ביום שאחרי הבחירות הלכתי למסיבת פורים. משפט מוזר, אבל במציאות הנוכחית האם נותר עוד משהו שאפשר להגדיר כ״מוזר״? מבין שלל הדברים שמטרידים אותי גם לזה יש מקום: התחושה של היעדר מעקה בטיחות, המציאות היא מדרון חלקלק נטול הגנות, ומה שנראה בלתי אפשרי ובלתי נתפס עכשיו הוא המציאות הברורה מאליה של עוד שתי דקות. אין יותר דבר כזה, ״מוזר״.

זו היתה מסיבת פורים שתוכננה למרץ, אלא שגם לאיראנים היו תוכניות. ההנהלה החליטה שטילים או לא, אנחנו נחגוג, והמסיבה נדחתה לאוקטובר. אם כבר אנשים השקיעו בתחפושות אז נתפוס טרמפ על האלווין של הגויים. מי ידע שהתאריך נופל יום¹ אחרי הבחירות? מי יכול לתכנן במדינה הזו משהו? וכך מצאנו את עצמנו באולם לא מלא מדי, ועם אנשים שהגיעו עם תחפושת מושקעת שנרכשה באמזון במקום מושבם בחו״ל קצת לפני שהמריאו לכאן כדי להצביע.

ביום הבחירות עצמו התעלמתי מהמדגם. הטלוויזיה היתה כבויה ואני עסקתי באסקפיזם. כשחבר שלח לי הודעת ״זה לא נראה טוב״ התעלמתי. הלכתי פעם לישון עם פרס ראש ממשלה וקמתי עם ביבי, הטראומה עוד צרובה בי, אינני מעוניין. למחרת בבוקר קראתי את הכותרות ולא הצלחתי להבין את התוגה והנהי. המספרים לא היו מאוד שונים מהסקרים שראיתי לפני, ומכיוון שאני לא גזען מעבר לגבולות הטעם הטוב שמחתי לראות שלצד שבחרתי יש רוב, גם אם יש בו – הו לא – ערבים. והתפשטה בי תחושה משונה של דיסוציאציה, הקולות מסביבי, בפיד וברחוב, דיברו על מציאות אחרת לחלוטין מזו שאני ראיתי. כולם מסתובבים בלי חולצה ולי קר, מי המשוגע, אני או הם?

למחרת הלכתי למסיבה, בלי חשק מיוחד לחגוג, בלי להשקיע בתחפושת. כבר מזמן לא מתחפשים כאן, אנשים השילו מעליהם את מסיכות הממלכתיות, ועוסקים בהסתה, שנאה בחינם וביוקר וריסוק מוסדות על ימין ועל שמאל. ברי סחרוף עלה להופיע מול קהל קטן אך נלהב, ותהיתי אם אתגעגע בקרוב לימים כאלה של נורמליות תל אביבית. וחשבתי שלפחות אין רוב לממשלה היוצאת, זו שאיימה להפוך אותי למהגר בעל כורחי. אפשר להישאר כאן עוד קצת, ולהמשיך לטפח בסתר את חיית המחמד מזן הולך ונכחד, תקווה.

עוד יומיים והעצבים שלי מרוטים. כל שיחה, ולא משנה איך היא מתחילה, מגיעה לאותו מקום, כמו נחל עכור שזורם לים זועף וסוער. בחירות. בקפה של שישי מישהי התחילה לדבר על פירות כדי להחליף נושא. בננות, כן או לא? חמש דקות אחרי אנחנו חוזרים לדיון על מה יהיה, האם ישבשו, יפתחו במלחמה כדי לדחות, ועוד מכל הטוב הזה.

אלה לא הבחירות הראשונות שמוגדרות גורליות. כבר שנים שהצל של נתניהו מרחף מעל השכונה המטאפורית שאני חי בה, שהשלטון פה מנוגד לערכים ולאמונות שלי. ובכל מערכת בחירות יש איזו תקווה, ואז טעם מר של אכזבה. אבל בארבע השנים האחרונות הכל הקצין. השבעה באוקטובר היה התפרצות הר הגעש הרדום לכאורה של כל מה שהודחק בשלל מבצעים צבאיים, כיבוש זוחל ועוד רעות חולות. ומרגע שהלבה פרצה החוצה אין לחזור לאחור. יש תג מחיר לשקט מדומה.

אם מחפשים נקודת אור אפשר לפנות לחבר לנין ולציטוט המיוחס לו ״כמה שיותר רע – יותר טוב״. בלי פלסטרים, בלי משככי כאבים שמעלימים את הסימפטום ומשכיחים את הבעיה. קיבלנו הצצה לעתיד הפוטנציאלי כאן, חשוך, שמרני וקנאי. לא עוד ממשלת אחדות ותחושה שקרית ונוחה של נורמליות, אלא כל האמת בפנים: מלחמה וניתוק וחיים במדינה מצורעת וקנאית. איראן זה כאן, והמערב מתרחק, והבועה התל אביבית שלי עומדת להידרס על יד D-9 לאומני.

ואני רוצה לחיות במערב. הפחד הגדול שלי מהבחירות הקרובות הוא מההחלטות שאיאלץ לקבל אם התוצאה תהיה עוד מאותו דבר. האם אני יכול להמשיך לחיות כאן עם בן גביר שר ביטחון או ראש ממשלה, למשל. אני לא רוצה להיות מהגר, אני לא רוצה לחיות במקום שזר לי ואני לו. ואני מפחד מחיסול העתיד כאן, לי ולילדי.

ומכיוון שייאוש הוא לא אסטרטגיה מוצלחת, אני עושה את המעט שאני יכול. ביום שלישי אלך להצביע, ואתנדב קצת בדוכן של הדמוקרטים, אירוע די חריג לאיש נהנתן ועצלן שכמותי. אני מקווה שהצלחתי לשכנע לפחות אדם אחד שלא תכנן להצביע להטריח את עצמו לקלפי, ואולי הפוסטים כאן יזיזו עוד אדם או שלושה. ומה יהיה ביום רביעי? אני מקווה שאקום למציאות שיש בה פתאום קרן אור קטנה. קמצוץ של תקווה יספיק לי.

במונית בדרך משדה התעופה דיברנו על הבחירות. שיחה נינוחה, היה ברור שכולנו פחות או יותר באותו צד של המפה, אלא שאז אמר אחד הנוסעים שהוא שוקל לא להצביע בכלל. אין אף מפלגה שהוא מזדהה איתה.

הוא לא לבד, אני רואה בפיד שלי לא מעט אנשים שמתלבטים אם להצביע, מודיעים שלא יטרחו, קוראים לאנשים אחרים לא להשתתף במשחק המכור מראש. לדעתם. יש לא מעט נימוקים: מה כבר שווה קול אחד, כולם מושחתים, אין במי לבחור ועוד ועוד. ראיתי סרטון טיקטוק שבו מישהי קורעת את פתק ההזמנה להצביע, משל היתה ניצבת ב״שיער״ שמתעללת בצו גיוס לוויאטנם.

וזה נורא, דגל אדום, מכעיס ברמות של סקילה בכיכר העיר. אם אתם לא מצביעים אנחנו לא נהיה חברים. ארבע שנים של ממשלה איומה מגיעות לקיצן, שנים של טבח השבעה באוקטובר, מלחמה שלא נגמרת, שיאים חדשים בהרוגים בתאונות דרכים, נרצחים, פשיעה, יוקר מחיה מזעזע ושחיתות בכל מקום, הרג חסר אבחנה בעזה, קריסה מוחלטת ביחסים עם העולם ועוד ועוד. מדינה שהולכת והופכת לדמוקרטית ונאורה פחות, קיצונית ונבערת יותר. אם אני רוצה להמשיך לחיות כאן, אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן, המצב צריך להשתנות.

לא שינוי קיצוני. אני לא תמים, בבחירות הבאות אפשר לבחור במגוון טעמים של אותו דבר. יש ימין מתון, ימין רך, ימין רכרוכי, ומפלגת חצי שמאל אחת. הבחירות הן לא על שינוי כיוון משמעותי במדיניות. הן מאבק בין שחיתות נטולת בושה שמובילה לחוסר תפקוד, הדתה וקיצוניות, מול מינהל תקין והתנהלות פחות או יותר רציונלית. מה שפעם נראה לי בסיסי, הפך למותרות, ליעד נחשק. ובשלב הזה אסתפק במעט, בחישוב קטנטן של מסלול מחדש, שיתחיל אולי מגמת עלייה, במקום הידרדרות במדרון שאנחנו מחליקים בו.

כדי שכל זה יקרה אנשים צריכים להזיז את התחת שלהם לקלפי. ברור לי שההצבעה שלי לא מזיזה את המחט. קול אחד בודד, שבבחירות הקודמות הלך למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, והתפוגג לו בדממה. אז למה להתאמץ ולעמוד בתור? הקול שלי הוא הרי טיפה בים. אבל כמו שכתב דיוויד מיטשל ב״קלאוד אטלס״, הים הוא בסוף בסך הכל המון טיפות מים. כבר היו מערכות בחירות שהוכרעו על חודם של אלפי קולות בודדים. מספיק שאני וכמה שכמותי יתייאשו ויישארו בבית והופ, החמצה. אם כבר קיבלתי יום חופש, אצעד חמש דקות, אעמוד בתור לא ארוך מדי ואטריח את עצמי להכניס פתק למעטפה.

ויש גם את העניין הקטן הזה של מצפון. השיטה הנהוגה בישראל החלוקה של קולות למנדטים היא יחסית. לא הצבעת? הקולות של מגזרים שמצביעים באחוזים גבוהים – חרדים, מתנחלים – מקבלים משקל גדול יותר. אני לא מתכוון לתרום את האין קול שלי לאנשים האלה.

בסופו של דבר אני עושה את זה בשביל עצמי. כדי לא להרגיש אשם, כדי להיות מרוצה ממה שאני רואה בראי. פעם הייתי ניגש לקלפי בחרדת קודש, היום אני הולך להצביע בחרדה קיומית, מרגיש יותר ויותר את האדמה רועדת מתחת לרגליים. אז אצביע, ואנסה לשכנע את המעגלים הקרובים לי להכניס למעטפה פתק מהצד הנכון של ההיסטוריה, ואקווה לשינוי – עדיף לטובה, אבל גם קצת פחות רע יתקבל בשלב זה באנחת רווחה.

הייתי השנה ברואנדה ובקניה אבל בעולם הכי שלישי נתקלתי השבוע בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב.

מן הסתם ידעתי שמדובר במקום איום ונורא. ידיעה כללית כזו, בשולי המוח, משהו רחוק שלא באמת קשור אלי, כמו רעידת אדמה בנפאל, כמו עזה. ואז החלטנו לנסוע לסיני, האוטובוס לאילת יוצא מהתחנה, והנה אני שם, מזועזע.

לא חסרים מקומות מוזנחים ומלוכלכים בישראל, אבל התחנה המרכזית היא מקום שבור. נראה שמישהו התאמץ בכוונת מכוון להפוך אותה לדוחה, לא יעילה, הרוסה. זה מתחיל בחיפוש אחר מעלית בקומה הראשונה, שנראית כמו שוק עמוס בעיר ענייה בהודו. רק מעלית אחת עובדת. ואז יוצאים אל קומת רציפי האוטובוס. טינופת, אריחים שבורים, שירותים נעולים, הומלסים, ג'נקיז, יצורים.

חיפשנו שלטים, שאלנו אנשים, ובסוף מצאנו את הרציף הלא ממש מסומן שלנו, ליד חנויות שרובן סגורות ומנותצות. החלל גדול ורחב אבל ספסלים בו מעט, ואם אפשר למקם אותם צמוד לפח אשפה גדוש למה לא. מישהו חדור ייאוש קיומי ושנאת אדם תכנן פה גם את סידורי הישיבה. בת הזוג שואלת אם באמת אין שירותים פתוחים בכל הקומה. אין. יש בקומה מעל אבל לא מומלץ ללכת, כי אין לדעת במי תיתקל בפנים. מסוממים? זומבים?

כשהאוטובוס מגיע – בזמן! – תחושת ההקלה פיזית. כאילו עברנו דרך יקום צידי אפל שלא קשור לתל אביב של 2026 או לכלי הרכב המודרני שאנחנו יושבים בו. אבל זה מה שנורא באמת בתחנה המרכזית: לא מדובר במבנה נטוש בצד הלא נכון של העיר. זה עדיין מסוף תחבורה מרכזי, שלכאורה נמצא תחת אחריות הרשויות וחברות התחבורה הציבורית, שמזניחות אותו ואת הנוסעים, מרימות אצבע משולשת אל מול האנשים שהן אמורות לשרת. הביקור בתחנה המרכזית הרגיש כמו אזהרה לקראת הבחירות הקרובות, לקראת המשך ההידרדרות של המקום הזה. בקרוב של הסרט שאנחנו עלולים לחיות בו ממש בקרוב, התחתית של הבור בסוף הנפילה.

לא הצטערתי להיפרד מ-2025. הסתדרנו לא רע, היו רגעים יפים, אבל אלוהים כמה דרמה – משברים, פיצוצים, סערות ואי ודאות. בואי, חמודה, אפשר להתקדם.

אין לי ציפיות גדולות מהשנה החדשה. למדתי לא לצפות, בטח לא להעריך ולנחש מה יהיה. אני מקווה שיהיה טוב יותר, ומנסה להתכונן נפשית לגרוע מכל. שלום עולמי, מטחי טילים, דמוקרטיה מלבלבת, תיאוקרטיה חשוכה, הכל סביר באותה מידה. רוב הזמן אני מרגיש כמו צופה בסרט שאינו נגמר, נעול בתוך אולם קולנוע חשוך, הסדרנים הלכו, התסריטאי על סמים קשים, הפופקורן תכף ייגמר. 

בניגוד חד, בבועה האישית שלי זו היתה שנה לא רעה. בין ריצה למקלט אחד למשנהו נכנסתי לעמקי הדבר המופלא והמפחיד שנקרא זוגיות, העבודה שלי עדיין לגמרי סבבה, קראתי ספרים מצוינים, ראיתי לפחות סדרת טלוויזיה אחת שטלטלה את המוח שלי (היי ״פלוריבוס״), פגשתי חברים, טסתי ליפן, מה רע. בניכוי פעמוני סוף העולם די נעים לי באוזניים. 

קל ללכת ברחוב בלב תל אביב ולהרגיש שהכל לגמרי בסדר. לא רואים ולא שומעים את האפלה הכהניסטית שעדיין רחוקה מגבולות הגזרה שלי. אבל היא מתקרבת. כשאני חושב על החלטות לשנה החדשה המוח נודד אל עוד משהו שאני ממש רוצה לקנות, ללמוד, לחוות. אבל בנהנתנות אני מוכשר באופן טבעי, זה יגיע לבד. אין צורך בהחלטות מראש.

השנה אני רוצה לצאת מהקונכייה, ולעשות את המעט שאני יכול כדי לנסות ולהשפיע על המציאות המידרדרת שסביבי. זו תהיה שנת בחירות, הזדמנות לתקן את הזוועות שכוננה כאן הממשלה הרעה. אני לא נאיבי. היכולת שלי להזיז משהו מינימלית עד לא קיימת. אני יכול לכתוב ברשתות חברתיות, להפגין, להתנדב בקלפי. אני לא אוהב את זה, זה לא נוח לי, אבל חיוני, במובן האנוכי – למצפון, למבט במראה ביום שאחרי. אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית, נאורה, סובלנית. אני צריך, לכל הפחות, לומר את זה איפה ואיך שאני יכול. לקוות לטוב ולהחזיק אצבעות. 

דברים שטורדים את מנוחתי, אבל ממש:

מריבות עם ילדים מתבגרים

איפה נמצאים אותם ילדים מתבגרים ולמה הם לא עונים

הבחירות מחר

אנשים שלא יצביעו בבחירות מחר

אנשים שיצביעו לביבי בבחירות מחר

מצב העיתונות בארץ

שיקול הדעת של חלק מהעיתונאים ב"הארץ"

כל מה שקורה בעיתונים שאינם "הארץ"

אנשים טיפשים וטרולים רשעים בפיד שלי

משבר האקלים ואיך ייראו חיי הילדים שלי, למעט אחרי מריבות עם ילדים מתבגרים

טראמפ

וכל שאר השליטים הפופוליסטים-ימנים בעולם 

אנשים ותקופות שהיו ואינם

כל הדברים שאני עדיין רוצה לעשות, אבל לא בטוח שאספיק

יום ההולדת הקרב ובא, והסוף שהוא מבשר

מתי יקרה משהו טראגי למישהו שאני אוהב

מתי אמצא את עצמי מובטל והומלס על ספסל ברוטשילד

מי יביא לי קפה ומאפה לספסל ברוטשילד

דברים שלא טורדים את מנוחתי:

קורונה, המגפה התורנית החדשה, שפעת על סטרואידים שרוקדת סטפס על הפוסט טראומה הכלל אנושית מהמגפה השחורה, ומייצרת כותרות מעולות לארגוני חדשות שמנסים לשרוד ולהבין איך עושים כסף בעידן הדיגיטל והפייק ניוז. אין לי כוח להיות טרוד מהסארס/פרה מעורערת בנפשה החדש, החיים מפחידים ומסובכים וקשים גם ככה, ורק שלא תדפוק לי את הטיסה לאמסטרדם כי רבאק. 

ובינתיים אלך להצביע, אנסה לא להידרס או לחטוף התקף לב או טיל של החמאס או סרטן או איידס, ואדלג מפאניקה לפאניקה ואקפיד לחטא ידיים ממש עד הסוף המר. לבריאות.

בסוף זו המתמטיקה, טמבל: לוקחים את כל קולות המצביעים ומחלקים ב-120. אם לדוגמה היו כאן רק 120 מצביעים, מתוכם 20 חרדים, הבחירות היו נגמרות עם 20 מנדטים לחרדים. אם 240 איש היו יוצאים להצביע, כשמספר החרדים עומד עדיין על 20, היו למפלגות החרדיות רק 10 מנדטים. ככה זה עובד.

כשאנשים סביבי הולכים לים או טסים לחו"ל או סתם יושבים בבית ומרגישים אנרכיסטים ומגניבים כי הם לא הצביעו ודפקו את השיטה, הקול שלהם עדיין עובד. ההיעדר שלו שווה ערך להצבעה. הוא מחזק כל מגזר שיודע להוציא את האנשים שלו מהבית במקסימום, ונותן לו כוח לא פרופורציונלי שמשפיע בסוף על הילדים שלי. ושלכם, בני זונות עצלנים/נרקסיסטים/מפונקים שלא מטריחים את התחת הפריבילגי שלהם לקלפי וממציאים לעצמם תירוץ.

וזה מוציא אותי מדעתי, הפער בין המאמץ הנדרש לגשת לקלפי ולהצביע – ביום חופש שקיבלתם במיוחד, לא פחות – לבין הנזק שנגרם מאי הצבעה. מפלגות עוברות או כושלות מול אחוז החסימה בגלל אלפי ומאות קולות בודדים, אבל לאנשים דחוף יותר לקטר מעל הקפה על זה שאין למי להצביע, ובכלל מה הפתק שלהם משנה. זה מעורר בי זעם שקשה לתאר, מקטרים ומתלוננים ומפקירים את השכונה לקיצונים שיחריבו אותה, כי קצת לא נוח לשים פתק במעטפה. קוקטייל של בורות ועצלנות.

ואין למי להצביע, כן? בצד שלי של המפה יש רשג"דית צופים מעצבנת עם גנרל מפוקפק, ערבוביית ימין-שמאל-מרכז לא ברורה, פעילה חברתית-עלק שלפני שנייה היתה בכלל ימין ועוד ועוד. חברה של הבת שלי מהצד השני של המתרס מתלבטת כי פה יש שחיתות, ושם יש גזען הומופוב. אין מפלגות תפורות לפי הזמנה, באסה. 

אז מה. תעשו סקר אידיוטי באינטרנט, תשקיעו חמש דקות בלרפרף על מצע, תראו תשדיר, תקבלו החלטה. תשקיעו עשירית מהזמן שהקדשתם להתלבטות איזה דגם של דייסון/סמארטפון/אוזניות לרכוש, או למי לעשות מאץ' בטינדר. קחו תחום אחד שחשוב לכם באמת – בריאות כי מישהו במשפחה יזדקק למערכת הזו, חינוך כי אתם הורים, איכות סביבה כי אתם יפי נפש. תבדקו מי יטפל בו הכי טוב, וגם צפוי לעבור את אחוז החסימה. זו לא פיזיקה קוואנטית. כמה עשרות קולות יכולים לעשות את ההבדל בין מפלגה של ארבעה מנדטים לבין אין-מפלגה.

יש מדינות בהן ההצבעה היא חובה, כולל קנס (היי אוסטרליה). אני בעד, או שלפחות יבוטל יום החופש למי שלא מביא אישור מהקלפי. מעבר לכל מה שכתבתי, ההצבעה היא חובה אזרחית ויסוד בסיסי של הדמוקרטיה, שיטה מצ'וקמקת לכל הדעות שעדיין לא נמצאה לה חלופה מוצלחת יותר. אז במקום להמציא תירוצים קלושים ולהשתין בקשת על השיטה שמספקת לכם חופש וזכויות, תשקיעו חמש דקות מחשבה וחצי שעה מיום החופש שלכם ולכו להצביע. למישהו, למשהו, לאיזשהו עתיד מפוקפק ואולי טוב יותר. תודה באמת. 

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.

שנייה לפני ההצבעה בבחירות 2015 רוגל אלפר משחרר עוד טור במה שנראה כמו טרנד מוביל בהארץ של השנה-שנתיים האחרונות – פרובוקציה אינטלקטואלית בשקל, הפוך על הפוך, משהו שיעצבן את הקוראים, אולי יהיה ויראלי, אולי יביא טור נגד (או במקרה הרע, פוסטים של בלוגרים עם זמן פנוי כמוני!) ויארגן קצת תנועת גולשים ותשומת לב.

הפעם: למה נרגיש אידיוטים אחרי שנצביע, ולמה אי הצבעה היא מעין מחאה ״שלמצער, היא מאפשרת לנו לשמור על כבודנו העצמי. נדע לפחות שלא היינו כבובות על חוט, שוטים שאינם מודעים לנסיבות חייהם הנלעגות״

מאיפה להתחיל. יש משהו מקומם וחשוד בנטייה הזו, של לא מעט שמאלנים שאני מכיר, לפסול מראש כל אופציה לשינוי. לא שאני אופטימי במיוחד לגבי הבחירות האלה, אבל לפחות אני לא לוקה בהיבריס קשה ולא שוגה באשליות לפיהן אני יודע לחזות את העתיד.

למדתי חמש יחידות היסטוריה בתיכון, ובדיוק עסקנו בקומוניזם כשחומת ברלין נפלה. אף אחד לא ראה את זה בא (וכן, אני זקן). אף אחד לא חשב שבגין, דווקא הוא, יגיע לשלום עם מצרים, ואני עוד זוכר את גאולה כהן מתראיינת ומזהירה מהנזק העצום שיביא ההסכם הזה. האביב הערבי היה הפתעה מוחלטת, וכל הפרשנים הסבירו למה מובראק לא יודח, ואחר כך קצבו את זמנו של אסד כשהתחילה בסוריה מלחמת אזרחים שגם אותה איש לא צפה.

אפשר להמשיך מפה עד הודעה חדשה. ההיסטוריה היא מדע שהופך את מה שהיה כאוטי ולא צפוי בזמן אמת למובן מאליו בדיעבד (פראפראזה למשפט שכתב פיליפ רות, קטונתי). להחליט מראש שגורלנו נחרץ ואין טעם אפילו להצביע זה עלוב. זו הצפרדע שהפסיקה לבעוט וטבעה בכוס החלב, בזמן שחברתה ממשיכה לבעוט נואשות וניצלת בזכות תקווה אידיוטית.

לפעמים נראה לי כאילו חלק מחברי לא יידעו מה לעשות אם באמת יהיה כאן שלטון סביר. לא אידיאלי. אין אידיאלי. עמית לעבודה מתלבט אם להצביע מרצ כי הם תמכו בצוק איתן. זה קצת מזכיר לי את השלט שראיתי בהפגנת הימין בכיכר: ״רק מרזל ישמור על בנט מימין״. יש אנשים שבשבילם אף אחד לא טהור וזך ואידיאולוגי מספיק. יש אנשים שלא יידעו להתמודד עם הנטל של תקווה ואי ודאות. עתיד שחור הוא עניין ברור ובטוח יותר.

אגב, לא חייבים להסתפק בלהצביע כדי להשפיע, לפחות לכאורה. יש לי חברים שיצאו לרחובות לשכנע ולפעול כדי להביא לשינוי. יש שלל דרכים שפתוחות בפני אזרח במדינה שהיא עדיין דמוקרטיה. אפשר למשל לכתוב בעיתון, אם אתה עובד באחד כזה. אבל הצבעה, לעצלנים כמוני למשל, היא המינימום. היא טיפה בים, זה נכון. אבל כמו שכתב דיוויד מיטשל בקלאוד אטלס המעולה: הים הוא בסך הכל המון המון טיפות.