שגרה לכאורה

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.