מתברר שאחד השירים האהובים עלי בוטל ואני אפילו לא ידעתי. מיק ג׳אגר הודיע שהרולינג סטונס יפסיקו לבצע את ״בראון שוגר״ בהופעות, מבקר המוזיקה של ״הארץ״, בן שלו, שמח על ההחלטה באחד מסדרת טורים בעיתון על תרבות הביטול והוסיף ש״בראון שוגר״ הוא שיר עם מימד רקוב. כמה טוב שג׳אגר הבין לבד, ככה זה כשקולטים את רוח הזמן – הולכים על צנזורה עצמית, בלי לחכות להמון שיגיע לרשת החברתית הקרובה עם זפת ונוצות. 

אני מת על "בראון שוגר". ג'אגר כתב אותו ב-69', עם מילים שחורזות סוחרי עבדים ושפחות יפות והצלפות ורמזים למין בכפייה ומה לא. יש שתי זמרות שטוענות שהן ההשראה לשיר, אחת מהן אקסית של ג'אגר שגם ילדה לו בת, ולפי תאוריות אחרות מדובר בכלל במטאפורה להתמכרות להרואין, שהופך לחום כשמחממים אותו על הכף ולכן "סוכר חום". בראיון מ-1995 התייחס ג'אגר לשיר כערבוב של "נושאים מטונפים", מין וסמים שמתערבלים דרך המילים האמביוולנטיות, ואמר שבטח לא היה מסוגל לכתוב אותו היום. כשהמראיין הקשה ושאל למה, ג'אגר ענה שמן הסתם היה אומר לעצמו שאי אפשר לכתוב חשוף כל כך, ומצנזר את עצמו.  

ג'אגר בגירסת הצנזור היה לגמרי משתלב במרחב העכשווי, שבו אמביוולנטיות, ניואנסים וקצת סליז כבר לא ממש לגיטימיים. אני תוהה אילו עוד שירים של הסטונס לא היו עוברים ועדת אתיקה? ב-Under My Thumb ג׳אגר שר על בחורה שפעם סובבה אותו סביב האצבע הקטנה, אבל היום עושה בדיוק מה שהוא אומר לה, ויש כמובן את ״סימפתיה לשטן״, ואת השיר בעל השם המופלא (Little T and A – (Tits and Ass. הסטונס אף פעם לא היו נחמדים, או חינוכיים. יפה ששלו ושאר העולם הנאור רוצים לבטל רק שיר אחד שלהם. בינתיים. 

אני אוהב את בראון שוגר כי הוא מלוכלך ואפל, כי הוא עושה לי נעים באיד, במקומות שלא מנומס לדבר עליהם. אפשר לשמוע שירים מיזוגניים בלי לשנוא נשים, אפשר לקרוא את ״לוליטה״ בלי להיות פדופיל. אם יתחילו לצנזר יצירות בגלל מוסר השכל נישאר עם אמנות משעממת ודלה ונקייה. עם חיים נטולי לכלוך, בלי נשמה, אידיליית פרברים בסרט של דיסני. אני לא רוצה לחיות ככה. נקי מדי זו הסטייה האמיתית, לא בריא, לא כיף. אם לא ניתן ליצרים מקום, הם ימצאו נתיב אחר, בריא פחות, להתפוצץ דרכו.

צנזורה היא סיפור שאף פעם לא נגמר טוב. לא צריך להרחיק לעבר: הונגריה חוקקה השנה חוק שאוסר על "הצגת וקידום הומוסקסואליות" לבני פחות מ-18, ורשת הטלוויזיה הגדולה במדינה כבר הודיעה שזה ימנע ממנה מלהציג יצירות חתרניות כמו ״משפחה מודרנית״ ו״הארי פוטר״. עד כמה זה שונה מהמקום שתרבות הביטול מובילה אליו? אף פעם אי אפשר לדעת מי יאחז בסופו של יום במספריים, אחרי שאלה נשלפו מהנדן.

לחופש הביטוי יש כבר גבולות קבועים בחוק, אין צורך להוסיף עליהם. אנשים צריכים ללמוד לבלוע, להתמודד, או פשוט לא לצפות-להאזין-לקרוא. גם זה חלק מהדבר היפה הזה שנקרא חירות. החופש לבחור לא לצרוך תרבות, ובעיקר החופש להניח לאחרים ליהנות בלי להידחף להם לצלחת המטאפורית, גם אם יש עליה סוכר חום.

השמים מאדימים ואני מבין שני דברים: שהטיסה עם תומר לניו יורק היתה בעיתוי מופלא, רגע לפני גל נוסף, ושהסיכוי שאטוס שוב בעתיד הנראה לעין קלוש. לא רק בגלל האומיקרון ושאר הורויאנטים שרק מחכים לתורם, אלא בגלל חוסר השליטה בואכה חוסר אונים שמאפיין את התקופה. להיתקע בחו״ל בגלל בדיקה חיובית? לנחות בארץ ולגלות שאתה בדרך למלונית? לא תודה, עצביי הרופפים לא נועדו לשכאלה.

כלומר זו היתה הטיסה הראשונה שלי מזה שנתיים, וכנראה האחרונה לתקופה ארוכה ארוכה, וזמן טוב לכתוב על אהבתי הגדולה והמשונה לטיסות.

אני שונא לטוס. אני לא מבין את הקונספט, אין לי מושג מה מחזיק את גוף המתכת הגדול באוויר ומונע ממנו להתרסק, ולפני כל טיסה אני תוהה מה עדיף? להתרסק על הקרקע ולסיים ככתם לח, או בים כדי להזין כריש מזדמן. והצפיפות – במטוס עצמו ובשדה התעופה, התורים המתפתלים הארוכים, תינוקות מייבבים בשעת לילה מעל האטלנטי, בודקים בטחוניים שמסתכלים עלי עקום.

אבל בתוך כל זה יש שלווה ייחודית שרק מדבר מבודד או טונדרה קפואה יכולים להציע. כי בבטן המטוס, אחרי הרגעים הופכי הקרביים של ההמראה וקיפול הגלגלים, אני מנותק מהעולם. מנותק מהאינטרנט, מהודעות ווטסאפ, מחדשות, מבחירה חופשית. אין לאן ללכת כך שאין צורך להתלבט, אני יכול לקרוא אך ורק את הספרים שהבאתי ולצפות במה שהמסך הקטן שעל הכיסא שלפני מציע ותו לא. 

והאוכל, הו האוכל – יש לי פטיש למזון טיסות, מנות מחוממות במגשית פלסטיק עם נייר כסף בלתי מפתה מעל, שעל הקרקע לא הייתי מעיף בהן מבט שני, הופכות בגובה 30 אלף רגל לפיתוי שאין לעמוד בו. לחמניה לא טרייה עם חומוס תעשייתי? מנת עוף לא מזוהה עם מחית שנטען כי היא פירה? כן, תנו לי עוד מזה בבקשה. ואחרי שאסיים אתפנה לטעום מקינוח הפרווה ולבדוק לאיזה שפל חדש של מרקם וטעם אפשר לצלול. אני מת על זה.

אל תספרו לי שכל זה לא מדויק, שלא לומר תחת איום של הכחדה מוחלטת. חיבור Wi-Fi בטיסות קיים כבר תקופה, אם כי בתשלום, ומבחינתי מדובר במקבילה לתשלום על מי ברז או אוויר. אפשר גם לטעון מבעוד מועד תכנים מנטפליקס על הטלפון-מחשב-טאבלט ולעקוף את ההיצע המצומצם שמסופק בטיסה, להצטייד בקינדל עם חצי ספרייה עירונית עליו, שלא לדבר על סנדוויצ׳ים וחטיפים. המציאות הקרקעית הולכת ופולשת אל בועת האושר הגדולה שבשמים.

אבל אני מתעלם מכל זה. מבחינתי הטיסה היא נירוונה, ניתוק מדיטטיבי מעולם של שפע קיצוני ופומו בלתי נגמר, קפסולה לנוח בה, לקרוא ספרים ללא הפרעה, ולחשוב מחשבות שחושבים מעל העננים. לא נותר לי אלא לחכות לפעם הבאה שלי על מטוס, עם מסיכה ובלי דאגות. 

התחלתי לצפות שוב ב"מלתעות" ומכל הדברים בעולם חשבתי דווקא על מתנגדי החיסונים. מה למכחישי מגיפה ולסרט אימה מהסבנטיז? ובכן, אחרי עוד התקפה של הכריש העצבני מתעמת מפקד המשטרה עם ראש העיר, שסירב עד כה לסגור את החופים. מצד אחד של המתרס הגיבור שלנו, שרוצה לעשות את הדבר הנכון, מהצד השני הממסד, שרק הכסף מעניין אותו, גם על חשבון חיי אדם. אבל העימות נגמר עוד לפני שהתחיל. ראש העיר, רועד כעלה נידף, לא מנסה להתווכח או להתגונן. "גם הילדים שלי היו על החוף", הוא אומר.

זאת אחת הבעיות שלי עם הטענות של מתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה המיליטנטים. הם עושים דמוניזציה מוחלטת לרופאים, אפידמיולוגים ומקבלי ההחלטות בארץ ובעולם כולו, ושוכחים שגם להם יש ילדים, הורים, אהובים. שגם הם יכולים להיפגע מהמגיפה. הניסיון להפוך את כולם לדמונים אינטרסנטים מופרך. ביקורת על צעדים לא נכונים או היסטריה מוגזמת? מובן והגיוני ולפעמים מוצדק. אבל כשהופכים אנשים כמו אלרעי-פרייס לאנטיכרייסט, ברור שמישהו איבד את זה לגמרי.

קל לכעוס על מתנגדי החיסונים. הם תוקפניים, מתעלמים מכל עובדה ונתון שסותרים את האמונה דמויית הכת שלהם ומתנשאים על הסביבה בלי גיבוי והצדקה. הם מאשימים את הלא מוארים בהתקרנפות, הפיכה לעדר צייתן מתוך בורות, ועיוורים לחלוטין לכך שהם משתמשים כולם באותה טרמינולוגיה, ובעובדות מפוקפקות במקרה הטוב, ושקרים בוטים במקרה הרע – כלומר מתנהלים כעדר בור בעצמם. לרוב אני מצליח להתעלם מהם, ולתת לטיעונים המופרכים לעבור לידי, כשהדבר היחיד שמוציא אותי מדעתי הן ההשוואות לשואה. סבתא שלי שרדה את אושוויץ, ומה שהיא עברה שם היה קצת מורכב וקשה יותר מלשבת בבית ולצייץ בזעם על הכורח להיבדק פעם בשבוע אם לא מתחשק לך להתחסן. הנאצים היו קצת פחות סובלניים מממשלת בנט.

אבל יש משהו קל מדי בכעס הזה, ודמוניזציה היא דמוניזציה – גם להפוך את כל מי שמתנגד לצעדים נגד המגיפה לאויב האנושות הוא עניין בעייתי. אפשר לנסות להבין את התופעה ואת האנשים שמאחוריה. קל לי לומר שאני אדם נאור שסומך על המדע והרפואה, גם אם באופן רציונלי ומסויג כשצריך. אבל זה לא מדויק. השנתיים האחרונות היו מטלטלות ומפחידות, ברור לי שחלק מהאמון שאני נותן במערכת נובע מהצורך להיאחז במשהו, לחוש קרקע יציבה מתחת לרגלי. 

באותה מידה אנשים אחרים מרגישים שאיבדו שליטה במציאות כאוטית עתירת ערוצי תקשורת, ושהממסד הרוויח ביושר את חוסר האמון שלהם. הם מוצאים קרקע יציבה בתאוריות קונספירציה, זה הקרש שבו הם נאחזים בים המציאות הסוער. אני חושב שהם טועים, אני חושב שבסופו של דבר צריך להתבסס על עובדות, אני מתנשא עליהם לא פעם, אבל אני גם יכול להבין את הגישה ולהודות שאני פחות רחוק ממנה משהייתי רוצה לחשוב.

קל להסתכל על כל קבוצה כעל מקשה אחת. ובין מכחישי הקורונה יש ציניקנים, אופורטיניסטים, וסתם טיפשים או רשעים שגורמים נזק ומסכנים חיים. אבל יש גם לא מעט מבולבלים, מפוחדים, מבקשי משענת ונחמה כלשהי – משענת ונחמה שלא מצאו ושלא סופקה להם במקום אחר. אנחנו בקושי באמצע הסאגה המוזרה הזו. צריך לדבר, להבין, ולנסות לשכנע, לא רק להטיל מגבלות. ורק תשאירו את הנאצים מחוץ לסיפור. 

אני טובע, מסתחרר בין גלי שפע מוזיקלי בלתי סביר, מנסה להיאחז במשהו, לא להחמיץ, לא להישאר מאחור. זה מייאש. באירוע שערכה ספוטיפיי בפברואר השנה דיווחה החברה על 60 אלף קטעי מוזיקה חדשים שעולים לשירות כל יום. מדובר גם בקטעים אינסטרומנטליים, קאברים, גרסאות חדשות, מה שתרצו. זה עדיין מספר מטורף.

ניסיתי לבדוק אם גישת ״פעם היה יותר טוב״ תופסת כאן, וגיגלתי את כמויות המוזיקה שיצאו פעם לאוויר העולם. מצאתי אתר שסוקר את כל האלבומים שיצאו ב-1990. הכותבים מציינים שזה פרויקט בתחילת דרכו ומונים 543 אלבומים – שיצאו בינואר. השפע המטורף תמיד היה שם. גם כשהייתי ילד לא היה לי סיכוי מול שיטפון הלהיטים הלוהטים. 

ההבדל היה בחלון הראווה, שהיה צר ודל. חלקים נכבדים מנעורי המתרחקים עברו בחדר ליד הרדיו. מקסימום שתי תחנות, כמה שדרנים שסמכתי על הטעם שלהם. תוסיפו לזה קומץ חברים אמינים, פה המלצה ב"מעריב לנוער", שם פינה של קוטנר ב"זהו זה", איזה "עוד להיט" בערוץ הראשון, וזהו בערך. 

וזה לא נגמר כאן: אחרי החשיפה המצומצמת נדרשתי להחליט מה לקנות. תקליט היה עניין יקר, וכשהגיעו הדיסקים המחיר רק עלה. אחרי עלעול ודפדוף ממושכים בחנות התקליטים היה צריך לבחור, ולדבוק בבחירה. אם כבר הוצאתי את מיטב כספי על תקליט, הייתי נחוש לתת לו כמה שיותר הזדמנויות. לחרוש אותו לאורך ולרוחב, לגלות פנינים נסתרות, שירים שבהתחלה חלפו ליד האוזן ואחר כך נעצרו לידה וגרמו לי להקשיב.

היום במחיר של קלטת יש לי ביד את כל המוזיקה בעולם. סיכומי השנה מכניסים אותי לפומו שאף קלונקס לא יפתור: מגזין פיצ'פורק פרסם את רשימת 100 השירים הכי טובים של 2021, 50 האלבומים הכי טובים של השנה, 31 אלבומי הרוק הכי מוצלחים, המוזיקה האלקטרוניקה הכי הכי וכו'. גם רולינג סטון שחרר לעולם רשימות דומות, תכף יגיעו המצעד והסיכומים של "הקצה", ואלה רק הערוצים שאני מכיר מקרוב. 

וזה ככה על בסיס שבועי – בלוגים וניוזלטרים עם כמות בלתי נתפסת של מוזיקה חדשה, שלא לדבר על ההמלצות והרשימות של ספוטיפיי עצמה. נגה שלחה לי פלייליסט של החבר המעולה שלה, שסיכם את השירים הטובים ביותר של השנה. הוא באורך 16 שעות ו-5 דקות, מה שגרם לי לתהות לרגע אם מדובר בשירים הכי טובים של 2021, או פשוט בכל השירים כולם.

אני רוצה להישאר מעודכן, אני רוצה לשמוע את המוזיקה שאני מכיר ואוהב כבר, אני רוצה לשמוע שוב את האלבום החדש, השיר שנדלקתי עליו, אבל רגע, יש כבר משהו אחר, חדש, מסקרן, שהאוזן שלי עוד לא בדקה. זה מתיש. הטקטיקה של פעם – קח אלבום וחרוש אותו שוב ושוב חודש – לא מתאימה לעולם החדש. צריך להקשיב לכמה שניות משיר, שיר וחצי מאלבום, לחרוץ משפט ולהמשיך הלאה. זה לא בשבילי הספידייטינג המוזיקלי הזה. בסופו של יום אני מוצא את עצמי חוזר לדברים שאני אוהב, או נתפס לשיר ושומע אותו שוב ושוב. אין מנוס מלהיות זן, לשחרר, לפרוש מהמירוץ. ולהגביר את הווליום. 

ואחרי כל זה, כמה שירים שאהבתי השנה ממש:

השומר בכניסה היה גדול ומפחיד בחליפה וראסטות קצרות. הוא מישש אותי כאילו אנחנו בדייט שני, ותוך כדי קיטר לעצמו במה שנשמע כמו מבטא ג׳מייקני: ״אני שונא הופעות היפהופ, פעם אחרונה שאני עושה אירוע מזוין כזה, הם הכי גרועים״. כשנכנסנו לאולם אמרתי לתומר שרק החוויה הזו היתה שווה את מחיר הכרטיס.

ניו יורק חזרה לעצמה, לכאורה. טיים סקוור עמוסה ודוחה כמו תמיד, המסעדה שחלמנו לבקר בה שוב בברוקלין היתה פתוחה והומה, ביקרנו במוזיאונים, קנינו המון, אכלנו מצוין. אבל ברקע היה טנטון מטריד. כמו לשמוע פלייליסט מוכר ואהוב עם זיופים. חלק ניכר מהזמן הייתי מודאג מדי, לא רגוע, לא יציב מול העיר. 

יש יותר הומלסים, אמרה לי האישה על הבר, והעיר שלא ישנה קצת מנומנמת. נכנסתי כמה דקות קודם, עייף ורעב וקפוא. המוזיאון שרציתי ללכת אליו היה סגור, המסעדה שניווטתי אליה פתוחה אבל המטבח ישוב לפעול רק עוד חצי שעה, וכל מה שרציתי זה לנוח. לפני הקורונה הגעתי לכאן פעמיים בשנה ואהבתי כל רגע, עכשיו אני עייף, העיר מתישה אותי. הניו יורקרית ממליצה לי איזו מנה להזמין – טעים להפליא – ומראה לי סרטון שצילמה בטיים סקוור, זו שעמדנו בה אתמול בתור ארוך ארוך לכרטיסים, אי אז במרץ. שלטי הפרסומת מהבהבים אבל הכיכר ריקה, זה נראה כמו סצנה מסרט אפוקליפטי, לא כמו מציאות שהיתה ואולי תשוב. זה מתכתב עם התחושה שלי של נורמליות לכאורה, לרגע.

אני בדרך לפגוש עמית לעבודה, בסאבוויי. בתחילת המסע בדקתי לרגע אם הדרכון שלי עדיין בכיס. הוא לא היה שם. ביליתי כמה דקות ארוכות מנשוא בהתקף חרדה, בטוח שיום לפני הטיסה חזרה איבדתי את הדרכון ומה יהיה, רק כדי להיזכר שהוצאתי אותו בחדר המלון, בניסיון כושל לבדוק מה עם תוצאות בדיקות הקורונה שלנו, שסירבו להגיע. ההבנה הזו, שאם לא יהיו תוצאות, או שיהיו אבל חיוביות, לא נוכל לחזור הביתה, בעטה בי בבטן. בלתי נתפס. אני תמיד חושש שמשום בה בבדיקות באימיגריישן לא יתנו לי להיכנס לארה"ב. אף פעם לא חשבתי שיהיה מסובך לצאת ממנה חזרה.

הגעתי לבית הקפה והתיישבתי לפני תפריט עמוס להתפקע בעוגות מוגזמות. הקולגה שאל מה שלומי. המצב המנטלי שלי, אמרתי לו, הוא המקבילה של אדם שמגיע לאימון אינטנסיבי בחדר כושר אחרי שישב שנתיים על הספה בלי לזוז. אני מתפרק. הוא הגיע עם אשתו, פסיכולוגית. השנתיים האחרונות היו מעולות לעסקים, היא אומרת.

הבדיקה שלי הגיעה בסופו של דבר כמה שעות לפני הטיסה, שלילית ובוהקת. את של תומר לא קיבלנו עד היום, ונאלצנו לשלם מחיר מופקע על בדיקה מהירה. בשדה התעופה ביקשו להציץ בבדיקה שלו שוב, והלב שלי פרפר. אבל עברנו. ישבנו בדיוטי פרי וקראנו את הכותרות מישראל, דיונים על סגירת נתב״ג, כן בידוד, לא בידוד. הקדמנו את הבידוד המשודרג בכמה שעות, עברנו את אולם בדיקות הקורונה בבן גוריון שמזכיר בית חולים שדה ממלחמת עולם כלשהי, והצלחנו להימלט מהתור האימתני ולהגיע הביתה במונית פיראטית. 

אני יכול להמליץ על התערוכה המצוינת על אנדי וורהול במוזיאון ברוקלין, על מופע האילתור של פריסטייל לאב סופרים, ועל הסטייק הענקי שאכלנו בוולפגנג. על החנות שמתמחה בדגמים מיוחדים של סניקרס, כולל הזוג מבחזרה לעתיד 2 שעולה 25 אלף דולר. על סנטרל פארק ואחיו הקטן והמוצלח יותר, פרוספקט פארק, ועל ליטל איילנד, אי מלאכותי שעליו פארק קטן ומתוק. והמלון היה אחלה, ורחובות העיר קסומים כמעט כשהיו. אבל לעצמי אני ממליץ לחכות עד שיפתרו את כל עניין המגיפה הזה, ולהסתפק בטיול לאיזה קיבוץ בצפון עד אז. תומר לקח את זה בקלות, נהנה מכל רגע, קר רוח כמו סוכן מוסד בסדרת נטפליקס. אני? הכאוס הזה לא בריא לי לעור הפנים ולנפש. 

כמו בכל הונאה מוצלחת,  הבנתי שעבדו עלי רק אחרי שנפלתי בפח. נכנסתי למוזיאון תל אביב, מוכן ומזומן להיות תרבותי ומעודכן, וגיליתי שאני במיזם אינסטגרם. 

עמדתי בתור ארוך, מתפתל ואיטי, שבקצהו, כך אמרו, המתין חדר פלאות עם מראות ונקודות צבעוניות, מעולה לסלפי ובכלל. זה אפיין את כל התערוכה של יאיוי קוסמה: תורים של  אנשים עומדים עם טלפון שלוף, אצבע על הכפתור, מוכנים לפעולה. בכניסה לחדרים תלו שלטים שביקשו להגביל את זמן השהייה בפנים "לשלושים שניות, כולל צילום, כי אנשים מחכים". ליד מיצגים אחרים נתלתה הודעה שהבהירה שאם הטלפון נופל לתוך המיצג זאת לגמרי בעיה שלכם.

יכול להיות שקוסמה היא – או היתה – אמנית חתרנית ונועזת. ייתכן שאיו לה מושג מה קורה במוזיאון במדינה קטנה ומשונה במזרח התיכון. אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני בעוקץ הניגרי, סוגת המוזיאונים. קראתי את הכתבה ב"הארץ", הסתקרנתי ובאתי, רק כדי לגלות שלא נסיך, לא ירושה ולא נעליים. גם לא ממש אמנות. 

הכול היה צבעוני ויפה, ופה ושם היו ניצוצות בבחינת מה היה יכול להיות אילו. בשני מיצגים למשל אפשר לדחוף את הראש לתוך מעין תיבה בגודל תא טלפון ולהיות פתאום בעולם פסיכדלי צבעוני ומרהיב. בחלל אחר, עם גישה אחרת וסמים אחרים, זה היה יכול להיות נפלא. אבל קשה להתפעם כשמאחוריך עומד זוג חסר סבלנות שכבר תכנן את זוויות הצילום. 

אני לא מבין באמנות. לא למדתי את התחום, אני לא בקיא בתקופות, יוצרים, מגמות. אני יודע שאמנות טובה מרגשת אותי, מטרידה, מזיזה משהו בפנים. כשנסעתי למדריד אמרו לי שאני חייב לראות את הציורים השחורים של גויה. הלכתי, ויצאתי נפעם כולי בלי לדעת למה. אני זוכר את התחושה הפיזית שהם יצרו בי עד היום.

היצירות של קוסמה יפות ויזואלית, ובתחילת הערב – לפני התורים – חשבתי שכמה מהן עוכרות שלווה. בהמשך כבר הפכתי אדיש. האם זה קשור לאווירת תורי דיסנילנד מסביב? יש לי תחושה שהציורים ההם של גויה היו בועטים לי בבטן גם אם היו תלויים בתוך חנות שעונים באלנבי, אבל אני לא בטוח. יכול להיות שקוסמה התחילה כאמנית בועטת ומעורערת, ואם השנים התמסדה בדרכה המשונה, מעין בורגנית של מוסדות לתשושי נפש. אני לא יודע לומר איזה מהמרכיבים גרם לטעם המר, אני רק יכול להעיד על איכותו של התבשיל שהוגש בסופו של דבר לשולחן. 

אל תאמינו להייפ, עם כל הכבוד לכתבות על האשפוזים והמכתב לניקסון שבו הציעה לו לעשות אהבה מתוקה במקום מלחמה בויאטנם. מה שקורה במוזיאון תל אביב זה מיזם פופולרי ורווחי שהיה צריך לקבל חסות מאיזו חברת סלולר, לא אמנות. תערוכה שנוגעת בשכל, בעדשת המצלמה, בשורת הרווח של המוזיאון. לא בלב שלי. אני מקווה שקוסמה נהנית לפחות כלכלית מכל זה. כוסאומו. 

האם סובבתי את הראש רק לרגע ומישהו החליף את הילדים שלי? במקום זאטוטים נלהבים עומדים שם מתבגרים נרגנים, ואחר כך בני אדם של ממש? ומילא הילדים, מה לגבי? המעבר מהאדם שהייתי למי שאני, למי שאהיה? זה קשקוש ניו אייג׳י? האם מדובר באותו טיפוס רק עם קצת יותר שיערות אפורות, או טרנספורמציה של ממש? אלכימיה? 

אני מספר לפסיכולוגית על העבר שלי ולא בטוח שאני מבין מי האיש הזה שאנחנו מעלים באוב. אני גם לא מחבב אותו במיוחד. אמא שלי נהגה לומר שכדי להסביר לעצמה את השינויים שהתחוללו בילדים שלה מול עיניה היא חשבה על התחדשות התאים בגוף. אם כל כמה שנים תאי הגוף מתחלפים כולם, בעצם לא מדובר באותו אדם. אנחנו מתחדשים, אבל כמה נשאר מהגירסה הקודמת ומה משתנה?

קראתי פעם מאמר על דחיינות. הטענה המרכזית היתה שאנחנו דוחים כי אנחנו מתייחסים לאני העתידי כאל אדם זר. מי ישטוף את הכלים מחר? מי יתמודד עם ההשלכות של ההחלטות ההרסניות של היום? אני העתידי, הפראייר. הרעיון טלטל אותי למדי, ובעיקר גרם לי לתחזק משמעת שטיפת כלים קפדנית. לא הרבה אחרי מצאתי את עצמי שוכב על דרגש מקעקעים, מתענה בזמן שדרקון נצרב בבשר רגל ימין, וחושב על אני העתידי, זחוח ומרוצה מעצמו, מסתובב עם קעקוע שאני סובל בשבילו. בנזונה. 

אני לא מאמין שאנשים משתנים, לא באמת. הבסיס נשאר אותו דבר, אלה נקודות המבט והזוויות שמשתנות. הדברים שקודם יכולתי להדחיק ועכשיו אני חייב להביט בהם, אמיתות שקודם לא הבחנתי בהן ומתגלות לפתע. כמו להיות בחדר גדול וגדוש חפצים, להרים את המבט ולהבחין במשהו שתמיד היה שם, זה רק אני שהחמצתי אותו עד עכשיו. זה משנה את הכול, אבל היי, החדר הוא בדיוק אותו חדר. 

החדר נשאר זהה גם כשאדם מחליף דעות פוליטיות, סגנון חיים, שכונה, מדינה. כל האלדד יניבים והאורי זהרים שמדלגים מצד אחד של הספקטרום לקצה העמוק האחר – אני לא קונה את זה. זו החלפה של תפאורה, שינוי במושא האובססיה, נשף מסיכות. במקרה הטוב אדם לומד באיזה צד של החדר מתאים לו להיות, ובאלה רהיטים הוא נוטה להיתקל עד כאב ופציעה ועדיף להתרחק. 

זה מידע חשוב, אולי זו סיבה טובה לחפור לעומקם של המניעים של הטיפוס ההוא, אני מהעבר. אולי זה יספק לקחים ותובנות ויחס טוב יותר לאני העתידי, שוטף הכלים ופותר התסבוכות הנצחי. לא יזיק להיות נחמד אליו, אולי אפילו לארגן לו איזה קעקוע, ובעיקר קצת יותר שלוות נפש ושמחה. מגיע לו.

השבוע קיבלתי בדואר את "אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון", בליווי גלויה חתומה על ידי הרמטכ״ל, ורטט של התרגשות עבר בי. צפו ועלו ניחוח של אבק שריפה, הדים קלושים של קולות פיצוץ ושריקת כדורים.  ואז נזכרתי שלא הייתי קרבי ומעולם לא התקרבתי ללבנון. פעם או פעמיים ישבתי במסוק שהיה לא רחוק מגבול הצפון. וזהו.

האות יפה, יש בו כחול ולבן של דגל ישראל וגם קצת אדום וירוק, אולי כי אלו צבעי דגל לבנון, ואולי כדי לסמל ירוק של מדים ואדום של דם. אם תומר היה עדיין בצופים הוא היה יכול להוסיף אותו לפאצ׳ים ולשאר הקישוטים על החאקי. אחרי שסיימתי להתרשם מהאסתטיקה בדקתי עם חברים: חלקם קיבלו למרות שמעולם לא ביקרו בארץ הדובדבנים, אחרים, שדווקא בילו קצת על אדמת לבנון, בדקו ומצאו שאינם זכאים. 

מכיוון שכך, גיגלתי את תנאי הזכאות. זה דווקא מתחיל נהיר והגיוני: ״חייל ששירת בסדיר במשך 30 ימים רצופים לפחות ביחידה מבצעית שפעלה בגזרת לבנון״. אחר כך זה מתעמעם: ״חייל ששירת 30 ימים ביחידות קדמיות/עורפיות שפעלו בגזרת הפעולה, או שסייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה״. מה פירוש סייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה? האם גיהוץ מדים או קיפול מצנח או הכנת חמגשית הם סיוע ישיר?  

אות מערכה הוא סוג של ציון על השתתפות, לא מעבר. אתה לא צריך להסתער על האויב עם סכין בין השיניים ואמונה בלב, מספיק להיות בסביבה. ובכל זאת, קבלת האות הזה, שכל כך לא מגיע לי, גרמה לי לחשוב על הצורך של המערכת לחלק אותות צבעוניים ונאים. נדמה לי שאהוד ברק היה מי שאמר שאם הכול מתנהל כשורה אין סיבה לאותות גבורה. אם יש המון צל״שים, כנראה שמשהו השתבש. זה יכול להסביר את העובדה שמלחמת יום כיפור היא שיאנית הצל״שים שלא רואה ממטר את שאר מלחמות ישראל. 566 צל״שים חולקו בעקבות המלחמה ההיא, יותר מפי 2 מהזוכה במקום השני – מלחמת ששת הימים. 

אבא שלי קיבל את אחד מהם, יחד עם העלאה בדרגה אחרי מותו. אולי גם זה שיקול? אני מניח שקל יותר לחלק אותות ודרגות למתים, זה לא תופס תקנים ולא ידגדג שום קונצנזוס. במקרה של יום כיפור אולי היה כאן גם רצון של המערכת לטהר את המצפון, להגיב לביקורת ציבורית על מחדלים וכישלון, לבזוק קצת הוד והדר וגבורה מתוקים על תבשיל שהוקדח. 

ואולי זו הסיבה שכה דחוף פתאום לצה״ל לחלק אות מערכה מכובד, בימים שבהם אין כבר אויב מפחיד באמת על הגדרות, רק מיליציות חמושות מכאן, מסתננים משם, ודמוניזציה של מדינות רחוקות מרחפת מלמעלה, ובמקביל דיונים לא נעימים על פנסיות תקציביות, הטרדות מיניות ושאר ירקות. אולי גישת ה״שלח לכולם״ היא חלק ממאמצי תודעה ויחסי ציבור מבוהלים קצת, מבוישים קצת, עם מספיק תקציב כדי לבזבז על עיצוב ומשלוח. בהנחה שאין אי שם איזה בן דוד של קצין עם מפעל פלסטיק שנקלע לקשיים, וקימבן מכרז קטן לשיפור המצב.

בינתיים קבעתי עם חבר – שגילה שגם הוא זכאי לאות – שלבירה המשותפת הבאה נגיע כשאנחנו עונדים את האות על הדש. לתפארת מדינת ישראל.

-את אומרת שאת תוצר שלנו? של ההורים שלך? אנחנו אחראים להכול?

-כן.

-אז ההורים שלנו אחראים לאיך שאנחנו יצאנו, ובעצם הם תוצר של ההורים שלהם, וכך הלאה לאורך הדורות?

כן.

כלומר אף אחד לא אחראי בעצם?

כן, כי אף אחד לא קם ושבר את המעגל.

ואת תעשי את זה?

ברור!

בשלב הזה פרצתי בצחוק פרוע, מה שלא הטריד את נגה כהוא זה. היא לגמרי בטוחה שהיכן שכולם טעו לאורך הדורות, היא תצליח. יש מצב שהיא צודקת.

כשהיתה קטנה הלכנו להצגה בנווה צדק. ביציאה מן האולם נפלנו למלתעותיו של מוכר צעצועים, מהגזלנים שמתמקמים בנקודות אסטרטגיות ומוכרים צעצועי פלסטיק זולים במחיר מופקע. נגה רצתה בלון. היה לי ברור שמדובר בעושק, משהו שההורים שלי לא היו מוכנים לקנות בחיים, ולכן רכשתי מהנוכל מייד את בלון ההליום הגדול והיקר ביותר. צעדנו מנווה צדק הביתה נצמדים לחוט שמחבר את הרכישה היקרה אל הקרקע.

זו היתה אחת מני החלטות הורות רבות שהוכתבו בעקבות מה שההורים שלי עשו או לא עשו, לטוב ולרע. הסעות בלתי נגמרות, התמודדות עם שאלות, שינה במיטת ההורים ועוד ועוד ועוד. מה זה משנה? בסוף הם הגיעו לגיל ההתבגרות וספגתי סרקזם קל וכבד, טענות כאלה ואחרות וגם "אתה חרא של אבא!" ישיר ואפקטיבי. מה לעשות.

הגישה שלי, בצעירותי, היתה מנוגדת לחלוטין לזו של נגה. אתה נולד עם תכונות ואופי, וההורים שלך רק מוסיפים קצת קישוטים וצבע בפינות. הורים גרועים יכולים לעשות נזק, הורים טובים בעיקר לא מפריעים ומקלקלים. המשפחה שלי נראתה לי הוכחה אמפירית: אחותי ואני גדלנו יחד מגיל שלוש, אבל אין ביננו קשר דם ועובדה, אנחנו שונים לחלוטין. 

מצד שני, אני מכיר משפחות שבהן אחים ביולוגים מכל הכיוונים שאין ביניהם טיפת דמיון, וככל שהשנים עוברות אני לא יכול להתכחש לנקודות דמיון לאבא החורג המצוין שהיה לי. גם כשהיה בחיים, וגם עכשיו כשהוא מרחף מעל לא מעט החלטות ובחירות. ויש גם את החוליה החסרה, האבא שלא הכרתי. גנים, חינוך וסביבה משמשים בערבובייה באלגוריתם מסתורי שאיבדתי תקווה להבין איך הוא עובד.

במה אני מאמין? בלא לעשות יותר מדי נזק, להציב כמה גבולות, להעדיף דיאלוג על מונולוג. מה אני יודע בוודאות? שיום אחד יהיו לי נכדים ואני איהנה מלהשתמש בהם בלי שמץ נקיפת מצפון כדי לרדת על נגה. יהיה כיף.

בזמן שאני מעלה את הפוסט הזה, לוגם בנחת קפה של בוקר יום ראשון, תומר מתוזז ומטורטר במסגרת הטקס הקרוי ״גיבוש״. זה שם מוזר, לאור העובדה שלא מנסים לגבש שם את האנשים, אלא להפך, לברור ולסנן. איקס נערים ונערות יתחילו, הרבה פחות יסיימו. 

אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ונאורה, בעידן המידע וההיגיון, וכשהילדים שלנו מגיעים לגיל 18 הם נלקחים מאיתנו כמעט ללא מחאה ל״צבא״. שנים אנחנו מרחפים סביבם, מתרגלים סגנונות הורות, סקין טו סקין, אבחונים וטיפולים, רבים עם מורים ומורות, קונים קסדות לאופניים ומגינים לסקייטבורד. ובגיל 18 אנחנו מסתכלים מהצד כשהם מקבלים תלבושת אחידה, קצת כמו חליפות הטריינינג ב״משחק הדיונון״, ונשק, וזה נראה לנו סבבה לגמרי.

לאורך השנים נתקלתי בדיונים סוערים בקבוצות ווטסאפ של הכיתה על מורה חדשה מדי, או מורה לא מנוסה מספיק, ואז מגיע בחור בן 20 והוא ״המפקד״ של הבן שלי בן ה-18, וזה לגמרי בסדר, סביר והגיוני. והם יוצאים לאימונים ול״תרגילים״, חשוב לתרגל, רק ככה אפשר להגיע לקרנגי הול כדי לנגן ברמה בינלאומית, ובתרגילים האלה לפעמים נפצעים ולעתים רחוקות יותר נהרגים, אבל ככה זה. וכל אלה נועדו להכנה לקראת אירועים מורכבים יותר שמכונים לפעמים ״מבצע״, לפעמים ״מלחמה״, לפעמים סתם ״ביטחון שוטף״. וגם שם אפשר להיפצע ולהיהרג. 

ואפשר לחסוך את כל זה אם מדובר בבן יחיד, או בבת שלא רוצה קרבי, או באנשים שעד כה סבלו ממחלות ותסמונות ואלרגיות. איפשהו לקראת גיל 17 מחלות כמו אסתמה זוכות לפתע לסקס אפיל מטורף. ואז המשחק, או ״השירות״, הוא כבר סיפור אחר לגמרי, עם חוקים וכללים ונזקים משלו. 

אני לא טיפש. אני מבין למה במצב הנוכחי אין מנוס מצבא. ברור לי שבמציאות שבה אנחנו חיים, מזרח תיכון ולא שווייץ וכל הג׳אז הזה, צריך חומות ועליהן אנשים עם רובים. כשאני חושב על מה הוביל למצב הזה והאם מדובר בתוצאה ההכרחית והיחידה, אני בטוח פחות. כשאני חושב על אירועים ספציפיים, המבצע הזה, או המלחמה ההיא שבה נהרג אבא שלי, ועל פוליטיקאים ועל צבא שיש לו מדינה ואיזה אינטרס יש לו לוותר על כל זה, אני כבר ממש ספקן. 

אבל קטונתי, אני קונפורמיסט מדי, מתובנת מדי. כבר הגעתי פעם אחת ואגיע שוב לבקו״ם, בסיס קליטה ומיון, מי לשבט ומי לקריה. מגיעים עם הילדים, מחבקים, בוכים, וחוזרים הביתה בלי. ואף אחד לא מורד ומסרב, אף אחד לא אוזק את עצמו לילד ומודיע שעל גופתו, או מבריח אותו לחו״ל לפני. וכולנו יודעים לספר על הדברים הטובים שהצבא עשה לנו, הכרויות, התפתחות אישית, התבגרות. כולנו שותפים לטירוף המאורגן הזה, שהוא בעצם המיינסטרים ושיא הנורמליות, ומחזיקים אצבעות ומקווים לטוב, או לשלום, או לפחות לאיזו הפסקת אש. אני אדחיק בינתיים, ואחבק אותו אחרי, ואחלום בלילה על איזו אלרגיה מסתורית שתצוץ. אמן.