מרק לנגן והאכזבות

באמת רציתי ליהנות מההופעה של איזובל קמפבל ומרק לנגן. עוד לא ראיתי את לנגן מופיע, למרות שהוא מחתים כאן דרכון על בסיס רבעוני, ולמרות שאני מת על הקול שלו. קנינו כרטיסים, הגענו דקה לתוך השיר הראשון (במקום לחכות שעות שיתחילו כבר), מזג האוויר היה משובח, הבארבי היה מלא בקהל מתלהב (והבארבי בעיני הוא אחלה מקום להופעות), הסאונד היה מצוין, הנגנים המלווים גם. והקול של לנגן היה צרוד ומחוספס כראוי. וההופעה היתה פח.

קראתי את הביקורת בוואלה. צודק מגיב מספר 1 – לא ברור איך מישהו שהיה בהופעה יכול היה להתלהב ממנה. על הבמה עמדו שני זמרים שלא זזו, לא דיברו אל הקהל, לא הפגינו טיפת חום אנושי. אני לא מדבר על erev tov tel aviv! ושאר חנופות. אני מדבר על תקשורת. על כריזמה, חום, משהו. הנה למשל דוגמה לא רעה. אם הייתי נכנס לבר וההופעה הזו היתה ברקע, זה היה מגניב. אם היו מקומות ישיבה.. בקיצור, לוגוס. ההופעה הזו היתה צריכה להתרחש בלוגוס, למי שזוכר את המקום ההוא. והנה ביקורת מדויקת לגמרי בויינט.

את מרק לנגן שמעתי בפעם הראשונה בזכות סינגלס, הסרט של קמרון קרואו, שהיה חמוד למדי (עם המשפט המעולה i was nowhere near the neighbourhood) ועם פסקול – כמו תמיד אצל קרואו – מעולה, שכלל את מיטב התוצרת של סיאטל. גראנג', המהפכה המדומה החביבה עלי, חולצות פלאנל והכל.

היה שם שיר אחד של הסקרימינג טריז שהתלהבתי ממנו קשות, ומייד קניתי את הדיסק (בפיקדילי ז"ל, נדמה לי). שהיה מעולה. אחר כך לנגן עבר כל מיני גלגולים, אבל כנראה שהוא במיטבו כגרון להשכיר, או יותר נכון כשהוא משתף פעולה עם אנשים מוכשרים ומוציא לפועל את הכתיבה שלהם עם הקול שלו. המנומשת טענה שהקול שלו לא כזה מדהים, או בניסוח שלה: "אח שלי – טום ווייטס אתה לא". כנראה שיש משהו בתדר הספציפי שפשוט מדבר אלי. לא יודע. אבל כשהוא שר, זה פשוט עובד.

אז הנה לנגן במיטבו.

עם העצים:

ועם הקווינז אוף דה סטון אייג':

ובסול סייברס, באחד השירים הכי מוצלחים שלו: