הארי פוטר וההורה המושלם

עמדנו בגן מאיר ואמא של יונתן מהגן של המתבגרת, שאז עוד לא היתה מתבגרת בכלל, סיפרה לי מה שהפסיכולוג שלה אמר לה: מתים לא משאירים גרביים מלוכלכים על הרצפה. הבנתי אותה. גם אבא שלה נהרג במלחמה כשהיא היתה קטנה מכדי לזכור, גם היא גילתה שזה מסתבך כשיש לך ילדים משלך. לך תתמודד עם ההשוואה לאבא מת ומושלם.

נזכרתי בשיחה הזו השבוע תוך כדי קריאה בהארי פוטר החמישי. לאורך כל הסדרה חוזרות ועולות דמויותיהן של הוריו המתים של הארי, בשלל דרכים. הוא שומע עליהם מחברים ומכרים, הוא אפילו פוגש פה ושם הדים של זיכרונות או את רוחות הרפאים שלהם. מיתרונות החיים בעולם הפנטזיה. והם תמיד נהדרים, מעולים – מושלמים.

החריג היחיד הוא סנייפ. המורה שהארי שונא, ודמות שקל גם לקורא לא לחבב. אני אישית אוהב אותו רק כי בסרטים שיחק אותו אלן ריקמן הי"ד, אבל זה לא קשור. ברור שסנייפ, טיפוס נתעב שכמותו, מעוות את המציאות, מקנא וכו'. ואז מגיע הספר החמישי. לא משנה בדיוק איך זה קורה, אבל הארי מוצא את עצמו צופה בזיכרון של סנייפ מגיל 15. הגירסה הצעירה של המורה למדה עם אביו של הארי, שמככב בזיכרון המסוים הזה: הארי צופה בו מתעלל בסנייפ לפי מיטב חוקי הז'אנר של סרטי תיכון אמריקאיים. ג'יימס פוטר הוא הבריון המקובל, הטיפוס שמשחק בנבחרת הפוטבול ומתעלל בגיבור. בקיצור, הארי מגלה שאבא ז"ל היה דושבג.

והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. קראתי את כל לבטיו וייסוריו ונסיונותיו לקבל תשובות והסברים ורציתי לחבק אותו. וחשבתי על המתבגרת קוראת את הקטע המסוים הזה ותהיתי מה עבר לה בראש. השלב הזה שבו אתה מגלה שההורים שלך לא מושלמים קשה מספיק גם ככה. אצלי, כמו אצל מר פוטר הצעיר, השלב הזה קצת מורכב יותר. קשה למצוא מגרעות אצל הורה מת שאף פעם לא הכרתי. מצד שני, בשלב מסוים התרגלתי לדמות החד מימדית וחסרת הרבדים שהתקבעה לי בראש, ושתמיד תהיה מוצלחת יותר ממני. הרעיון שמציגה ג'יי.קיי רולינג, הגילוי הזה של האמת המורכבת מאחורי דמות האב האידיאלי, היה נוגע ללב.

באופן כללי מה שאני אוהב בסדרה הזו עד כה, וקצת מעצבן את המתבגרת, הוא שהיא אלגוריה מעולה להתבגרות. אני חושב בצער על הסמינריון שהייתי יכול לכתוב עליו בחוג לספרות. הארי מתחיל את הסדרה בתפיסה ברורה לחלוטין של טוב ורע, שני צדדים שרוב הזמן ברור לחלוטין מי שייך לכל אחד מהם. ככל שהיא מתקדמת היסודות שעליהם מושתתת תפיסת העולם שלו מתערערים ומשתנים. העולם הופך מורכב יותר, הסיפורים שהוא סיפר לעצמו מתגלים כלא בהכרח נכונים.

לקראת הספרים הבאים בסדרה נותר רק לקוות שהארי ישרוד את וולדמורט וגיל ההתבגרות, יעיף את צ'ו המעצבנת, ויצליח להגיע לאיזשהו שקט נפשי והשלמה עם עצמו. אני עוד עובד על זה.