ספר הילדים שאני הכי אוהב להקריא

אחד הספרים האהובים עלי כרגע בלי קשר לעובדה שהוא מיועד לגילאי 3-5 בערך הוא "אריה הספרייה". בתום יום שחציו בעבודה וחציו ענייני איסוף ממערכת החינוך, הכנת אוכל, מקלחת ושאר לוגיסטיקה מגיע שלב הקראת הסיפור לפני השינה. טקס קדום רב חשיבות שאין לדלג עליו. והכוכב הבלתי מעורער כרגע הוא האריה חובב הסיפורים. תקציר העלילה: יום אחד מופיע אריה בספרייה, ומאזין לשעת סיפור. מנהלת הספרייה, גברת דפני הקפדנית, מחליטה שכל עוד הוא לא מפר את הכללים אין בעיה, שיסתובב במקום חופשי. אט-אט הקשר ביניהם מתהדק. אלא שאז, בעקבות מקרה חירום, האריה נאלץ להפר את החוקים, מה שמוביל לפיתול הדרמטי בעלילה. מכאן תקראו לבד את הספר, או חכו לספוילר בהמשך.

יש ספרים שגרמו לי סבל קיצוני, כולל אחד שהחבאתי לתקופה אחרי שתש כוחי והבנתי שהחלופה היא שריפה אחים שריפה. וזה המקום להזהיר מפני ספרי דיסני, שהם מצד אחד יקרים, מצד שני כתובים איום ונורא, ומצד שלישי מתורגמים זוועה. יש ספרים דידקטיים מדי, או משעממים מדי, או מתאמצים מדי. אבל "אריה הספרייה" הוא בדיוק מושלם. אני לא מדבר על קהל היעד. לילדים יש חוש ביקורת גמיש ונינוח להפליא כשזה מגיע לספרים. אני מדבר על המקריא, עלי. וכדי להבין למה אני כל כך אוהב אותו, ניסיתי להסביר לעצמי מה הופך ספר ילדים לספר שאני אוהב להקריא.

הוא קצר: גם המאסטר מאיר שליו חטא בספרים ארוכים מדי, וראו הוזהרתם מ"הגשם של סבא אהרון" – הוא רק נראה דק כרס. ספר שמקריאים לפני השינה צריך להיות קצר ואלגנטי. אם אני צריך להקריא את זה שוב ושוב, בכל פעם בסוף יום, אז נא לשמור על מספר מילים סביר. מילים ולא עמודים, כי ב"הגשם של סבא אהרון" למשל יש מעט עמודים אבל המון טקסט. "אריה הספרייה" מאוזן היטב מהבחינה הזו והקריאה בו לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי. בקצה השני של הסקאלה נמצא "ארץ יצורי הפרא" (או יצורי הפרק, כמו שתומר כינה אותו פעם מזמן) המופלא שכולל עמודים עם משפט אחד או בלי טקסט בכלל. זה נחמד אבל לרוב מוביל לדרישה להקריא ספר נוסף. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

הוא חתיך: ארץ יצורי הפרא כולל איורים מהמוצלחים שנראו אי פעם בספר ילדים. זה חשוב גם לקהל המאזינים, שרוצים תמיד גם לראות את התמונות, אבל גם לי. יש משהו מונוטוני עד מייאש בלהקריא כל פעם אותו טקסט, אבל איורים מוצלחים לא נמאסים כל כך מהר. ואריה הספרייה מאויר יפה. לא צבעוני ומתיילד מדי, לא מרושל ולא מתחכם מדי – הוא מעביר את העלילה כמו שהיא, בדיוק מה שהטף מצפה לראות וגם נעים בעין.

הוא כתוב מצוין: הוא לא פשטני ורדוד. הוא גם לא מתחכם מדי, עם קריצות שנועדו אך ורק להורים. כשמאיר שליו כותב על חיות שחולמות שהן חיות אחרות ב"רוני ונומי והדב יעקב", כולל היגואר שחולם שהוא ב.מ.וו, זה מצחיק מאוד. אבל עובר לגמרי מעל הראש של הילדים. אריה הספרייה מצליח לשלב בין הרבדים שלו, אלה שפונים לילדים ואלה שפונים אלי, כך שלא באמת ברור איפה משורטט הגבול. הדמות של גברת דפני גורמת לי לחשוב על מבוגרים נוקשים וקצת בודדים, ואני מניח שאצל המאזינים היא יכולה להעלות אסוציאציות של בדידות רגעית בחצר המשחקים. שלא לדבר על המתח בין כללים נוקשים לחיים עצמם, שקיים גם ביום יום שלי וגם בגן הילדים. ויש בו נגיעה במעמד חברתי, וקנאה, וחברות אמת, כולם נושאים רלוונטיים למצב האנושי בלי קשר לגיל.

הוא מרגש: זהירות ספוילר. האריה נאלץ לשאוג בספרייה כדי להזעיק עזרה לגברת דפני שנפלה ושברה את היד. הוא גוזר על עצמו גלות מהמוסד עקב הפרת חוקי המוסד ושובר גם את לבה. כשהוא חוזר לבסוף, וגברת דפני שוכחת את עצמה ורצה – בניגוד לכללים! – לפגוש אותו, לא נשארת עין יבשה בעמדת המקריא ליד המיטה. הקשר ביניהם נוגע ללב בעיקר כיוון שהוא לא מדובר בשום שלב. הוא ברור מתוך הטקסט המאוד ענייני ועובדתי, והרגש קיים כמעט אך ורק בסאב-טקסט ובאיורים. וזה מקסים.

ועוד כמה ספרים שגם הורים (לפחות אני) ייהנו להקריא:

• "קרנפים לא אוכלים פנקייק": קצת נונסנס עם מסר חשוב בלי להיות דידקטי, אחלה איורים וסוף חמוד.
• "דירה להשכיר": קלאסיקה מהמוצדקות, וגם ליברלית ושוחרת שלום באופן מפתיע.
• "אבא עושה בושות": החביב עלי מבין כל המאיר שליוים.
• "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור": החרוזים כל כך מוצלחים שזה מתגלגל מהלשון לבד, בלי מאמץ. ומצוין בלי קשר.
• "לבד על המרבד": מצליח להיות מתאים לגיל אפס בערך ועדיין מצחיק.
• "איתמר מטייל על קירות": יש לי בעיה עם ספרי הילדים של דויד גרוסמן, שבהם האם כמעט לא נוכחת והאב תמיד סבלני ואף פעם לא עייף. אבל זה אחד המוצלחים בהם.
• "אלונה לא": אני אוהב חרוזים, מה לעשות, והדמות הלא ממש חינוכית של אלונה מדויקת למדי.
• "טרופותי": תרגום מעולה, חרוזים שוב, וסיפור מגניב – לא ממש חינוכי, משעשע ופרוע.