למצוא את המפקדת מוריה

הבת שלי סוחבת אותי, נרגשת, לפגוש את המפקדת שלה. חם נורא בנגב, והצבא לא מאמין בצל. גם אני מתרגש. שמעתי המון על המפקדת מוריה, אבל זה מעבר לזה. המעמד סוריאליסטי, אני עוד לא מעכל את הסטטוס של ילדה בצבא. מה מפקדת עכשיו מה.

אנחנו מחפשים נואשות, רחבת המסדרים מלאה חיילות. כולן נראות פחות או יותר אותו דבר לעין הלא צבאית, הלא מנוסה. "תחפש כומתה ירוקה בהירה". יש פה רק מדבר והמון ירוק, על מה את מדברת?

מלא ילדות בתחפושת

הגענו שעתיים קודם, כי ככה היה כתוב בהזמנה: מגיעים בשלוש וחצי כדי לבלות ב"פארק המבקרים" שעתיים עם הילדות. סליחה, החיילות. מצאנו את עצמנו יושבים ליד שולחן מעאפן ברחבה צחיחה נטולת צל, שירותים ותקווה. הילדות, סליחה החיילות, התעכבו כי הרס"ר התעקש להשאיר אותן לעוד ועוד אימוני ת"ס תס"ח. ההורים יכולים להתייבש בזמן שהוא עמל על הצדקת כל סטראוטיפ שאי פעם חובר לו יחדיו לדמות הרס"ר.

בסוף הן מגיעות הילדות-חיילות. מתחבקים ופורקים צידניות עמוסות בכמות אוכל מוגזמת לכל הדעות, ברוח האמרה המיתולוגית של סבתא שלי: "לא אכלתם כלום, נשאר יותר משהכנתי". נגה עצבנית. בגלל הרס"ר הדביל יש לה פחות משעה איתנו. יושבים בפיסת הצל ומדברים, ואני כל הזמן מסתכל על כמה היא יפה וגדולה החיילת-ילדה.

הגיע הזמן ואנחנו נדחקים בתור ישראלי בכניסה לרחבת הטקס: התגודדות חסרת צורה ומולה שלוש חיילות אומללות עם רשימות בפונט מיניאטורי. תומר נשלח לשמור מקומות, מפלס את דרכו בהמון, חותך את התור כמו נינג'ה ונעלם. החיילות מנסות להשליט סדר. אמא שלי צועדת קדימה ועוברת אותן בלי שמישהו יבדוק אם היא איום בטחוני קטלני. יאללה בלגן.

והנה אנחנו על רחבת המסדרים. עוד מעט יתחיל הטקס באיחור אלגנטי-למה-מה-קרה של שש דקות, כי צה"ל לא מאמין בצל וגם לא ממש מאמין בזמנים, או משמעת, או בכלל. עוד מעט נגה תעמוד מחייכת מאוזן לאוזן בדום ואז נוח ושוב דום, עוד מעט היא תזרוק את הכומתה גבוה. אבל כל זה עוד לא קרה ועכשיו מחפשים נואשות את המפקדת מוריה. אני סקרן לפגוש את האישה והאגדה – ראיתי את חוות הדעת המדויקות והחכמות שהיא כתבה לנגה, ראיתי את השינוי וההתבגרות שחלו בבת שלי לא מעט בזכות המפקדת. 

והנה היא, נגה מזהה אותה בקרב ההמון וגוררת אותי אליה נרגשת, וגם אני נרגש, כי המפקדת מוריה קיבלה מימדים מיתולוגיים בחודשים האחרונים, כי שמעתי עליה המון, כי ברור שזו פרסונה. והנה אנו מולה, ונגה נעמדת על ידה. ואני מסתכל ורואה שתי ילדות במדים זו לצד זו. שתיהן מחייכות, שתיהן קורנות ויפות. ונגה מתעצבנת עלי אחר כך שלא אמרתי כלום, ושלא החמאתי למפקדת מוריה. היא אומרת שנמאס לה מציניות, ובאמת יש לה שני הורים ציניקנים, כל אחד בדרכו, שמפקפקים על בסיס קבוע. היא ואח שלה הרבה יותר מוצלחים, הרבה יותר חברותיים, הרבה יותר פתוחים.

אבל באמת שלא היה לי מה לומר, באמת שלא הבנתי איך כל זה קרה, באמת שלא ידעתי מה להגיד. שתקתי וחייכתי אל המפקדת מוריה ולתיכף מפקדת נגה, שלפני שתי דקות חיבקה אותי בכניסה לבית הספר בדרך ליום הראשון בכיתה א', ועכשיו התחפשה ומשחקת משחק אחר לגמרי עם עוד ילדה שהתחפשה בדיוק כמוה. שתי ילדות במדים.