עניין קטן של דין וחשבון

לא מזמן חל קצר תקשורתי בבועה שלי סביב הסוגיה הנפיצה של דין וחשבון. הפרטים לא חשובים, עניין של ״כמה זמן לקח לך לענות״. המהות כן: מדי פעם אנשים – שאינם הילדים, האמא, או הבוסים שלי – חושבים שיש להם תביעה טריטוריאלית על הזמן שלי. מתי אני פנוי, תוך כמה זמן אני עונה. זה לא נגמר טוב.

ההגדרה המילונית של דין וחשבון היא ״פרָטי דברים שהתרחשו או שנאמרו״. קל ופשוט, לדווח מה נאמר ומה קרה. מה שמעלה את השאלות: לדווח למי? מתי? למה בעצם? מי אתם בכלל שאני צריך לדווח לכם משהו, כוסעמק?

לבוסית שלי יש זכות לבעלות על נתח נכבד מהלו״ז השבועי שלי, לא כולל שעות לא סבירות, שבתות וחגים. במקרה של ילדים והורים מדובר בזכויות של 24/7 וזה בסדר. עד כאן הכל ברור. מה לגבי חברים? בנות זוג? ומה כללי החנה בבלי של ווטסאפ ומסנג׳ר ואימיילים, ואמוג׳יז במקום טקסט ווי כחול כן-או-לא. מעייף.

כשדורשים ממני דין וחשבון נלחצים לי כל מיני כפתורים: רגשות אשמה, פחד מנטישה, מתגובת נגד אם לא אלך בתלם. וכל זה מעורר התנגדות וכעס, כי מי שדורש ממני דין וחשבון מצמיד תג מחיר לתקשורת האנושית שרציתי – עבודה, חברים, ילדים. ואף אחד לא אוהב את הרגע שבו מגיעה הדרישה לתשלום. 

אני רואה את התגובה של שרי הממשלה האיומה שלנו ומזהה כעס דומה. הם הגיעו לתפקיד מתוך שילוב של אגו, תאוות כוח ואולי קורטוב של תחושת שליחות. הם באו לקצור פירות, ופתאום דורשים מהם לקחת אחריות, לתת דין וחשבון. והם מתמרמרים ומיתממים, אף אחד לא סיפר להם שצריך גם לשלוף את הארנק בסוף הארוחה. 

יש המון מיתוסים ואגדות סביב הנושא הזה של מחיר, מעוץ לי גוץ לי והלאה. מבטיחים הכל כשרוצים משהו – קשר, כוח, ביטחון – ומדחיקים את ההשלכות. לפעמים החשבון נראה לי מופרך, אני מרגיש מרומה. לפעמים אני לוקה בקמצנות, או מגלה מאוחר מדי שהעסק לא נראה לי. הרבה פעמים זה עניין של קצר בתקשורת. אחד הצדדים לא הבין את המקום שלו, לא היה סיכום מראש על התנאים, או שכל אחד הבין את מה שהיה לו נוח להבין. 

אני צריך להיות זהיר יותר בהגדרת ההבנות מראש, וגם בבחירת האנשים שאני מבלה בחברתם. אבל בעיקר בלהבין מראש מה אני באמת רוצה וכמה אני יכול ומוכן לתת כשמגיע הזמן והחשבון מוגש.