רוקנ׳רול במדריד 2: הפחד מהופעות חיות ואלים שלא מאכזבים

אני מפחד מהופעות חיות. לקח לי זמן להבין את זה. חשבתי שזה רק הדוחק ואי הנוחות שמלווה את האירוע, אבל לא: אני מפחד מניפוץ האשליה, מהאל שיכזיב. כשאני הולך להופעה של להקה שהשירים שלה התחברו לאנשים ותקופות משמעותיים בחיים שלי החרדה היא מבועה שתתפוצץ. הופעה חיה היא נקודת מפנה מכרעת במערכת יחסים עם האמן, ואני מסתכל עליכם MGMT, שבמחי הופעה איומה אחת הפכתם אלבום שאהבתי לבלתי ניתן להאזנה.

מה יקרה אם הביצועים בלייב יהיו חיוורים וחלושים? מה אם הסולן יתגלה כדביל שצועק "שלואום תלביב" כל שני שירים? כל האזנה בעתיד לשיר שאהבתי תזוהם בידע הרעיל על איך הם באמת. אלילי רוק שהופכים לבני תמותה זה לא סקסי.

מצויד בתובנה המבעיתה הזו טסתי עם נגה ותומר לפסטיבל רוק במדריד. שתי ההופעות המרכזיות שעניינו אותנו היו של ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". הציפיות הגדולות שלי היו מהראשונים – אני אוהב את השירים שלהם יותר, ובניגוד ל"גרין דיי", שהאלבום האחרון שלהם משעמם, ה"פו פייטרס" עדיין בכושר. שתי הלהקות הן חלק מפס קול משותף שלי ושל הילדים. אני התחלתי, ונגה ותומר החזירו עם שירים ואלבומים שלא הכרתי.

אבל מעולם לא ראיתי אותם מופיעים. לא היה לי מושג למה לצפות, ובנוסף דאגתי לילדים. עוד סיבה לחשש מהופעות חיות המוניות היא המפלצת שמתחת לפני השטח. המון אדם מתודלק באדרנלין, סמים ואלכוהול, שנענה ליד מכוונת של מנהיג כריזמטי מהבמה. זו אנרגיה סוחפת ומגניבה עם טעם לוואי של אלימות אפשרית בכל רגע. כשהסתכלתי מסביב וראיתי את כל הראשים מורמים והשפתיים נעות בדבקות זה הזכיר לי תפילה, וקנאים דתיים ופשיסטים, והיי, זו ספרד, למה לא אינקוויזיציה אם אני כבר כאן.

לקח לי כמעט חצי מההופעה הראשונה להתגבר על כל זה. מעוך בין ספרדים אלמונים שהיו צמודים אלי יותר מבנות זוג מסוימות בדקתי כל הזמן אם נגה ותומר בסדר, עד שהבנתי שהדוחק והדחיפות מטרידים אותי הרבה יותר מאשר אותם, ואפשרתי לעצמי להיסחף.

שבוע אחרי הפסטיבל אני שומע את שתי הלהקות בריפיט. זה לא מובן מאליו. היו לי לא מעט ספקות ומחשבות תוך כדי ואחרי ההופעות, אבל השורה התחתונה ברורה. לשם שינוי האלים לא הכזיבו, גם אם כל אחד מהם בצורה שונה לגמרי. ה"פו פייטרס" הם too cool for school, בלי מילה בספרדית, בלי פירוטכניקה, בלי הדרן, כי הם מנגנים עד הסוף וזהו. "גרין דיי" עלו לשני הדרנים, השתמשו בזיקוקים ולהבות שזינקו לשמים ברקע, העלו לבמה אנשים מהקהל לשיר ולנגן ומדי פעם צווחו "ויווה אספניה". אין לי תלונות. אהבתי את זאת וגם את זאת.

רגעים מופלאים בספרד:

שירים שלא חשבתי שיהיו: לפני ההופעות חיפשנו באינטרנט את הסט-ליסטס, רשימות השירים מהופעות קודמות בסיבוב הנוכחי. "גרין דיי" ניגנו את אותה רשימה בדיוק. ה"פו פייטרס" הוסיפו עוד המון, כולל שניים שרציתי נורא וכבר השלמתי עם היעדרם. בשיר הזה קפצתי כמו אידיוט:

שיר שלא הכרתי: בדרך כלל אלה שירים שמאפשרים מנוחה לרגליים דואבות והצצה בסלולרי. קשה להתחבר למשהו חדש בהופעה חיה. אבל ב-Wheels של ה"פו פייטרס" קרה משהו, השיר תפס אותי ומשך, ובפזמון, כשכל הקהל שר באופן ספונטני לגמרי קול ב', נשביתי לגמרי.

שירים שעושים מחנק בגרון: שניים-שלושה כאלה, שקשורים לתקופות ואנשים מסוימים מאוד.

הילדים שלי: שהתעקשו להידחף קדימה כל אחד בהופעה שחשובה לו, ששרו וקפצו ונראו מאושרים. הרגשתי מחובר אליהם דרך המוזיקה והמקום באופן שיהיה קשה לשחזר. ונגה הייתה אומרת: "מה הבעיה? בוא נטוס שוב." יש מצב.