ביקור בחיים של אחרים

אני ילד בן 12, אולי 11, במושב האחורי של המכונית המשפחתית בדרך ליעד לא ברור, מביט מהחלון בבנייני דירות בעיר זרה, שונים מאוד מבועת צמודי הקרקע הבורגנית שגדלתי בה, מדמיין איך חיים האנשים שם. כמה דומים ושונים החיים שלהם משלי. ואני מתוסכל, כי החיים שלי כך כך מסוימים ומוגבלים, ויש כל כך הרבה אנשים שאף פעם לא אכיר ואבין. חיים של אחרים.

זיכרון הילדות הזה עלה כמה פעמים השבוע, כשמספר העמודים שנותרו לי בספר האחרון של סדרת ״החברה הגאונה״ הלך והצטמצם, והרגשתי את צער הפרידה הקריבה. לקח המון זמן עד שהסכמתי לקרוא את הספרים של אלנה פרנטה, בעיקר כי הם היו הרבה יותר מדי פופולריים. אם כולם אוהבים משהו, אם הקונצנזוס רחב מדי, אני חושד. כמו במקרים אחרים מה ששבר אותי הוא שנגה קראה ואהבה ושכנעה. ובסופו של דבר הספרים האלה התגלו כפתח לאותן חוויות של אנשים זרים שחשבתי שאין דרך להגיע אליהן.

צללתי פנימה לסאגה: ארבעה ספרים, יותר מאלף עמודים שמקיפים שישים שנה. במשך כמה וכמה שבועות נשאבתי פנימה לעולם אחר, לחיים בשכונה קשה ואלימה בנפולי, וכשזה היה טוב התחושה היתה כאילו אני הילד נשלפתי מהמכונית ההיא וקיבלתי הצצה לחיים שכל כך סקרנו אותי, חיים של ״אחרים״. 

חלק מהעניין הוא רוחב היריעה – הסיפור על חברויות שעוברות תהפוכות ושינויים, עם יחסי כוחות פלואידיים ומשתנים, אגו וביקורת עצמית. החוויה של יציאה מהבועה הקטנה שבה גדלת החוצה לעולם רחב יותר, הפרספקטיבה המשתנה, הביקורת העצמית וההליכה על חבל דק בין הצלחה ופאתטיות כשאתה בודק את עצמך כל הזמן בהשוואה לעולם מסביב. 

לא חסרות לספרים של פרנטה בעיות: התרגום לא תמיד מוצלח, הכתיבה נמנעת מסאבטקסט ומתעקשת להסביר כל מטאפורה, ולא הכל אמין או עובד. אבל בסופו של דבר היא מספקת דלת לעולם אחר שמצליח להיות חדש ולא מוכר ובה בעת להדהד חוויות וספקות וזכרונות מהחיים הקטנים שלי. 

וזו הסיבה שאני אוהב ספרים יותר מכל אמנות אחרת. מוזיקה, טלוויזיה, אמנות פלסטית – כולם יכולים לגעת ברגש, לענג ולהסעיר, להפחיד ולעורר מחשבה. אבל יש בכל האמצעים האלה משהו שנשאר בחוץ, תמונה או מראה שאני מתבונן בה. ספר יכול לקחת אותי לטיול מחוץ לעצמי בזכות האמורפיות שלו, בזכות הריחוף של המילים ללא חיבור לצליל או צורה מוחשיים, רק מה שהן מפעילות בדמיון ובזיכרון. ופרנטה, עם כל הביקורת והסנוביזם שלי, לקחה אותי לחתיכת מסע.