על חיבוק במקום העבודה והחשק לקפוץ

מקום העבודה שלי הוא המופלא במקומות העבודה, ואין כאן שמץ ציניות. אני יודע את זה כי הייתי במקומות עבודה אחרים, לפניו, שהיו פחות מסבירי פנים. מקומות עבודה מהעולם הישן, עולם התקשורת.

דיברתי פעם עם חבר מתחום העיתונות על ההבדל הזה, בין העולם הישן שעזבתי כשכבר הרגשתי את המים מגיעים לסיפון ומרטיבים לי את הגרביים, לעולם ההייטק. מול הטיטאניק של העיתונות ההייטק הוא ספינת אם שמרחפת גבוה בשמיים. החבר היה בתפקיד בכיר למדי, ומיואש לגמרי. אני מרגיש, הוא אמר, שהבוס שלי שונא אותי. לא הבוס הישיר – המו"ל. עבורו אני נטל. הוא לא אוהב לשלם לי, בטח לא לתת לי זכויות סוציאליות או תלושים לחג. אם רק היה יכול להיפטר ממני הייתי עף כבר אתמול.

התחושה שלי הפוכה. היחס של מקום העבודה שלי אלי חם ואוהב. החל ברמת האוכל, דרך איכות ומגוון פולי הקפה, וכלה בשלל הטבות נוספות. אני מרגיש רוב הזמן כאילו מישהו רוצה לחבק אותי כל בוקר. חזק. ולשאול אותי באוזן תוך כדי אם אני שמח וטוב לי. ואל תתחילו איתי עם ענייני כלוב הזהב: בימי בעיתונות חוויתי על בשרי היסטריה מטורפת, כולל צרחות והתקפי פניקה ופיטורים מעכשיו לעכשיו. בעולם החדש לא נתקלתי בשום דבר שמתקרב לזה. לססמה work-life balance יש כיסוי. בעיתונות לא הכירו את המונח.

המעבר בין העולמות היה חוויה קצת סוריאליסטית, הרגשתי שאני לומד שפה חדשה, אפילו כתבתי מין מדריך למהגר מהמערכת לקיוביקל. כששאלו אותי איזה מכונית אני רוצה חשבתי שצוחקים עלי. כשהייתי צריך לגשת למחלקת כוח אדם – HR בעולם החדש – הרגשתי את החרדה האינסטינקטיבית שהזמנה כזאת יצרה אצלי בעיתון. שם כשנקראת לכוח אדם זה היה כי מפטרים אותך/מקצצים לך בשכר/פוגעים לך בתנאים. במחלקת כוח אדם בהייטק רצו לדעת אם נעים לי.

אז נעים, מאוד, אבל לא לגמרי רגוע. החרדות, שבעיתון היו גלויות וברורות ומדוברות, ירדו למחתרת. באופן פרוורטי היה לי קל יותר באווירת התוגה והיגון ותכף-הכל-קורס שבמסדרונות ברחוב מוזס. היה בתחושה הזו משהו נצחי, טבעי. דווקא השפע והנחמדות בקומות הגבוהות של בנייני ההייטק המפוארים מלחיצים אותי יותר. לנצח נאכל חרב, אמר ראש הממשלה, ואת זה אני מבין בקלות, אבל אושר ועושר הם בני חלוף, והשעון מתקתק.

זה לוחץ לי על נקודה בסיסית: מצד אחד אני נורא רוצה שיאהבו אותי, אבל מצד שני תמיד חושד באינטרס שמסתתר בפינה אפלה כשהצורך הזה נענה. כשבעיתון מישהו התייחס אלי כמו בנאדם, האמנתי שזו אהבת אמת. בעולם החדש מנגד, כשהכל טוב ונפלא, זה מוציא אותי משיווי משקל. אולי זה לא בזכות העיניים היפות שלי. אולי מישהו חוכך ידיים ומצחקק בזמן שאני מתרווח בכיסא ארגונומי מכוונן היטב.

וגרוע מזה: כשרע וקשה ברור לי איפה אני נמצא, ומה צריך לנסות ולשפר. כשהמצב פח אפשר להתנחם בתקווה. אבל כשהכל נפלא, אפשר רק ליפול. וכשאתה עומד על הקצה תמיד קצת מתחשק לך לקפוץ.

מה עושים? מתאפקים ומכינים עוד קפה במטבחון ששווה יותר מהדירה שלי. בינתיים זה עובד.

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

2 responses to “על חיבוק במקום העבודה והחשק לקפוץ”

  1. Adrián Singer says :

    זה שהחרדות במחתרת לא אומר שהן נעלמו.

  2. שגיא says :

    אז יאללה תתחיל להעריך ותפסיק לשוש כל פעם ששמים איזה וידאו של 5 שניות! 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: