אבל מה שחשוב זה היום שאחרי

כמו דמוקרטיה וקומוניזם גם השבעה הוא קונספט מעולה שהחולשה המרכזית שלו היא בני אדם. בעיקרון, המטרה היא לעטוף את מי שעולמו עבר טלטלה שאין לה הופכין ולעזור לו לתעל את העצב והכעס החוצה. בפועל, גיליתי שוב בשבעה של חברתי האהובה, זה עובד קצת אחרת. 

אנשים מגיעים עם תקרובת ומתיישבים. חלקם נשאר זמן ארוך, חלקם תובעים תשומת לב מהאבלה, וגרוע מזה – מחפשים ניחומים בעצמם. מבקשים לשמוע ממנה בדיוק מה קרה בלי לחשוב על כמה פעמים כבר סיפרה ושיתפה, ספק מתלוננים על העובדה שלא הקדישה להם זמן, עסוקים בפחדים ובמחשבות שלהם, מתישים. איש חכם אמר לי פעם שכשאתה מגיע לשבעה המטרה שלך היא להיות זמן קצר – לא יותר מחצי שעה – לדבר עם האבל על מי שהלך, לגרום לו לבכות ולהסתלק. לא להתנחל עם בורקס.

הדירה הקטנה היתה צפופה ועמוסה במבקרים ובמזון. ההורים שלה עמלו במטבח, מפנים את המקרר, עורמים עוגיות ועוגות, משכנעים חברים לקחת פחמימות הביתה כי כבר אין מקום. הם עבדו קשה, לא משאירים לעצמם זמן למחשבות. ילדים התרוצצו בין החדרים, יושבים לפעולה מאולתרת עם מדריך הצופים שבא לבקר, רעש והמולה ושמחה תזזיתית, מאנית. 

ההתמודדות האמיתית תתחיל ביום שאחרי. להגיע לשבעה זה חשוב, אבל אחרי שיפוג הרעש וייאכלו העוגות וייעלמו ההמונים יגיע הרגע הבלתי נתפס שבו החיים מתעקשים להמשיך. דיברתי על זה עם חברה לעבודה שאביה נפטר חצי שנה לפני אבא שלי. היא השתמשה בדיוק באותו מונח שעבר לי בראש כשחזרתי למשרד: רעידת אדמה. התחושה היא שהעולם כולו היטלטל ורעד, אבל רק אתה מרגיש את הקרקע רוקדת מתחת לרגליים. כולם – ברחוב, בעבודה – מסתובבים כאילו לא קרה דבר. אני זוכר את עצמי מנסה להבין איך העולם פשוט ממשיך, את התימהון והכעס.

היום שאחרי יגיע. יהיו עוד סידורים ובירוקרטיה להתמודד איתם, אבל יום אחד יהיה שקט, ויותר מדי זמן למחשבות וכעס. אני מתכנן להיות שם כדי לחבק ולעשות קצת רעש.