גבר אחי

לפני כמה ימים התווכחתי עם חברה על ג'ון וויין. זה התחיל מדיון על מגדר ופוליטיקלי קורקט כי להט"ב וזה והגיע לג'ון וויין, ה-גברגבר. היא אמרה שהוא בטח הצחין מזיעה. היא מעדיפה מטרוסקסואלים.

אחר כך התחלתי את העונה השנייה של פאודה וחשבתי שאני רוצה להיות ג'ון וויין, במובן הכולל של התשוקה הגברית המסוימת הזו. ג'ון וויין הוא הארכיטיפ, האב הרוחני של הגבר 

המערבי הקשוח לדורותיו. בשנות נעורי אלה היו שוורצנגר וסטאלון ולרגע ברוס וויליס. בפאודה מתקיימת אותה תבנית, כאילו לא השתנה דבר. גבר אמיתי הולך עם אקדח תקוע בחגורה מאחור, מדבר קצר, אומר אחי, הורג בלי למצמץ אבל רק כשצריך ובוכה עם הגב למצלמה.

רוב ילדותי, רוב נעורי, רוב חיי עברו במודעות לחוסר ההתאמה שלי לתבנית. הכללים לא היו כתובים בשום מקום אבל ברורים לי לגמרי. לא הייתי טוב בכדורגל או כדורסל, לא הרגשתי נוח להוריד חולצה על המגרש או על החוף או בבריכה. לא היו לי חבר'ה, לא הבנתי במכוניות. אני זוכר את המורה לנהיגה שלי מתפלץ כשחלקתי איתו את העובדה הזו, מסרב להאמין. הייתי תלמיד טוב, היו לי חברים, קראתי המון ספרים ובאופן חצי מודע תהיתי מה כל זה שווה אם אני לא יודע ללכת מכות או לתקן דברים.

גיבורי התרבות שלי, מנגד, היו מן הסתם מזהים את המודל המדויק של רכב חולף רק לפי צליל המנוע וגם זה תוך כדי חילופי אש כבדים. בספרים ובסרטים הם היו זריזים על ההדק, מיומנים בחרב, עמידים מול כל פגיעה. לא היתה להם בעיה להוריד חולצה, לשלוף כדור תועה מהכתף באמצעות סכין חלוד, לקלל ולהמשיך הלאה. הם לא התלבטו, לא סבלו ממודעות יתר, לא העסיקו את עצמם בתהיות על מה בנות חושבות עליהם. או אם הן חושבות עליהם. והם היו חרב פיפיות: האנטיתיזה לכל לבטי המתבגר שלי היתה מצד אחד מפלט, ומצד שני רק חיזקה את התחושה שאני לא עומד בציפיות של קהל לא ברור.

העובדה שמעלי ריחף זכרו של אב גיבור מלחמה לא עזרה. הוא היה קרבי וגילה אומץ תחת אש, אני הייתי בחיל האוויר וגיליתי להקות רוק חדשות במגורים הנוחים של היחידה המפונקת שבה שירתתי. אחלה מוזיקה, אבל מה עושים עם כל הטסטוסטרון הזה?

מחכים, מתברר. כמו רוב הדברים בחיים אין פתרון, יש רק את הזמן שעובר. נשים, מתברר, מחבבות גם גברים שלא מסתובבים עם קרקפות בחגורה. העולם האמיתי לא מתגמל רק מצ'ואים בעלי יכולות ורבליות מינמליות. וכמו בתחומים אחרים, הדברים שמציקים ומטרידים לא נעלמים, אבל מאבדים את החדות והעוקץ.

ונולד לי בן, עוד חרדה גדולה שהסתובבתי איתה – אני אצטרך להיות מודל לחיקוי? איך בדיוק? ובכן גיליתי שאפשר לגדל אותו גם בלי לשחק המון בכדור ולקדוח רנדומלית בקירות, והוא יצא ממש בסדר. ועדיין, כשאני רואה את בני המתבגר טס על אופניים עם חברים, או חוזר מיוזע וחתיך מאימון קרב מגע, משהו ראשוני ורדום בי מתעורר ומתרגש, כמו מגיב לצליל בראשיתי: וואלה, איזה גבר.