חלק מהתלמידים בכיתה שלי קראו לו "אלביס". בגלל החולצה הפתוחה ומעיל העור זקוף הצווארון. הוא לא דמה לאף מורה שנתקלתי בו לפני כן או אחר כך. הוא גם לא היה דמות מז'אנר המורים הקולנועיים המאוסים של "ללכת שבי אחריו". הוא לא היה נחמד ומכיל. לא האיש שייקח תחת חסותו תלמיד בעייתי ויוביל אותו לסוף טוב ודומע של גאולה ומשמעות. זה לא היה הקטע שלו. הוא היה שם כדי לתת שואו ולגרוף הערצה.

הלוי מת בשבוע שעבר. סרטן ריאות. אמא שלי סיפרה לי בטלפון וזה היה הלם מהסוג שמרגישים בבטן. לא עוד  מישהו מוכר שחלף מן העולם בלי להותיר עלי רושם. הרגשתי צער אמיתי, פחות בגלל האדם ויותר בגלל האייקון. מכל שנות לימודי, בית ספר ואוניברסיטה, יש אולי שלושה או ארבעה מורים שהותירו בי חותם ורק שניים שנותרו צרובים בזיכרון שלי. הוא אחד מהם.

היה לו גם שם פרטי, אליהו, אבל אף אחד לא השתמש בו. "הלוי" היה מותג. שם במה.

הוא היה מורה להיסטוריה. רק לתלמידי חמש יחידות. לא כולל ענייני העלייה לארץ – ראשונה, שנייה, כולן שיעממו אותו. הוא נכנס לכיתה בהילוך טווסי בלי מחברת או ספר, והתחיל לדבר. "בנות, היום נדבר על ביסמרק. עיניים כחולות, מטר שמונים, איזה גבר". בין שלל המורים שהכתיבו לי חומר, או התעקשו לצעוד בתלם הברור שמוביל למבחן הבא, הוא היה כמעט היחיד שגרם לי לחשוב, שעניין, שריתק, שאיתגר את  תפיסת העולם שלי.

צריך להתייחס לנושא הנחמדות. אני לא בענייני אידיאליזציית המת. הוא ידע לצרוח כמו מטורף כשהפרענו או איחרנו לשיעור. ראיתי אותו מעריך את הסיטואציה, ומחליט אם מדובר בתלמיד בעייתי אחד שאפשר להיכנס באמאמא שלו, או שמדובר בקבוצה גדולה מדי, ועדיף להפגין פרגון והבנה כדי לקושש עוד קצת פופולריות משל היה פוליטיקאי מקומי. הוא גם פיזר הערות סקסיסטיות שמן הסתם לא היו עוברות את משמרות הפי.סי של ימינו. מעולם לא ניהלנו שיחת נפש, ויחסינו לא חרגו אף פעם מיחסי מורה-תלמיד קורקטיים, אלא אם מייחסים רגש כלשהו לכינוי "מרקסיסט" שספגתי בהמשך לוויכוח באחד השיעורים.

למדתי ממנו לחשוב. חשיבה ביקורתית, צינית, במובן הרחב של המילה: לחפש את האינטרסים והתהליכים הגדולים שמעבר לפאתוס ולססמאות. למדתי ממנו לאהוב היסטוריה, ואת המשמעות האמיתית שלה: לא אוסף עובדות ותאריכים שצריך לשנן, אלא זרמים תת-קרקעיים שמכוונים את הסיפור האנושי. הוא השפיע על האופן שבו אני צורך חדשות, מתבונן בחיים. כמה מורים יכולים לומר בביטחון שהם השפיעו כך על תלמיד?

אמא שלי אמרה שההלוויה היתה צנועה, מעוטת משתתפים. אני רוצה להאמין שעוד המון תלמידים לא ידעו ולכן לא הגיעו, אבל מרכינים ראש וזוכרים. כמוני.

"טוב אתה לא יכול להגיע למשרד עם מכנסיים בצבע טורקיז, או ורוד פוקסיה", אמר לי המוכר. "תתפלא", עניתי.

חם. ויהיה יותר חם. ואני לא מסוגל ללכת לעבודה במכנסיים קצרים. לא יכול. ואם כבר ארוכים, אז לפחות לא לשאול את נפשי למות בג'ינס בדרך מהמזגן בבית למזגן במשרד. הלכתי לקנות מכנסיים ארוכים שאינם בלתי ידידותיים לקיץ פה, ולמוכר היו הצעות והשגות.

לא שאני צריך באמת להקפיד על סגנון לבוש כלשהו. אין קוד לבוש בעבודה שלי בפרט, ובמחוזות ההייטק בכלל. בעולם העיתונות היה מגוון. היפסטרים שלא תתפוס אותם עם מכנסיים קצרים גם בסלון מחד, חובשי כיפה עם סנדלים תנכיות החל מסוף מרץ ועד נובמבר מאידך. טי שירטים מגניבים וחולצות כפתורים וינטג', או מכופתרות מהוגנות שגם אבא שלי היה לובש ופולו בצבעים כבדי ראש. בעולם החדש אני מוקף בשלל מכנסיים קצרים וטי שירטים. טי שירטים של גיקים, עם גיבורי על ומלחמת הכוכבים (הקאסטה שאני משתייך אליה). טי שירטים של להקות רוק כבד. טי שירטים של חברות טכנולוגיה והמוצרים שלהן. טי שירטים מתחכמים מ-Threadless. וכפכפים. וקרוקס. המעוזות האחרונים של מפלצות הגומי האלה הם גני ילדים ומבצרי ההייטק.

פעם, לכבוד עבודה חדשה, קנתה לי אשתי דאז כמה חולצות כפתורים שנראו לי מגניבות למדי. הבאתי את נגה לגן לבוש באחת כזו, וחברה שלה הכריזה "הנה אבא של נגה רשף, בפיג'מה". המשכתי משם למשרד. רוב הניסיונות האופנתיים שלי מסתיימים בכישלון חרוץ וחזרה לטי שירטים שחורים עם הדפס גיקי. עניבה לא לבשתי גם בחתונה שלי. אבל היי, לפחות אני מקפיד על ג'ינס ונעליים.

כשהגעתי לראיון העבודה הראשון בעבודה הנוכחית לבשתי חולצה מכופתרת, מכנסיים ארוכים, נעליים ייצוגיות וגילוח טרי. המראיין, הבוס שלי לעתיד, נראה כמו מי שקם לחליבה מוקדם במיוחד, בחר אקראית מכנסיים קצרים וחולצה מהוהה בחושך, ועכשיו יושב מולי אחרי שהחליף את המגפיים בכפכפים. בראיון השני פגשתי את אחד המייסדים. למעט העובדה שהחולצה שלו היתה של מותג גולשים, החוויה היתה דומה. אולי קצת פחות "זה עתה חלבתי" ויותר "זה עתה שבתי מהחוף". יצא לי להיות איתו באירוע כלשהו בארה"ב. קוד הלבוש בהזמנה היה "ביזנס קז'ואל". הוא לבש טי שירט גולשים ומעליו סווצ'ר של החברה. "זה הביזנס", הוא הצביע על הסווצ'ר, ואז עבר לחולצה – "וזה הקז'ואל".

אין שום סיבה להגיע למשרד עם מכנסיים ארוכים ביוני שמתחזה לאוגוסט. בטח לא עם נעליים. אבל זה חזק ממני. אני מניח שזה סוג של שמרנות בואכה גיל מתקדם. ב"ידיעות אחרונות" נזף בי בחביבות עורך ותיק על נעליים אדומות שזה עתה רכשתי. אני יכול רק לנחש מה היה לו לומר על שלל עמיתי לעבודה. זה לא שאין יוצאים מהכלל. פה ושם יש גם אצלנו היפסטר בעל חוש אופנה מהודק, או סתם מישהו שמתלבש מגניב. קיים גם הבדל בולט בין נשים לגברים בתחום, וכמובן את אנשי המכירות שמתלבשים בפאסון תואם. אבל אז מגיעים אורחים מארה"ב או אירופה ואתה מבין איך מתלבשים בני אדם באמת.

קניתי את המכנסיים. אני אלבש אותם למשרד ואסתובב ליד אנשים שלובשים גופיות חושפות פטמה וארגיש קצת אוורירי יותר. ואחכה לאוקטובר.

זו היתה נקמה שחיכיתי לה יותר מעשור, והיא היתה מספקת למדי. רמזי בולטון הפציע בחיי רובכם בעונה השלישית של "משחקי הכס", לפני שלוש שנים. אני נתקלתי בו לראשונה ב-2002, אחרי שהתחלתי שלא בטובתי לקרוא את ספרי הסדרה בעקבות רשימת ספרי הפנטזיה הטובים ביותר של נועה מנהיים. הייתי משוכנע שמדובר בטרילוגיה שכבר נכתבה והסתיימה. לא היה לי מושג למה אני נכנס.

רמזי בולטון של הספרים הוא דמות מזעזעת אפילו יותר מזו של הסדרה. מפלצת סדיסטית שמצליחה לבלוט מעל שלל דמויות מרושעות ומעוותות אחרות בסדרה. בניגוד לרובן, הוא גם שרד את חדוות הקטל של ג׳ורג׳ מרטין, ספק סופר ספק רוצח סדרתי של יצירי דמיונו. הפעם האחרונה שנתקלתי ברמזי בדפוס היתה ב-2011, כשהוא מבצע מעשים שהיו גורמים לנאצים לזוז באי נוחות בכיסא. ומאז אני מחכה. ומחכה. מרטין לא עומד בדדליינים ונראה כמו התקף לב שמחכה לקרות, אבל סדרת הטלוויזיה עשתה את העבודה בשבילו. בשבוע שעבר רמזי בולטון בא אל קיצו, והוא היה אלים ומדמם כראוי.

כתבתי כבר על האבל שאני חש כשדמויות פיקטיביות מתות. אבל המקרה הזה שונה. כשאני נפרד מדמות ספרותית שאני אוהב זה תהליך שמדמה פרידה אמיתית אבל באופן מרוכך, נשלט. מדובר בסגירת מעגל שלמה ומוצלחת, מינוס הקצוות הפרומים שקיימים במציאות. אבל מה עושים כשאין סגירת מעגל? מה קורה כשהבידיון מספק לי חוויה מתסכלת לא פחות מאלו שאני נתקל בהן ביומיום?

אני אוהב סיפורי נקמה. כנראה שאני לא היחיד לאור ההצלחה של טרנטינו, אלכסנדר דומא ועוד ועוד. אני מניח שזה נובע מהעובדה שלכולנו יש רשימת חיסול דמיונית, דומה לזו של אריה סטארק. היא דרמטית הרבה פחות. לא אבירים ומלכים שרצחו את יקירינו אלא האנשים שעלו לנו על העצבים, העליבו, השפילו. למשל: לריאיון העבודה אצל מי שהיה אז עורך בכיר והיום הוא עורך בכיר עוד יותר הגעתי לפני כמעט 20 שנה. הוא ישב עם הרגליים על השולחן ועם סיגר ביד כמו קלישאה מטורפת, והיה דוחה ומשפיל בהתאם. עד היום יש לי חשק לחזור אליו ולהביע את דעתי המנומקת באמצעים מילוליים ואחרים.

זה לא יקרה, ולא רק מסיבות טכניות. נקמה היא לא צעד חכם. גם אם אני מתעב מישהו בעבודה, אין לי מושג מתי אאלץ לשתף איתו פעולה, או באיזה מקום עבודה עתידי אפגוש אותו שוב. נקמה  גם אינה רגש בוגר. לרוב, אם נבדוק היטב, נגלה שהצד השני מורכב יותר ממה שהנחנו, ושההתנהגות שלו נובעת ממניעים שאפשר להבין. כל זה די מוציא את החשק לעצב לו מחדש את הפרצוף. וזה עוד לפני השלכות חוקיות, נקמה על נקמה ושאר צרות וטרדות.

אבל לא במקרה של רמזי בולטון. הרוע שלו מופשט, מזוקק, והוא מאפשר לי תאוות נקם משוחררת מלבטים ומעצורים. ותאוות הנקם הזו נותרה לא מסופקת במשך שנים. זה לא שחשבתי עליו מדי יום או שבוע או חודש. אבל כמו כל הדמויות המשמעותיות שאני פוגש, בדיוניות ולא בדיוניות, היה לו קיום מסוים בתודעה שלי. ובניגוד לרוב הדמויות הפיקטיביות, היה בקיום הזה משהו מרגיז ומתסכל. עכשיו, ותודה לסנסה, לכלבים וליוצרי הסדרה, הפינה הזו נסגרה. מתברר שהפתגם הקלינגוני מדויק – נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה.

צירפו אותי מכוונות טובות. לקראת סוף השבוע גיליתי שאני חבר בקבוצת פייסבוק בעלת השם המטעה: ״עיתונאי ידיעות אחרונות עבר הווה״. עבר יש שם המון. הווה קצת פחות. עתיד – לא ממש.

אני אוהב ומתעב נוסטלגיה. אני נהנה להתפלש בזיכרונות ולהתרפק על תחושת ה״פעם היה יותר טוב״ אבל אני יודע שאני משקר לעצמי. נגה שאלה אותי למה זה מפריע לי בעצם, זה הרי לא משנה את איך שאני תופס את ההווה.

אז זהו שכן. כשאני מביט אחורה, אל התקופה הנוצצת בעיתונות, הצבעים של עולם ההייטק הופכים עמומים ואפרוריים יותר. כשאני מתרפק על אהבות ישנות, מה זה אומר על זו הנוכחית? המוזיקה של פעם היתה מרגשת יותר, הסרטים עמוקים יותר, הספרים סיפרו לי משהו על החיים שלא ידעתי. אני יודע שאני לוקח את העבר ומסנן אותו מכל התסכולים והחרדות והשיעמום שהיו מעורבים בו. אני יודע שהתסכולים והחרדות של היום יעברו סינון דומה בעתיד. אז מה. זה לא עוזר לעמעם את הזהר של ימי ידיעות העליזים.

שש שנים עבדתי בידיעות אחרונות, מקום העבודה שבו שרדתי הכי הרבה. תור הזהב שלפני שלדון אדלסון וישראל היום, לפני פייסבוק, כשפרשן כלכלי בכיר בעיתון הסביר לי שאינטרנט מהיר הוא לא משהו שבאמת יזדקקו לו. האינטרנט היה חידוש מלהיב  שכתבתי עליו לא מעט לעיתון. לא הבנתי שאני יושב בתוך חומות האימפריה ומביט על הברברים בשער.

והייתי צעיר ונוח להתרשם וכולם נראו לי מתוחכמים, ומגניבים ואקסצנטרים. עורכים נוירוטים, צלמים גסי רוח וכתבים לא שפויים. אני זוכר שתי תחושות עיקריות: אני במרכז העולם, במקום הכי חשוב ומשפיע ומעודכן, ואני מוקף באנשים שאינם כאחד האדם, עילאיים ומתוחכמים ומתנשאים, מודל בוהמייני לחיקוי. 

המעבר לעולם ההייטק היה דומה, אני מניח, למעבר מישראל לאיסלנד. הלחץ, הרעש, היצריות והחום הלוהט מתחלפים בשקט קריר וקצת מנומנם. אני מניח שבשני המקרים זה מטעה. האנשים בעיתון צרחו את הליבידו שלהם בלי מעצורים או התחשבות בסביבה. בהייטק מפלטרים הכל. לטוב ולרע. אני מניח שבשני המקרים מציק אותו געגוע מזויף. אני זוכר את החום והאקשן והסקס באוויר ומדחיק כל מה שנלווה אליהם. אני שם לב לצנזורה המובנית בסביבה שלי, לחוסר הלגיטימציה של הסרקזם והציניות, ומתקשה להעריך את היתרונות שבסביבה לא רעילה שכזו.

עמוד הפייסבוק של עובדי ידיעות היה מלא בתמונות ישנות של אושיות מדסק החדשות, כתבים, צלמים. אנשים שהיו בעיני עצמי בן ה-25 נפילים. הלחיצות על בלוטות הנוסטלגיה היו תכופות עד בלתי נסבלות. זה היה נעים וחמים, כמו להתפלש בביצה סמיכה במיוחד.

ואז התחלתי להזכיר לעצמי את החלקים הפחות מוצלחים. הכתב שאיים עלי כשחשב שאני כותב על משהו שקשור לתחום שלו. העורך הראשון שלי, שהיה צורח עד צרידות בגלל כל שגיאה. הלילות שבהם התקשיתי להירדם, מנסה להיזכר אם טעיתי בכותרת או בכיתוב תמונה. את החרדה מכל מגע עם מחלקת משאבי אנוש – עד שהגעתי לשדות ההייטק הירוקים ״כוח אדם״ היה מבחינתי שם נרדף לקיצוצי שכר, הרעת תנאים ופיטורים אפשריים.

אני לא רוצה להיות קשיש נרגן שמתרפק על כמה הכול היה טוב יותר פעם. המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה. ויש לי את הפוטנציאל, אני מרגיש את הדחף מכרסם בי. אני מניח שאנשים אחרים יכולים ליהנות מהנוסטלגיה בלי לטבוע בה. לי קל מדי להתמסר לעבר המוכר. ההווה והעתיד דורשים יותר מדי מאמץ והסתגלות. בינתיים אני מצליח. 

נכנסתי לעמוד ולחצתי על כפתור הנטישה. זה היה קשה רק קצת יותר ממה שחשבתי.

הבחור מברזיל צחק ואמר שכל הישראלים שואלים אותו למה, בשביל מה לעלות לישראל. הוא בארץ כבר שמונה חודשים ולא מתחרט. אני נמנע מלהציע לו לחכות למלחמת הקיץ הבאה, ומבקש שיסביר לי בכל זאת.

אנחנו יושבים עשרים מטר מהים ביוון, אחרי עוד ארוחה במלון. אירוע חברה עומד להתחיל, והאווירה נינוחה ורוויה באלכוהול ואוכל. אני עוד לא יודע שהדיון האקדמי הזה, ניסיון להיות חברותי ולהכיר אנשים בעבודה שבדרך כלל אני לא מדבר איתם, יקבל עוד מעט תפנית כשנגה תסמס לי.

הוא גדל בברזיל, והתגורר תקופה מסוימת בצרפת. כשאני שואל אותו על הטרור, והמתיחות באוויר וניחוחות הפשיזם וכל מה שמטריד שמאלני תל אביבי כמוני, הוא מחייך. קח לדוגמה את העיר שגרתי בה בברזיל, הוא אומר. 12 מיליון תושבים. קצת יותר מישראל. ו-50 הרוגים כל יומיים, תוצאה של אלימות ופשע. אלה לא מספרים שקיימים בארץ.

ומה לגבי צרפת? בצרפת כיף להיות תייר. זו מדינה יפה, והאנשים אולי לא מאוד נחמדים אבל מה אכפת לך, אתה רק מבקר, נכון? אבל לגור בה זה משהו אחר. היהודים הם פחות מאחוז מהאוכלוסייה, אבל 50% מהתקיפות האלימות מכוונות אליהם.

אני מהנהן. זה לא משהו שאני יכול באמת להבין. במקום העבודה שלי יש הרבה עולים חדשים. אחת מהן סיפרה לי פעם שבשבוע הראשון שלה בארץ היא נכנסה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה ״כולם מסביבי יהודים״. בשבילי זה כמו דג שמנסים להסביר לו מה זה מים. אנטישמיות היא משהו שלמדתי עליו בבית הספר ושראש הממשלה משתמש בו על תקן תירוץ הבית. מה לי ולזה.

ארוחת הערב נגמרת, אנחנו מתחילים לזרום לאט לכיוון האולם, כשהטלפון שלי רוטט. נגה כותבת שהיו יריות בשרונה. היא לא יודעת אם זה פיגוע, אבל היא בלחץ. זה קרה מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר שלה. בזמן שהחגיגות מתחילות ביוון, העובדות זורמות בווטסאפ, ואחר כך באתרי החדשות. שני מחבלים, במקום שבו תומר והחברים שלו מבלים לא מעט.

אין לי חשק לרקוד. שני אנשים שקמים באמצע בית קפה ומתחילים לירות באנשים בלי אבחנה מתערבבים לי בראש עם האנטישמים הצרפתים של הבחור מברזיל. השמאלן הפנימי שלי קצת מבולבל, אולי בגלל האלכוהול. כשאחזור אצטרך לנשום עמוק ולאט ולחשוב על ברזיל כשנגה ותומר ייצאו לבלות עם חברים באמצע העיר.

זה היה שבוע של הסעות, של לנהוג את הילדים שלי אל ומתחנות בחיים. לקחתי את נגה לתל השומר לצו הראשון. היו לה שוברי נסיעה לאוטובוסים אבל הילדה מנווטת בתל אביב, לא בשאר חלקי הארץ. והאבל שלי על העזיבה הממשמשת ובאה שלה את הבית לטובת הצבא החזק במזרח התיכון גדול מדי. הרעיון של להסיע אותה הלוך ושוב הקל עלי. חיכיתי בבית קפה בקניון סמוך עם חברה שגרה בפרברים.

את תומר אספתי מבית הספר אחרי טיול שנתי של שלושה ימים. את ההמתנה הזו העברתי בעזרת טלפון עם סוללה גוועת. זה היה סוריאליסטי: הרחוב שבו שוכן בית הספר לטבע נראה באור יום כמו אזור תעשייה בדרום תל אביב, ובשעות החשכה הוא נטוש לגמרי. והנה פתאום הוא מלא בהורים שבוהים במסכי טלפון ומנסים להבין איפה בדיוק האוטובוס נמצא ועד כמה הוא מאחר. סקייטר אחד שעבר שם נעצר, הרים את הסקייטבורד, ושאל אם יש במקום איזה אירוע או משהו.

נחים בין תחנות

כשתומר התחיל את כיתה א' נתקלתי לראשונה בקונספט של הסעות. הילד עולה על אוטובוס ואני נשאר מאחור, בלי שום שליטה. נהגתי לחכות לו בתחנה בסוף יום הלימודים והוא היה קופץ מהמדרגה האחרונה של האוטובוס לידיים שלי. אני לא זוכר אם זה שרד עד כיתה ב' או ג'. השבוע כשהוא ירד מהאוטובוס הוא נעתר לחיבוק שלי בקושי, והלך לחפש את התיק שלו. ואז ירדה ילדה אחת והחזירה לו את הכובע שלו. שאלתי אותו למה היא היתה צריכה כובע בשמונה וחצי בערב. הוא משך בכתפיו. היא רצתה.

חיכיתי לאוטובוס שלו קצת יותר מחצי שעה. לנגה קצת פחות מחצי יום. בשני המקרים קיבלתי דיווחים בלייב. הוא נרדם באוטובוס, אבל אומרים שעוד חצי שעה מגיעים. היא הזדעזעה מהאנשים שהגיעו לתל השומר ושאינם תושבי מדינת תל אביב. היא לא הבינה למה החיילים נראים נרגנים ולא נחמדים. ולמה הכל מבורדק כל כך. ההיגיון שלה פשוט: זה המפגש הראשון שלה עם צה"ל, אמור להיות לצבא אינטרס לייצר רושם חיובי מסודר ויעיל. לך תסביר על הקשר המורכב בין צבא והיגיון.

לפני הטיול תומר אמר שהוא לא מבין למה הטיול השנתי שלו מכונה סיור לימודי. איפה בדיוק נכנס אלמנט הכיף ב"סיור לימודי". אחרי האיסוף הלכנו לאכול המבורגר והוא דירג את שלושת השיאים של הטיול. אף אחד מהם לא היה קשור לחינוך והשכלה. מה שמעניין אותו בימים אלה הם החברים שלו.

הבחירה הקולינרית של נגה אחרי הצו הראשון היתה שונה: הלכנו לארנה ואלה. השיחה היתה על חוסר החיבה שלה לצה"ל. היא ניסתה להבין אם התשובות שנתנה בראיון מוצלחות, ואם הקב"א שלה יושפע מהעובדה שההורים שלה גרושים. וידאנו שלא. זה הרגיע אותה קצת.

בסוף השבוע הם נסעו איתי לאירוע משפחתי. אחרי חיכוכים קלים, כי תומר לא רצה להפסיד את הצופים ואת החברים שלו. הפעם אני לא צריך לחכות בחוץ לאף אחד, להישאר מחוץ לעלילה בלי שאהיה שם לעזור או לתצפת. וזה נעים ומרגיע. ואני לא צריך לעשות כלום. רק ליהנות מזה כל עוד זה נמשך.

הקהל בהקרנה של "סיפור אהבה סורי" היה מרוצה. הסרט אולי לא עשוי כל כך טוב, אבל איזה סיפור! שון מקאליסטר, קולנוען בריטי, נפל במקרה על מכרה זהב דוקומנטרי והצליח לא לפשל יותר מדי. התוצאה  מבלי להתכוון היא סרט פיל גוד מעולה לקהל האשכנזים שמילא למחצה את האולם. ההגדרה הזו כוללת גם אותי כן? שמעתי את האנשים מדברים בדרך החוצה לרחבת הסינמטק. הם אוהבים קולנוע דוקומנטרי, הם נהנו מהסרט. גם אני נהניתי, אבל גם פחדתי. זה היה קצת כמו להסתכל על ספינה טובעת מעל סיפון משחתת שעוברת ליד. נעים לדעת שאני בטוח. מפחיד לחשוב שגם מתחתיך יש מצולות.

מקאליסטר הגיע לסוריה קצת לפני פרוץ האביב הערבי. הוא חיפש אקשן ומוצא את עמר. אשתו, רגדה, היא אסירה פוליטית. שלושת הילדים מתגעגעים אליה והקטן, בוב, הוא אולי הכוכב של הסרט. הוא מתוק וניתוחי המצב שלו על מה שעובר על הוריו שוברי לב. אין לילדים מושג מתי אמא תחזור הביתה. כל זה בפני עצמו כבר מספק חומר לא רע לסרט, אבל אז פורצת המחאה נגד משטר אסד, והאירועים יוצאים משליטה.

בקצרה: רגדה משתחררת מהכלא כחלק מהלחץ על אסד להרגיע את המצב. אין לה כוונה להפסיק להיאבק. מקאליסטר עצמו נעצר על ידי כוחות הביטחון, שמחרימים חומרים מפלילים שצילם על הזוג. כתוצאה מכך נאלצים עמר ורגדה להימלט ללבנון. עמר אולי רוצה שקט, אבל רגדה מוצגת כמכורה למאבק. היא נוטשת את עמר והילדים וחוזרת לסוריה, נמלטת שוב ללבנון, הם מקבלים אשרות פליטים ומגיעים לצרפת ועוברים תהפוכות במערכת היחסים ביניהם. המתח בין סיפור האהבה של הזוג מחד והלהט המהפכני של רגדה מאידך מתפוצץ. "את לא יכולה להיות גם צ'ה גווארה וגם אמא", אומר עמר לרגדה בשורה שכל תסריטאי היה שמח לחתום עליה. רגדה בוחרת בסוף – זהירות ספוילר – בדרכו של המהפכן.

אבל זה לא מתוסרט. בידור הצהריים האינטלקטואלי שלי הוא סיפור אמיתי קורע לב. האנשים על המסך חווים חוויות שאני לא מסוגל לדמיין אבל חרד מהן. אני מוכן להתערב שגם שכני לאולם לא חוו שום דבר דומה – הם נראו בדיוק כמו שהייתי מדמיין שקהל של דוקאביב ייראה. הורדתי את הגיל הממוצע והעליתי קלות את ממוצע צפיפות הפיגמנטים, ואני לא צעיר או מזרחי במיוחד. כמה זה רחוק ממני, מכולנו באולם – להיות פליט, להיות ערבי, לחשוש מנקישה בדלת. אנחנו עסוקים בקריירה, באנשים שעצבנו אותי במשרד, בענייני זוגיות, בחופשה הבאה. נעים לשכוח מהטרדות האלה ולהכניס אותן לפרופורציות. אז יש קצת עניינים בבית הספר של הילד, אבל לפחות יש שם בית ספר ולא עיי חורבות אחרי הפצצה.

אבל בשורה התחתונה הפער הזה הוא שקר. מתחת לאדמה היציבה שעליה אנחנו עומדים זורמים הכוחות הכאוטיים של ההיסטוריה, ואני לא יודע מתי הם יתפרצו. "סיפור אהבה סורי" מציג כמה מהפחדים הגדולים שלי על עצמי ועל הילדים שלי. מקאליסטר הזחוח מתעקש להידחף לפריים ולסיפור, מדבר עם הזוג אנגלית במקום להיעזר במתורגמן, ובאופן כללי נראה קצת פוץ מרוצה מעצמו. התחושה היא שגם הוא מסתכל על הדברים מהצד ומלמעלה, עף על עצמו ועל הסיפור שמצא. גם אצלך בבריטניה זה יכול לקרות בנאדם. גם פה בתל אביב.

הקהל באולם לא מכיר את עמר ורגדה, או את התרבות והסביבה שלהם. הם שתי דמויות על מסך, נטולות ממשות, באותה מידה יכלו להיות שחקנים. מה שקורה להם קורה רחוק, בסוריה הפרימיטיבית והשסועה. אצלנו? אצלנו זה לא יכול לקרות, אמרו המון אנשים לפני שהמון דברים רעים מאוד קרו במהלך ההיסטוריה. נותר רק לקוות שאף פעם לא אהיה חומר מעניין מספיק לסרט דוקומנטרי.

"ואז החלטתי לעקוב אחריהם", אמר הגבר בשולחן ליד לחברים שלו. הם התכופפו קדימה להקשיב. גם אני הנחתי את העיתון והתמקדתי בציתות. עד לאותו רגע השיחה היתה משעשעת, לא יותר. היא עסקה בעיקר בדיאטות ובוויכוח עז על שוקולד מול לחם. "נשים, כשהן נפרדות מגבר, מה הן עושות? הולכות וקונות שוקולד. טוחנות הכל ולא משמינות!". הם לקוחות קבועים במקום, כולם בשנות החמישים לחייהם. לדובר המרכזי היה שיער קצר וכרס. למאזין הראשי היה קוקו לבן ארוך, ושלייקס שנמתחו על כרס מרשימה לא פחות.

אבל עניין הדיאטה מיצה את עצמו. השיחה עברה לנאום המרגש לאומה של רוני דניאל. מר ביטחון, איש ה"להיכנס בהם", מרגיש פתאום שעברנו גבול, שאולי הילדים שלו לא צריכים לגדול בארץ. הרביעייה רק רפרפה על דניאל עצמו, ועברה לדיון במה שקורה בארץ הזאת. ראש החבורה סיפר איך השיג תעודת פטירה של אביו בזמן שביתה של משרד הפנים כשנדחף דרך דלת פתוחה לסניף מושבת וסירב להתפנות. "ככה זה פה". ואז עבר לסיפור מימי הצבא. וזו היתה נקודת התפנית בשיחה.

הוא היה קצין, אלוהים יודע איפה, ויום אחד שם לב שהשליש וקצין התחזוקה נעלמו. האירוע חזר על עצמו עוד כמה פעמים – הם נעלמים מהבסיס, וצצים שוב למחרת. "ואז החלטתי לעקוב אחריהם". הוא לקח את הג'יפ וחיכה ביציאה מהבסיס. כשראה את השניים חולפים ברכבם פתח במעקב. אחרי נסיעה קצרה הגיעו לעיר הסמוכה, ולבית החייל שבה. "אני רואה אותם מחנים את האוטו והולכים. הלכתי אחריהם. הגיעו לבית החייל, ונכנסו לחדר. אני בא ודופק על הדלת. השליש שואל מי זה. אני אומר לו זה אני, אבי. הוא פותח את הדלת ושואל מה אתה עושה פה. אני עונה לו: מה אתה עושה פה. ואני רואה מאחוריו חדר, וואלה, עם כל מה שצריך".

"למחרת ניגשתי למפקד", המשיך האיש. נדרכתי. הנה באה הפואנטה. ניקוי האורוות, חשיפת השחיתות, עשיית הצדק. הקצין האמיץ שלנו ביצע עבודת בילוש, לכד את המנוולים וידאג שהם ישלמו. "ואמרתי לו: היחידה לא מוכנה למלחמה. אם מחר קורה משהו, אנחנו לא מוכנים. צריך לארגן תורנות של קצינים שישנו במבצעים, ולתרגל מוכנות. הוא אהב אותי, אז הוא אמר לי 'וואלה, אחלה רעיון'. ארגנתי לשליש ולקצין התחזוקה שיבוץ בתורנות. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהם יצטרכו לישון במבצעים. ואז דיברתי איתם. אמרתי להם שאם הם יסדרו לי גם חדר כזה בבית החייל, אני אחפה עליהם והם יוכלו להבריז מהתורנויות שלהם".

וזה מה שקרה. מאותו רגע שודרגו חייו של אבי. "הייתי יוצא לסיבוב ברים בעיר במקום התורנות, ואחר כך הולך לחדר בבית החייל. לפעמים אם היתה תיירת, הייתי מביא אותה לשם". "ויצאת עם המכשיר קשר?" התעניין בעל הקוקו הלבן. "בטח, אתה יודע איזו אוונטה זו עם המכשיר קשר והג'יפ"?

בשלב הזה הצטרפו אלי לשולחן. אני לא יודע מה ואם היה המשך לסיפור. חשבתי שזה רלוונטי לכמה דברים. לכספי המיסים שלנו בפעולה. לנורמות וערכים בארץ ובכלל. ולגברים מבוגרים שמתרעמים על זה שגנבו להם את המדינה עם אפס מודעות לתפקיד שלהם בעלילה.

״ברור שהמוות הוא לא הסוף״. עד לאותו רגע השיחה היתה נורמלית לגמרי. הוזמנתי לארוחה בערב יום העצמאות, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי. השיחה עם אחת מהן הגיעה לשלב ה״במה אתה עובד״. היא קואצ׳רית. מעניין. היא מטפלת בהיפנוזה ומחזירה אנשים לגלגולים קודמים. אוקיי.

העולם הבא נראה לי תמיד הפתרון הקל והנוח לפחדים של אנשים חילונים מדי. השלב הבא במיקוח על החרדה מהמוות. אני לא רוצה להאמין שזה הסוף. לא שלי, לא של אנשים שאהבתי ומתו. מצד שני אני לא מסוגל לקנות את אגדת גן עדן, המקום הקסום הזה שבו ניפגש כולנו בסוף, נראים כאילו רוטשנו בפוטושופ, מוקפים במלאכים עם כלי מיתר כשאלוהים על תקן המארח.

אחרי שהורדתי את האפשרות הזו מהשולחן נשאר עניין גלגול הנשמות. זה רוחני-מיסטי-מתוחכם. לא חבר דמיוני שמבטיח לי חיי נצח בקלאב מד בשמים, אלא משהו שיש לו, אליבא ד'בת שיחי לארוחה, הוכחות מדעיות. כמו העניין הזה של משקל הגוף אחרי המוות. 21 גרם הולכים לאיבוד כשאדם מת, והטענה היא שזהו משקלה של הנשמה. רעיון נחמד, למרות שהייתי מצפה שנשמות שונות יהיו בעלות משקל שונה. אני די משוכנע, למשל, שלפרינס היתה נשמה במשקל כבד.

הטיעון הזה לגבי משקל הנשמה הוא לא הדבר המפוקפק היחיד בתאוריה. איכשהו גם כל גלגול קודם הוא בגופו של גנרל במלחמת האזרחים האמריקאית, קיסרית מצרית קדומה או פילוסוף מבריק. אף אחד לא מגלה שבגלגול קודם הוא היה בעל פיצוציה או רואה חשבון אפרורי בחברת ביטוח. בנוסף, רובנו המכריע חוזרים בגירסה חדשה, נטולי זיכרונות קודמים. פה כמובן נכנס העניין הכספי. המאמינים בגלגול נשמות גורסים שיש זיכרונות קודמים ומטענים, אבל אנשים נטולי מודעות כמונו חסומים כל כך שאין לנו גישה לשם. תמורת סכום נאה (פר פגישה, כן?) הם יעזרו לנו למצוא את הדרך למטמון הזה.

ואני שואל איך זה עוזר לי. איך אפגוש את האבא או הדוד שאיבדתי, ואיך אחזור לחיים כדי לתצפת על הילדים והנכדים והנינים שלי. אם זו לא אופציה באמת לא אכפת לי אם אתגלגל לגוף של מצביא נועז או חתול סיאמי. מה שמפחיד במוות הוא שזה הסוף המוחלט של הסרט. פתרון שלא מספק את המשך העלילה לא מעניין אותי.

גרוע מזה, אני מרגיש שמישהו מנסה למכור לי משהו, לרכוב על החרדה שלי ולספק לי סם הרגעה מטשטש ומטמטם. זה "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" בגירסה המורבידית. זה רע בדת ממוסדת. זה מכעיס יותר כשזה מגיעה באריזה פסאודו-מדעית, ניסיון לזהות נישה חדשה של צרכנים: הם כבר לא דתיים, כלומר אי אפשר למכור להם אינדולגנציות. מצד שני הם שטחיים וחסרי סבלנות ומפוחדים מדי בשביל המדע הקר והמנוכר שמסביר שהסוף מסתפק בכלום ודישון הקרקע. אז הנה, קח פתרון אמצע. לא דת, לא מדע, פתרון דיאט. יקר, אבל אחלה סחורה. אני לא רוצה. אני מעדיף להתמודד עם האמת המפחידה, מאשר לקנות אשליות שקריות.

הביאו לי פתרון מדעי הארדקור. תנו לי להעלות את המודעות שלי על דיסק קשיח ולראות מה קורה לנכדים של הנכדים של נגה מבעד למצלמה משוכללת עם עדשה תוצרת גרמניה. את הקסם והכישוף שלי אני מעדיף בספרים ובסרטים שאני צורך כדי לברוח מהמציאות פה ושם. אל תנסו לערבב לי אותם בחיים עצמם.