"פסיפיק רים", האכזבה הכי מוצלחת של הקיץ

שורה תחתונה – מאוד אהבתי את פסיפיק רים. והתאכזבתי, גם, אבל – וזה אבל משמעותי – זה סרט הקיץ הכי מרשים ויזואלית שראיתי מזה שנים. לא רק אפקטים. זה לא מייקל ביי כאן, הלו. הצילום, קטעי הפעולה, הכל.

כלומר חוץ מהעלילה והשחקנים הראשיים.

ועוד שורה תחתונה: אם היו עושים מעשה פרנקנשטיין בוולברין ופסיפיק רים ויוצרים מהם סרט אחד – דמויות מכאן ואפקטים משם – היינו מקבלים סרט קיץ מושלם.

כשהאורות נדלקו באולם נאנח בן ה(כמעט) עשר ואמר: "ראיתי טובים מזה". בדרך החוצה ניסיתי להבין את הלך הרוח הקשיש-נרגן שלו, ואז המתבגרת שאלה איך קראו לגיבור הראשי. לקח לי כמה שניות להיזכר, וזה מצחיק, כי באחת הסצינות מישהו קורא לו בשם אחר, והוא מתקן אותו במבט נרגן. כי מאוד חשוב לו, השם שלו, ל… נו, ההוא.

מימין לשמאל: צנונית וצנון

כי ה-גיבור של הסרט, בעצם שתי הדמויות הראשיות בו, לא משאירות חותם. לא אכפת לך מה קורה להן. אין להן אופי, הן לא עושות שום דבר יוצא דופן או מפתיע. הן לא מצחיקות, אף אחד מהם לא מקבל שורה או מחווה שיישארו בזיכרון. כבר כתבתי על המבחן הזה של סרטי קיץ באשר הם. ראיתי עם תומר את "המטריקס", והילד זוכר את העניין הזה עם האין כפית, ו"אני יודע קונג פו". לגיבורים של פסיפיק רים אין בארסנל המילולי שום דבר שדומה לזה.

גרוע מזה, הדמויות המשניות בסרט דווקא כן זוכות קצת שורות עסיסיות. אידריס אלבה מקבל נאום קטן ומגניב, ואולי הרפליקה הזכירה היחידה מהסרט. רון פרלמן מלך, תמיד. ויש צמד מדענים חצי משעשע. וכל זה משמש כתפאורה צבעונית שרק מדגישה את החדגוניות המוחלטת של הצמד הראשי. חיוורים כמו גלידה וניל.

לא צנון

אבל מה שכן עובד בסרט הן העיקר שלו – מפלצות ומכונות ענק. הקרבות מרהיבים, אין דרך אחרת לתאר את זה, ובעולם של עשרות סרטי אפקטים מהוקצעים, פסיפיק רים עדיין מצליח להיות רמה אחת מעל כולם. אין דרך לעצור את הילד הפנימי שלך מלנוע על המושב בהתלהבות מול מה שנראה כמו הגשמת החזון של במאי מקצוען עם מנטאליות של גיק בן 12.

העלילה בנאלית והטוויסט בסוף זניח לגמרי. זה לא משנה. אבל אם רק היה לסרט הזה משהו נוסף, מין האן סולו במרכז במקום צנון בלונדיני עם ריבועים בבטן, הוא היה יכול להפוך לקלאסיקה. לא נותר אלא לחכות ל"פסיפיק רים 2" ולהשיג בובה של ג'יפסי דיינג'ר.

לילד, כן?