באטמן בן 75
האביר האפל בן 75. די.סי אפילו הכינה לו לוגו מיוחד, כראוי למי שמביא הביתה את הבייקון, יחד עם סופרמן. בקולנוע, וגם במכירות חוברות מצוירות, באטמן הוא מותג מנצח.
כבר כתבו לא מעט על הסיבות לפופולריות של איש העטלף. העובדה שאין לו כוחות-על הופכת אותו לנגיש יותר. מה שמניע אותו הוא אובדן ילדות לא מפוענח, לא סגור. יש מעט אנשים שלא יכולים להזדהות עם זה, כמו גם עם הרצון האמורפי בנקמה. לא נקמה ממוקדת, אלא כעס על העולם, בור אפל בנשמה שאין לו תחתית.
לא מזיק גם שיש לו גדג'טים מגניבים, כסף בסדר גודל של טייקון ותלבושת מעולה. גם העובדה שכמה מיוצרי הקומיקס הכי טובים לקחו אותו למקומות קיצוניים למדי – מי אמר פרנק מילר ולא קרא את Year one או The dark knight returns – לא הזיקה. מומלץ אגב לעקוב אחרי הכרטיס הלא רשמי הזה של איש העטלף בטוויטר.
אבל אחד ההסברים החביבים עלי לאהבה לבאטמן בפרט וגיבורי קומיקס בכלל נמצא ב"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון. אחד הספרים האהובים עלי, אגב. גיבורי הספר הם צמד נערים יהודים בניו יורק שבתקופת מלחמת העולם השנייה, שיוצרים גיבור קומיקס בשם האסקפיסט. שייבון מכניס לעלילה דמויות ואירועים היסטוריים, כולל דיוני ועדה של הסנאט בנושא עבריינות נוער ב-1954, עם דגש מיוחד על קומיקס.
אחת הדוגמאות להשפעה השלילית של המדיום על הנוער שעלו בדיוני הוועדה היתה באטמן, גבר בודד שחי בטירה עם נער צעיר (רובין) שאותו לקח תחת חסותו. קל לראות מה הקפיץ את הממסד כאן: רמיזות הומו-ארוטיות, ניצול בני הנוער, ומה לא. התוצאה של כל הדיונים האלה היתה הקומיקס-קוד, משהו דומה למדיניות האצלנו-לא-תראו-פטמה של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות.
אבל לשייבון יש הסבר אחר. יוצרי הקומיקס והנערים שקראו אותם לא חשבו על סקס בין גברים. הם התבגרו ויצרו בעולם במלחמה, עולם שהאבות בו נעדרו מן הבית חודשים ושנים, ולא פעם לא שבו בכלל. באטמן, סופרמן ושאר לובשי הטייטס לא היו מושא לתשוקה ארוטית. הם היו תחליף אב. כשברוס ווין מאמץ את דיק גרייסון אחרי שהוריו נרצחו, הוא הופך למעין אב מאמץ לילד שחווה טראומה דומה לשלו.
אני מניח שיש משהו מזה במה שגורם לכל ילד, בכל תקופה, להוציא את דמי הכיס שלו על חוברות מצוירות. ולא משנה אם הוא אמריקאי או גדל במקרה ברעננה.
מזל טוב מר וויין, ועד 120 שנות נקמה. עדיין יושב עליך יפה, הטייטס.
Trackbacks/Pingbacks