כדור שינה למצפון

השבוע נתקלתי בטור של נעם חורב. אין לינק כי אינני סדיסט. התמצית היא הרהור של חורב על קשיי הקיום בארצנו, בזמן שהוא תקוע בפקק עם ילדה מצווחת, דיווח על אבא במצב בריאותי לא משהו ומדינה במלחמה, בקיצור – עוד יום סטנדרטי בשכונה שלנו. 

חורב מדבר על הזכות להישבר, להפסיק להיות מבוגר אחראי, הנה הוא אפילו לא עונה לטלפונים בזמן שהילדה מאמנת את מיתרי הקול בפקק, עד כדי כך. ואז הוא מגיע ליעד, כי כמו תקופות רעות גם פקקים נגמרים, ועולה איתה לדירה החדשה שלו, ומשאיר את הקוראים עם התובנה שאחרי כל הרע עוד יגיע גם טוב, ועם תחושה חמימה, כזו שמזכירה כניסה לבריכת הילדים בקאנטרי עמוס במיוחד וגמיש בכל הנוגע להיגיינה. 

אני מתעב את נעם חורב. סביר להניח שהוא איש חביב ואינטליגנטי ביום יום, מה שרק מחמיר את המצב: אין דבר גרוע יותר מאנשים שמשתמשים בכישרון שלהם כדי לזקק את הבינוניות המוחלטת, ולהגיש אותה בטמפרטורת החדר, קלה לעיכול, לא מותירה אחריה דבר מלבד טעם לוואי מלאכותי, ותחושת נמנום נעימה שמוציאה את החשק לזוז, להפגין, להתנגד. 

חורב לא מרגיז אף אחד בכמה רבדים. השירים שלו מורכבים מחרוזים פשוטים, נטולי מטאפורות, דימויים או סאבטקסט. כל מה שצריך זה לדעת לקרוא באופן סביר, והנה גם אתה קורא שירה! הוא מגיש מוצר דמוי אמנות שלא מצריך בדל מאמץ, שירי פייק מפלסטיק. מישהו עוד עלול לחשוב שזה הדבר האמיתי.

הטורים של חורב כתובים באופן דומה – פשוט עד מתיילד. חמוש באמצעים הספרותיים המגה דלים האלה הוא נוגע בכל הנושאים האקטואליים, ומצליח לא לעצבן אף אחד, הקוראים לא ייתקלו באף נקודת חיכוך בעייתית. בטור לכבוד יום כיפור האחרון הוא מבקש סליחה על כל הפעמים שבהן ראה תמונות של חטופים והסב מבט, צפה בראיונות על משפחות נרצחים או נופלים והעביר ערוץ, ועל זה שלא עשה למענם יותר. אבל עשה מה? האם הוא חושב שצריך לצאת לקפלן להפגין? אולי הוא בעד לחץ צבאי ומקדש את ציר פילדלפי? ושמא יש לו בכלל פתרון נועז אחר, כמו שתי מדינות לשני עמים, התנחלות בעזה, או כיבוש אלסקה?

אתם חומדים לצון, אין סיכוי שתבינו בין השורות מה העמדה של חורב באיזשהו נושא – כלומר תבינו שהוא בעד ישראל, בעד החיילים, בעד החטופים, בעד כולם. שמאל? ימין? מה דעתו על אזרחים מתים בעזה או על המאבק על גיוס החרדים? מה לו ולזה. אנחנו פה בענייני קונצנזוס מדויק, ופס ייצור של טקסטים שאפשר להקריא בטקס סיום גם בבית ספר בתל אביב וגם באריאל. 

שירה בפרט וכתיבה בכלל אמורות לטלטל אותי, לגרום לי לחשוב, לזוז באי נוחות, לבחון דברים מחדש. הכתיבה של חורב היא ההפך, היא כדור שינה למצפון. לכולנו קשה, הכל מסובך, והכל יהיה בסדר, איכשהו, גם אם לא נעשה כלום, רק נמשיך בחיים הלא מאוד קשים שלנו במרכז הארץ. לצאת להפגין? להתעמת עם שוטרים או תומכי נתניהו? למה זה טוב. קחו נעם חורב אחד בבוקר ואחד בערב ואל תתאמצו יותר מדי, שלא תקבלו נקע במוסר הכליות.