אחד הדברים היפים במחלת האבנים הוא האורך שלו. 122 עמודים, דקיק.

מחלת האבנים היה אמור להיות ספר עב כרס. 547 עמודים, גבריאל גרסייה מרקס פוגש את צילה של הרוח, סאגה משפחתית מתובלת בסקס, מיסטיקה קלה וצבעוניות איטלקית. תיאורים ארוכים ומפותלים, מטאפורות ודימויים מתערבלים זה בזה, והמון שאר רוח נפוח.

במקום זה יש כאן ספר דק, שמרגיש כמו שיר עם מילים עצובות ומוזיקה שמחה, או להפך. הניגוד בין התבנית למילוי שלה עושה את העניין.

יש כאן סיפור – סאגה זו מילה קצת גדולה להיקף הזה – של משפחה מסרדיניה, כשהדמות המרכזית היא סבתה של המספרת, רומנטיקנית חסרת תקנה שנולדה במקום ובזמן הלא נכון. זה סיפור אהבה גדול מהחיים, מלחמת העולם השנייה ברקע, המודרניזציה שבאה אחריה וכו' וכו'. וכל אלה מוגשים באיפוק מקסים, שהופך את הספר למרגש ונוגע באופן שהררי מילים גדולות לא היו נוגעים לעולם.

ויש גם טוויסט קטן-גדול בסוף.

תקראו.

על the forever war שמעתי במקרה. דיווח באתר קולנוע על רידלי סקוט שמתכנן לעשות מהספר סרט. התסריטאי יהיה דיוויד פיפלס, האיש מאחורי התסריט של בלייד ראנר. אכן מעורר תיאבון.

אנחנו בעידן של סיפוקים מהירים, יחסית. הזמנתי את הספר מבוק דפוזיטורי, אתר בריטי ששולח ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. סיימתי אותו השבוע, בטירה בנורמנדי, לא פחות. והוא טוב, באמת טוב, אבל מבהיר את מגבלות הז'אנר, ואולי בעיקר את מגבלות האנושיות של סופריו.

הספר מתאר את קורותיו של טוראי מנדלה, שמגויס למלחמה נגד הטאורנים, גזע חייזרים שפתח במלחמה נגד כדור הארץ. המלחמה מתרחשת בכוכבים מרוחקים, ובהתאם לתאוריית היחסות של איינשטיין, החיילים מבלים אולי שנתיים במסעות וקרבות, אבל על כדור הארץ חולפות בינתיים השנים בקצב אחר. וכך חיילים חוזרים הביתה לכוכב שבו עברו עשרות, אם לא מאות, שנים. עולם אחר, נטול משפחה, ואפילו שפה ותרבות שהם מכירים.

הסופר, ג'ו הרדלמן, כתב את הספר קצת אחרי שסיים את השירות הפעיל שלו (כולל פציעה קשה) בויאנטם. קשה להחמיץ את האנלוגיה לזרות שחשו חיילי אותה מלחמה כשחזרו הביתה. קשה גם לפספס את המסר האנטי מלחמתי-ממסדי. אבל גילו של הספר ניכר. זו בעיה שחוזרת על עצמה ברוב ספרי המד"ב: מגבלות הדמיון האנושי מרימות את ראשן המופתע שוב ושוב. למשל: מאות שנים קדימה, בני אדם עדיין משוחחים בטלפון – מחייגים, ומדברים אל ההולוגרמה שצצה מולם. כן, לוחצים על כפתורי מספרים. אינטרנט? איזושהי רשת מחשבים שמקשרת בין כולם? לא כאן.

למעט יחידי סגולה (וויליאם גיבסון, נגיד), רוב סופרי המדע הבדיוני מתקשים לדמיין טכנולוגיה שונה באמת מזו של ימיהם. הם לוקחים את הקיים, ומפתחים ומשכללים אותו. טיפוסים כמו ז'ול ורן או אסימוב יש כנראה פעם בדור-שניים.

מה שלא הופך את מלחמת הנצח לספר רע. הטכנולוגיה מצחיקה קצת, לפרקים. אבל הרעיונות לגבי מלחמה, ממסד, ואפילו מיניות, מעניינים. והכי חשוב – האיש יודע לכתוב. אפשר לא לחכות לסרט.

אלי ישי הוא איש עם דיעות חשוכות במיוחד, ובאופן כללי ניצב קוממיות בצד האפל של הכוח. זה לא אומר שכל הילולת ילדי העובדים הזרים שמתחוללת סביבו מוצדקת.

באחד הקורסים במדעי המדינה לומדים על  אחת הטעויות הבסיסיות בהפקת לקחים מההיסטוריה: לוקחים שני מקרים עם מאפיין בולט דומה אחד, ומתייחסים אליהם כמקבילים, כלומר מאפשרים הסקת מסקנות מזה על זה. עכשיו האופנה היא להשוות את גירוש ילדי הזרים לשואה. בואו נסתיר אותם – כמו שחסידי אומות העולם הסתירו אותם. כי  זה, כאילו, דומה.

אבל זה לא. אין כאן שלטון נאצי שיוציא להורג את המסתירים – מקסימום תחטפו קנס מאיזה פקח עילג. ואין כאן רדיפה על בסיס גזעני. יש כאן אנשים ששוהים בארץ שלא כחוק, וזהו.

טוקבקיסטים ובעלי טורים ימניים תהו איפה היו כולם כשגירשו ילדים בהתנתקות. מבאס מאוד להסכים עם טיפוסים כאלה, בהגדרה, אבל יש בדברים מין הצדק. גם פינו ההתנחלויות היה גירוש אנשים בעקבות הפרת חוק, וגם שם היו ילדים. אבל התגובות בארץ – שמאל-ימין – הן על אוטומט. כל אחד יודע איפה הוא ממוקם על המפה, ומגיב בהתאם, ולא לפי הסוגיה והעניין.

והאמת הלא שחורה-לבנה היא שעובדים זרים לא חוקיים צריך לגרש. אחרי בדיקה: מה במערכת גרם לתופעה הזו, ואיך מתקנים את זה. האם חלקם פליטים של רדיפה במדינת המקור, ואז יש לתת להם מקלט מדיני ואולי אזרחות, או שמדובר באנשים שחיפשו כאן עבודה, ויכולים לחזור למדינת האם שלהם. אבל לדיון המתלהם על שואה ושאר ירקות אין כאן מקום. אם מחר אוסטרליה תגרש כמה ישראלים שבאו לעשות בה כסף בלי אישורים מתאימים, אף אחד לא יזעק "אנטישמיות". חוץ מכמה טוקבקיסטים.

אפשר לקחת את הדברים בפרופורציה, ואפשר לראות אותם לא רק באופן חד צדדי מוכתב מראש. גם ימניים בדעותיהם יכולים להודות שפרשיית החיילת שהצטלמה עם פלשתינים כפותים מבישה ומעידה על נזקי השליטה על עם אחר. גם שמאלנים יכולים להסכים שצריך לקיים את החוק באשר הוא, גם כשהוא חל על עובדים זרים וילדיהם. אפשר להפסיק עם האוטומציה ולנסות קצת לחשוב.

נשברתי בערך בשורה שאמרה, אם אני זוכר נכון, "the wind blew through my rusty hair". מה זה שיער חלוד לעזאזל? הלכנו.

יש יתרון בללכת להופעות בלי לדעת יותר מדי. על עוזי פיינרמן ידעתי רק שכמה אנשים שאת דעתם אני מכבד אמרו שהוא מגניב. מזמן לא היינו בהופעה, זה היה קרוב לבית, אז למה לא. אחרי ייבוש של שעה בערך הוא עלה על הבמה, עם בסיסט ומתופף, והתחיל לנגן. הכל היה בסדר עד שהם פתחו את הפה. באמת בסדר: יופי של רוק-בלוז, אחלה גיטרה. ואז הוא התחיל לשיר מה שנשמע כמו רצף קלישאות באנגלית.

אני מניח שאם הייתי שומע את אותו דבר בדיוק בבר בארצות הברית הייתי מרוצה למדי. אין מה לעשות, יש מטען ציפיות שמגיע יחד עם מקום ההופעה, ארץ המוצא וכו' וכו'. באמצע תל אביב באוגוסט, זה נשמע כמו חיקוי. זה היה פשוט עצוב – מוזיקה כל כך מוצלחת ומנוגנת כל כך טוב, היתה ראויה לכותב מילים מקורי ומוצלח. בעברית. גם אם חמי דורנר לא חושב שיש כזה, אני מעדיף את הרוקרים המקומיים שלי בשפת הקודש.

היה משהו משעשע/מזעזע בדיווח על הרב מיצהר שנעצר על הסתה לרצח לא יהודים: במבזק רדיו סיפרו שהמשטרה פשטה על ביתו והחרימה 35 עותקים מהספר שלו. ועכשיו לאט: הרב יצחק שפירא הוציא ספר, תורת המלך, שבו הוא עוסק בנושא החשוב, מתי אפשר לחסל גוי ולצאת מזה נקי, לפחות בעיני הקב"ה. והנה ראיות שמצדיקות צו חיפוש: ספר, שפורסם בפומבי.

הדעות של הרב שפירא  מתועבות, אבל מה לעשות, הן חלק מחוקי המשחק של הדמוקרטיה. האיש לא הלך וקרא להרג שיטתי של גויים. הוא לא דיבר על קבוצה ספציפית, בניגוד למשל לשר הפנים שלנו שהתייחס לעובדים זרים כמביאי מחלות ואסונות (והיי, אם הם כל כך מסוכנים, אולי כדאי לעשות משהו בעניין), או להומואים (אולי כדאי לטפל גם בהם). הוא עסק בהלכה עקרונית, ופרסם ספר. בפומבי, בגלוי.

ספר מתועב. איש דת שבוחר לקחת מעיקרי האמונה דווקא את נושאי ההרג והרצח, משמש דוגמה מצוינת לכל הרעות החולות שאמונה עיוורת ומטופשת הביאה על האנושות. אבל מה לעשות שמותר להיות אידיוט, ומותר להיות קנאי חשוך ונבער. זה חוקי. וכשהראיות הן ספרים , יש כאן בעיה. אם אין מידע חסוי שלא פורסם, הרב הנכבד אשם אולי בטמטום וקנאות, אבל זהו בערך.

סתימת פיות, מימין או משמאל, לא צריכה לעבור בשקט. אולי לא מפתיע שבין מצדיקי כליאת הרב הנתעב נמצא גם בן דרור ימיני, שמצליח באותו משפט לצאת נגד שנאת חינם ולכתוב סמול במקום שמאל. מה לו ולחופש ביטוי ודעות מרגיזות. הרב שפירא הוא איש דוחה. אפשר לא להקשיב לו. אבל צריך לתת לו לדבר.

התחלה נמשך קצת יותר משעתיים, ועדיין מצליח להיות מהיר ומהנה, סוחף ובלתי מרגש, מרתק ומאכזב. איכשהו בליל התכונות הזה נשמע מרתק, אבל הוא לא. מאוד נהניתי מהסרט, אבל בבוקר שאחרי הוא בעיקר מעצבן אותי, ועושה לי חשק לראות שוב את בלייד ראנר.

התחלה, בלי ספוילרים, מספר על חבורת מקצוענים שמתמחים בחדירה לחלומות של בני אדם כדי לגנוב מהם סודות, לרוב במסגרת ריגול תעשייתי. המנהיג וגיבור הסרט הוא ליאונרדו דיקפריו, שסוחב שדים בתת מודע או שלדים בארון או איך שתקראו לזה. ויש אחלה אפקטים, צוות שחקני משנה מצוין, וענייני מציאות-אשליה/חלום ומה שביניהם. עד כאן תקציר.

ויש בעיות. כמה בעיות. רוב הביקורות על הסרט מהללות עד להתפקע – יאיר רווה למשל, ארז דבורה בויינט uפיטר טראברס שכמעט מגיע לאורגזמה ברולינג סטון. אני לא לגמרי מצליח להבין למה. כן, הרעיון של הסרט מבריק. אבל הביצוע רחוק מלהיות מושלם ויותר מזה – חשבו על זה כבר קודם, ועשו את זה הרבה יותר טוב.

הבעיה המרכזית שלי היא שאחרי שהסרט נגמר, אתה נשאר עם מעט מאוד. בלייד ראנר או המטריקס גרמו לצופה לחשוב, בסלון או ברחוב, על השבריריות של המציאות, או לפחות של תפיסת המציאות שלנו. אבל התחלה לא ממש עושה את זה. לפי הסרט או שאתה חי במציאות, או שאתה חי בחלום, שנראה בדיוק כמו המציאות. הפער ביניהם לא ממש גדול. כמו שכתב אנדרו אוהייר בביקורת המצוינת הזו ב-salon – החלומות שמעצב כריסטופר נולאן, הבמאי, נראים כמו סרטי פעולה משנות ה-90. כן, כשהוא משקיע באפקטים של ערים שלמות נבנות, נהרסות ומתקפלות על עצמן, זה מגניב. אבל רוב הזמן עולם החלום נראה מציאותי לגמרי.

יאיר רווה כותב על סוריאליזם, אבל קשה מאוד למצוא כזה בסרט. רובו נראה ריאליסטי למדי – לא מחמאה כשמדובר ביצירה שמנסה לעסוק בתת מודע וחלומות. כל אחד מכיר את תחושות אי הנוחות והאימה שמתלוות לחלום רע למשל – לא תמצאו שום דבר כזה בסרט. החלומות של נולאן קצת משעממים. אולי זה משפיע גם על הכישלון של הסרט בניסיון לערער על תפיסת המציאות. אם הפער בין החלום למציאות כל כך קטן, האם זה משנה באמת במה משניהם אנחנו מסתובבים? לא ממש. ואם לרמייה עצמית ואשליה אין משמעות למעשה, הרי שהם לא מעניינים. מה גם שנולאן לא באמת מצליח ליצור את תחושת הערעור ההכרחית, חוסר הוודאות וההפרדה בין מציאות לאשליה. די ברור מתי נמצאים איפה.

הביקורות גם ממהרות להכתיר את נולאן כאחד מגדולי הדור מאחורי מצלמה. לא קונה את זה. מלבד ממנטו הגימיקי, כל הסרטים שלו הם קצת ליד הדבר עצמו. האביר האפל מוערך יתר על המידה, וראוי בעיקר בזכות סצינות משחק מדהימות של הית' לדג'ר כג'וקר. לא כי הוא סרט רע, רחוק מזה – הוא פשוט בינוני. נולאן מסווה את הבינוניות בעזרת יומרה גרנדיוזית. סצינות האקשן בסרטים שלו מגושמות ומפוזרות – ובסרט באטמן זה מבאס למדי – ובעלילות שלו יש חורים, וקלישאות שמסתתרות מאחורי רעש וצלצולים.

מה שאין בסרטים שלו זה סקס, ורגש אמיתי. ב"התחלה" ליאונרדו דיקפריו מאוד מאוהב באשתו, או ככה אומרים לנו, כי לא ממש רואים או מרגישים את זה. תחשבו על בלייד ראנר והרומן העצוב-עצוב בין הריסון פורד לשון יאנג, או על העצב הקיומי של רוטגר האואר. או על ניאו וטריניטי במטריקס – ברור שהם מאוהבים, אבל ברור שהם גם מתים להוריד את הבגדים ולהתפרע במיטה. תביטו על דיקפריו ומריון קוטיארד בהתחלה: הם משתוקקים להחזיק ידיים ולהסתכל זה בעיני זו, וזהו. בסרטים של נולאן – למעט אולי ממנטו – לא מקללים יותר מדי, לא מזדיינים, וגם לא מרגישים. אלא אם רגש הוא פרצופים דרמטיים ואמירות קלישאתיות. וזה תמיד נקי מדי, מעוצב מדי.

התחלה הוא סרט שמאוד כיף לראות בקולנוע. אבל מתחת ליומרה מסתתרת יומית אקשן אינטליגנטית למדי עם יומרות. לא יותר.

תומר בכלל עסוק בללמוד לצלול, טובל את הראש מתחת למים, ועולה חזרה. המנומשת מחזיקה את הבת שלה על הידיים, פנים לכיוון השני. אני ונגה מסתכלים. מחוץ למים בחור חסון למדי עם חולצה שכתוב עליה "צוות" מנסה להפריד. מקדימה מנסה לעקוף אותו גבר גדול גוף בחולצה אדומה. אגרוף מונף באוויר. מאחוריו המציל, נמוך יותר, עם כרס קטנה, מנסה לפצות על החיסרון הפיזי בשפת גוף אבו-עלי והבעות פנים, כולו כבוד פגוע ונכונות לקרב. לא הייתי מהמר עליו. אני גם לא בטוח שהוא רוצה להיכנס לזירה הזאת, אבל הוא לא יכול לסגת עכשיו.

לא ברור על מה הם רבים. אבל הידיים מונפות באוויר. איש הצוות תקוע באמצע, חיץ קטן מדי, אם הם היו רוצים להתחיל קצת האקשן, הוא היה מתחיל כבר. עוד אנשי צוות מגיעים. גם איזה מתרחץ שלא ברור מה הקשר שלו לעניין. הוא מחזיק ילדה קטנה על הידיים, בת שנתיים-שלוש. באיזשהו שלב הוא מעמיד אותה על הרצפה, כדי לנופף בידיים טוב יותר. אבל הקבוצה הצמודה של ידיים מונפות וחזות מנופחים זזה, ורגל אחת פוגעת בילדה שנופלת ופורצת בבכי, בעיקר בגלל ההפתעה. הנפגעת היחידה בקרב הזה.

האיש בחולצה האדומה מלווה תחת מחאה החוצה. המציל נשאר מאחור, מטיח אחריו כמה הערות שיוציאו אותו טוב מול הקהל. אחר כך הוא מפרט למתרחץ עם הילדה הבוכה, עכשיו חזרה על הידיים, מה קרה. לא שומעים, אבל ברור מהתנועות מי הצד המנצח כאן, לדעתו. אחר כך יש סולחה בחוץ. בכל התהליך הזה לא הונפה יד, לא הונחתה מכה. אבל האוויר מלא בתחושה הלא נעימה, המלוכלכת, של ברוטאליות וכוחניות. ועוד בשישי אחרי הצהריים, ברעננה.

מזמן לא נתקלתי בסרט כל כך טוב בעל מסר כל כך מטריד. החלק השלישי בסדרה של פיקסאר מעולה. הוא מצחיק, מרגש, עמוס ביצירתיות להתפקע, לא ממש מכוון לילדים קטנים – גם מבוגרים ימצאו את עצמם מתכווצים בכיסא ומסתירים דמעה – ודי לוקח בהליכה כמעט כל סרט שיצא השנה. רק סרט האנימציה הקצר שלפני האירוע המרכזי שווה את מחיר הכרטיס.

אלא שאחרי שסיימתי להתלהב משהו התחיל להציק לי. אחרי "מוצאים את נמו" המוני ילדים שלחו דגים אל מותם כששיגרו אותם באמצעות האסלה לעבר הים. מה יקרה עכשיו? הפעם הם יחסמו בגופם את אבא או אמא שירצו לתרום את הצעצועים שלהם למוסדות חינוך או ילדים במצוקה?

העלילה בקיצור ועם עיגול פינות: אנדי, הבעלים של הצעצועים כוכבי הסרט, כבר גדול והולך לקולג'. הצעצועים מחליטים לנטוש את הספינה הטובעת הזו, מגיעים כתרומה לגן ילדים, ומגלים שהילדים הקטנים מתעללים בהם, ושבגן יש קונספירציה של מספר צעצועים שהפכו אותו למעין כלא תחת שלטונם. רק וודי, בובת הקאובוי, מתעקש לשמור על נאמנות לבעלים המקורי, וכמובן מתברר שהוא צדק. בסופו של דבר – זהירות, ספוילר – אחרי בריחה נועזת הצעצועים חוזרים לאנדי, שמוסר אותם לילדה שהוא מכיר, כדי שתטפל בהם יפה. הפי אנד.

והנה המסר כפי שהבנתי אותו: פטישיזם. אהבה לחפצים בכלל, ולצעצועים בפרט, וחשיבות גדולה לשמירה על הרכוש הפרטי שלך. אל תמסרו את הצעצועים שלכם לכל אחד, וחלילה אל תתרמו אותם. שהילדים הנזקקים הפרועים יסתדרו לבד.

עבדתי פעם עם מישהי שסיפרה שהיא מעדיפה לזרוק את נעלי המעצבים שלה לפח, מאשר להעניק אותן לעוזרת שלה למשל. כי אם העוזרת תנעל מנולו בלניק, זה יפגע בערך המותג. ממש ככה. גם אני גדלתי כאן, וגם לי יש תפיסה מובנית של רכוש פרטי ופיתוח חיבה לא הגיונית לחפצים. זה לא אומר שהתכנות הזה כל כך מוצלח. זה לא אומר שצריך לחזק אותו אצל ילדים. אפשר לחלק דברים שאין בהם צורך עוד, אפשר להציע אותם באמצעות שירותים כמו פרויקט אגורה, אפשר להרפות.

ולא שלא כדאי ללכת לסרט. כאמור, הוא מהמשובחים. שווה רק לנהל שיחה עם הילדים אחר כך, איזו מנת סוציאליזם קטנה עם המקדונלדס שאחרי, לאיזון.

הסיום של "בלב היער", ספר מתח שלא מתנהג ככזה, מתסכל. לא שהספר רע, להפך. מדובר במותחן שמתנהג כרומן, ועושה את זה יפה. אבל שאלה מרכזית אחת נותרת ללא תשובה. לא נגיד איזו, ספוילרים וכו'.

סיימתי את הספר באותו יום שבו ניהלתי – שוב – ויכוח על ארץ קשוחה, הסרט לפי "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי. האחים כהן נשארו נאמנים באופן פנאטי לגירסה הכתובה, וגם שם – הסוף מתסכל. שזה אנדרסטייטמנט מטורף, כמו לומר שהתסרוקת של חוויאר ברדם בסרט היא לא האופנה האחרונה ממש.

• השיפוץ ברב חן המחודש הרשים אותי להפליא עד שנגה הודיעה שהכיסא מסתיר לה. היא כבר עברה את המטר וחצי לאורך, ועדיין – בשורה 7 הכיסא שלפניה העלים את הקצה התחתון של המסך. די אידיוטי.
• עדיף לאחר לשוליית המכשף. הוא מתחיל באקספוזיציה שכוללת תקציר עלילה דחוס עם קריינות דרמטית, אפקטים גרועים, ובאופן כללי ערכי הפקה של ערוץ קהילתי. זה נראה מודבק. כאילו מישהו באולפן שלח את החבר'ה לצלם מהר מהר קטע שיהפוך את הסרט למובן יותר לקהל היעד.
• מה שעצבן גם את נגה, שטענה שהכל היה צפוי מדי. ואם היא, בת 11 חובבת הארי פוטר שכמוה לא קהל היעד, אני לא יודע מי כן. תורידו את הדקות הראשונות מהסרט, והוא ישתפר פלאים. נסו במהדרותה הדי.וי.די/אימיול.
• חוץ מזה שוליית הקוסם הוא סרט חביב ואידיוטי ולא אחיד לחלוטין. יש סצינות אפקטים וקרבות לא רעות, לצד סצינות מבוימות ברישול. יש דמות נשית חסרת כל אופי או שורות טקסט ראויות, לצד אלפרד מולינה המקסים והמרושע.
• ויש את ניקולס קייג', מלודרמטי כתמיד, עם משהו שנראה כמו חתול מת על הראש שלו. מה, איך ולמה.
• די כבר עם הניסיון להסביר כישוף באמצעות פיזיקה ומדע בכלל. זה לא עובד, בטח לא אם הסרט לא שומר על היגיון פנימי ואחידות. מדע בדיוני זה אחלה, וגם פנטזיה וקסמים. אבל זה פשוט לא מתערבב טוב.
• הבדיחה הכי טובה בסרט היא הומאז' למלחמת הכוכבים. מדהים כמה העניין הזה שתול עמוק בתרבות האמריקאית. את נגה זה הצחיק, סוג של גאווה אבהית.
• סרט עם מוניקה בלוצ'י, שלא מסדר לה אפילו מחשוף, ומראה אותה בערך ל-3 שניות, מהווה עדות חד משמעית לחוסר שיקול דעת קיצוני של במאי, ואולפן. האישה הכי סקסית בעולם בסרט של דיסני, כמה הגיוני.
• ואם בכל זאת לראות: בזכות סצינת שוליית הקוסם וההומאז' לפנטזיה, בזכות אלפרד מולינה, וכי כל סרט עם דרקון שווה הצצה.