לונדון פינת ביירות

מתחילים

טסנו לחופשה בלונדון. בביקורת הגבולות התפצלנו, נגה ותומר עם דרכון גרמני יוקרתי למסלול האוטומטי הקצר, סורקים במכונה ונכנסים לממלכה. אני עם הדרכון הישראלי המושמץ לתור הארוך, עם פקיד אנושי בסופו. תהיתי מה מחכה לי – יחס צונן עד משפיל, מבט מצמית, מהנהר עד הים! אולי אפילו איזה תשאול קטן בחדרון צדדי, סתם כדי להציק.  

הפקיד היה חביב להפליא. הוא שאל אם אני לבד, וכשהסברתי לו שהילדים שלי כבר גדולים ועומדים בתור נפרד הוא אמר בפסקנות שהם תמיד יהיו הילדים שלי. הוא שאל מה המצב בישראל, ומה האנשים חושבים על ביבי, ואם לדעתי הוא ישרוד בשלטון אחרי כל מה שקרה. החתים, החזיר את הדרכון ואיחל לי חופשה נהדרת. התאחדתי עם הילדים ליד איסוף המזוודות וסיפרתי להם על המפגש. ״אולי״, הציעה נגה בסרקזם, ״תכתוב על זה פוסט?״

מטיילים

מזג האוויר היה נעים והחלטנו לצעוד ברגל לטייט. בעודנו מנווטים התחלנו לשמוע את הרעש. חשבנו שמדובר במופע רחוב קולני במיוחד, אבל קשה לטעות בזמזום של המון עצבני. פנינו שמאלה ומצאנו את עצמנו בפאתיה של הפגנת ענק בלב לונדון. תיירים, כמונו, חצו את הכיכר מצד לצד בתוך המון סואן שהניף דגלי בריטניה. סרקנו את השטח בחיפוש אחר דגלי פלשתין. לא מצאנו. 

המשכנו לצעוד דרך הכיכר והמפגינים לכיוון המוזיאון, בדרך זיהינו גם דגל ישראל בודד. על מסך גדול נראה הנואם המרכזי, חובש מה שנראה כמו כומתה צבאית, מדבר בזעם, נראה כמו סצינה מ״החומה״, הסרט. עצרנו ליד דוכן קטן ושאלנו על מה בעצם ההפגנה. אישה חביבה למראה הורידה את משקפי השמש שלה כדי להתרכז בהסבר: ״אנחנו מדינה נוצרית, והחוקים שלנו נוצריים, אבל אנשים מבחוץ מנסים לשנות אותם״. נגה שאלה אילו אנשים ואיזה שינוי. ״מוסלמים, השריעה, את יודעת בתור אישה שלפי החוקים שלהם הדעה שלך שווה חצי מזו של גבר. אנחנו בסך הכל רוצים לשמור על דרך החיים שלנו, אבל התקשורת קוראת לנו פשיסטים ונאצים. זה נראה לכם הגיוני?״

הנהנו בנימוס, ״בטח נראה הגיוני, את כנראה קצת פשיסטית ונאצית, גברת״, אמרתי. לעצמי. היא שאלה מאיפה אנחנו. ״ישראל״. עיניה אורו והיא נפרדה מאיתנו בלבביות. חצינו את הכיכר, עברנו חבורת שוטרים, וראינו את הדוכן שבו קנו הבריטים חובבי המסורת את הדגלים שלהם. המוכר היה שחום, וחבש טורבן. בטח הינדי, אמרנו, לאו דווקא חובב מוסלמים. יש מספיק שנאה בין דתות לכולם. המשכנו לטייט. אחלה מוזיאון.

חוזרים הביתה

בבוקר יום הטיסה חזרה כתבו לנו מהארץ שאיזה מזל שהיום, כי בטח תכף מבטלים טיסות. חמישה ימים נמשכה החופשה שלנו, והכותרות שהצצנו בהן בין ארוחה לפארק גרמו לי להרגיש כאילו הכל מתפרק, ומהר. המרחק לא סיפק הקלה, להפך. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולראות שהפינה שלי של תל אביב עוד עומדת על תילה, ותחושת האנרכיה-תחילת-הסוף שמשדר לי מסך הטלפון מוגזמת ומטעה. 

נחתנו בלי מחיאות כפיים, הגעתי הביתה והכל נראה כרגיל. החנויות היו פתוחות, המשלוח של וולט הגיע בזמן. כיף, אפשר לחזור לשגרה ולהתחיל לחכות לנקמה האיראנית חלק 2. עד החופשה הבאה.