הציוץ הכי משעשע שראיתי ביום אתמול המדכדך למדי: איטס מיי נכבה אנד אייל קריי איף איי וואנט טו.

אני מניח שזו התעוררות מאוחרת שלי, אבל בחודשים האחרונים אני שם לב לשינוי דרמטי בהרגלי צריכת החדשות שלי. אני עובד על המחשב כשכמה חלונות דפדפן פתוחים ברקע בו-זמנית. ביניהם טוויטר ופייסבוק. זה לא חדש. מה שכן חדש, הוא ההסתמכות ההולכת וגדלה על שני האחרונים כמקורות מידע וחדשות.

זה לא קרה ביום אחד. אבל אחרי ששוב ושוב גיליתי שצמד הרשתות החברתיות משיג את כלבי השמירה מהדור הישן, התחלתי, באופן לא מודע, להעדיף אותם. אבל לא רק בזכות מהירות העדכון. טוויטר, בעיקר מספק לי חדשות, בידור ומציצנות לשמה (חייבים לעקוב אחרי ג'ודי ניר מוזס, מעניינת הרבה יותר מדנה ספקטור ובח"ל). כל החבילה במקום אחד.

תגידו שגם ויינט עושה את זה? אז תגידו. אבל בויינט יש תמהיל נוקשה שקבע עורך שחייב לאזן תכנים לקהל של מאות אלפים. כשאני מעיף מבט על קוביית חדשות הבידור והתרבות, אני מוצא במקרה הטוב אייטם או שניים שמדברים אלי. בטוויטר אני עוקב אחרי אנשים ואתרים שמעניינים אותי ו/או שאני סומך עליהם ועל טעמם. אחוזי הפגיעה שם הרבה יותר טובים. ומכיוון שטוויטר גם מהיר יותר, ולא רק מדויק יותר, אין סיבה לנטוש אותו.

וכך למדתי על גזר הדין של קצב מהטויטר של הניו יורק טיימס דווקא, על רעידת האדמה ביפאן מהפייסבוק של זוגתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו (שורת הסטטוס המשובחת שלה: i feel the earth move under my feet), ועל ההחלקה המונומנטלית של קרן פלס בטקס יום העצמאות מכל אמצעי תקשורת אפשרי.

וכך גם אתמול. טוויטר השיג את ויינט בדיווח על פיגוע הדריסה (הטוויטר של הארץ, נדמה לי). גם בעדכון על הסורים על הגדרות. וכמובן – בעדכון המדהים של ג'ודי, על הלפטופ שהחביאה מבתה כעונש, שכחה איפה החביאה, ואיתרה רק אחרי 10 ימים. חדשות במיטבן.

אני חושב שהציוצים שעוסקים בגזים – לא, לא במחלוקת החברתית סביב המשאבים של מדינת ישראל – הם ששברו אותי סופית.

יש בעיני הבדל משמעותי בין פייסבוק לטוויטר. פייסבוק היא רשת חברתית, לגמרי. זה קצת כמו להיכנס למסיבה בבית של מישהו. אנשים שאתה מכיר בדרגות שונות ולצרכים שונים. בטוויטר המארג החברתי הזה לא באמת קיים. כן, אפשר לנהל דיאלוגים בטוויטר, אבל זה די לא נוח ולא מזמין. טוויטר מבחינתי נועדה בעיקר להקשיב. אני עוקב אחרי גורמים ואנשים שמעניינים אותי – גם כאלה שאני מכיר, אבל גם קניה ווסט וגו'ס וודון. בפייסבוק אני מקבל מידע דומה- לינק לשיר חדש או דיווח על רעידת האדמה בטוקיו – אבל גם מידע אישי. תמונות של התינוק של חבר, או תזכורת ליום הולדת של בן משפחה רחוק.

כל זה בא לומר שברור לי יותר למה אנשים חשים צורך לקטר בפייסבוק, מאשר בטוויטר. טבעי ונוח לקטר לקבוצת החברים שלך על הדחפים הרצחניים שהילדים עוררו בך היום, ואפילו – איש איש ודרגת הפתיחות שלו – על התגובות הכימיות הקטלניות שעוררו מאכלים שונים בבטנך. זה לא מסתדר לי עם הפלטפורמה של טוויטר. בגדול, אם לנסח איזו אתיקה של שני השירותים: פייסבוק נועד לשיחה בין חברים במין חדר סמי-סגור וירטואלי, בטוויטר אתה ברחוב, עם מגאפון. פייסבוק נוחה להזמנת דיאלוג, מחוות, דיעות. טוויטר מתאימה להצהרות.

כך שלא ברור לי למה אנשים – שנונים ומעניינים ככל שיהיו – חשים צורך לצייץ דווקא על מיחושי הבטן שלהם, או ההתלבטות בין פסטה לעוף לארוחת צהריים. זה משעמם. וזה אולי החטא המודרני הכי גדול. וברור, אתם יכולים לשלוח אותי לעזאזל ולאנפל את מי שמשעמם אותי. אבל מדובר, לרוב, באנשים מעניינים למדי. ולכן אני פונה ללב המצייץ שלהם – הפרדה בין מה שראוי לפייסבוק, טוויטר ולסמס תהפוך את העולם למקום טוב, ענוג ונעים יותר. תודות.

יש משהו דוחה במאבקי שכול.

אם החליטו על יום זיכרון לחללי צה"ל, אז נא לקיים יום זיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. מכיוון שהמדינה הזו במצב לוחמה/פרנויה מתמיד, ומכיוון שהטרור הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו, אפשר להבין את הכללת נפגעי טרור ביום הזה. אבל מה קשורים הכבאים? גם ככה כל עסקי התוגה והזיכרון במדינה הזו מבלבלים, ויעיד תומר, ששאל אותי בשנה שעברה מתי יהיה בבית הספר יום השואה לחללי צה"ל.

הניסיון להאחדה נועד לכישלון. אי אפשר להתחיל ולהפריד בין מי שנהרג בגבורה כשהציל את חבריו לנשק, לבין מילואימניק שהתהפך עם הרכב בדרך חזרה הביתה, או חייל שסתם עלה על מוקש בטעות. דרור פויר כתב על זה יפה בגלובס. אבל הכבאים בכרמל, בלי קשר לכן או לא גבורה, התמודדו עם אסון טבע, ולא עם אויב בשר ודם. אין להם קשר למלחמות או פעולות האיבה שמצלקות את המדינה הזו.

אלא שהכבאים התמודדו לא רק עם האש, אלא גם עם מחדלי השלטון. כך שמן הסתם נוח לאלי ישי, שר הפנים שספג את רוב ההאשמות על הטרגדיה הזו, לנסות ולהרוויח קצת הון פוליטי על גבו של יום הזיכרון. ישי כמובן מכחיש. אין רייטינג לשכול הוא אומר, כשהוא כמובן יודע מצוין שלשכול יש רייטינג מעולה. שכול הוא קלף חזק, מאחד ומשתיק מתנגדים. זה יום נפלא לפוליטיקאים – יום של אחדות שאסור להעביר בו ביקורת (צפריר בשן כתב על היום הזה פוסט מעניין ).

ישי ישמח, אם הקריאות לוועדות חקירה והסקת מסקנות ייחלשו בעקבות המחווה הזו. כל השאר לא באמת משנה. וזה מרגיז, כי יש מספיק דרכים לכבד את זכרם של הכבאים. ולאלי ישי יש מספיק דרכים לטפל בעתיד הפוליטי שלו. צריכים להיות לו מספיק הגינות ויושר כדי לעזוב את היום המסוים הזה בשקט. גם ככה אנחנו מקפידים להגיע להר הרצל לפני הטקס הממלכתי. חיבוק הדוב הציני של המדינה לא עושה לאבל הפרטי שלנו טוב. אנחנו לא צריכים תוספת של אופורטוניזם פוליטי מזוקק.

תקראו את הראיון איתו בהארץ. מרתק.

תמיד מציק כשאי אפשר להצמיד את ההיגיון לדעה שגיבשת. ברור לי שאהוד ברק מעורר בי, כמו גם באנשים שסובבים אותי, תיעוב. דחייה מיוחדת. לא מהסוג שמעוררים אנשי ימין קיצוני מגוחכים, או פוליטיקאים אופורטוניסטיים ומושחתים. השם אהוד ברק מעורר רגשות שנמצאים בליגה משלהם.

מה שמוצלח בראיון שערך גידי וייץ הוא שסוף סוף קיבלתי תשובה. חשוב לומר – ברק צודק. באמת אין סיבה הגיונית לשנוא אותו יותר מאשר אחרים. מגדלי אקירוב? מה עם החווה של שרון, או הבית של אולמרט בכרמיה? וסיגרים וקוניאק – הוא מזכיר בראיון כמה וכמה פעמים את המשקה הזה, אני מקווה שהרמז שהושתל בין דפי העיתון עבר לאנשים הרלוונטיים שמתכוונים לבקר אותו – גם אחרים מעשנים ושותים. וטעויות מדיניות, ופיאסקואים אישיים. גם לאחרים היו. גדולים משלו.

הבעיות של ברק הן:

א. הציפיות. ווייץ מנסח את זה היטב. אולמרט הוא פרקליט נהנתן, שרון היה גנרל אקסטרווגנטי. ברק הוא קיבוצניק מהסיירת. ממנו לא מצפים להפוך לנובוריש חמדן. הוא גם לא המנהיג של הליכוד או קדימה – הוא בא מתנועת העבודה, שאמורה להיות סוציאליסטית, שהאבות המייסדים שלה היו אנשים עם עקרונות ונטייה לסגפנות.

ב. כישורים חברתיים אפסיים. אהוד ברק לא היה עובר את מבחן וויגט-קמפף בבלייד ראנר. היו יורים בו, מתוך ודאות שהוא רפליקנט. לאורך כל הראיון האיש לא מודה באף טעות, לעתים תוך סתירה עצמית. הוא מציג תמונה מושלמת של עצמו, תוך התעלמות מוחלטת משני דברים: העובדה שאנשים לא סובלים בני אדם שלא מסוגלים להודות בחולשה או טעות, אפילו כמס שפתיים – והמציאות. אי אפשר ליישב את הדעה של ברק על עצמו עם ההתנהלות שלו ותוצאותיה בפועל, ואי אפשר לקבל שכל העולם אחראי להכל, חוץ ממנו.

אבל מה שהכי מרתק הוא הניתוק המוחלט, כמעט קומי, של ברק מהמציאות. כשהוא מחווה דעה על מצבה של ישראל, ועל הפעולות המדיניות שצריך לנקוט, הוא נשמע כמו איש אקדמיה, או פרשן. כשווייץ מעמת אותו מול הסתירה בין מה שהוא טוען שצריך לבצע, לבין מה שקורה בפועל, הוא מסתפק באבחנה העמומה שהוא מנסה להשפיע על הדברים מבפנים. זה בלתי נתפס כמעט. ברק מעביר ביקורת מלומדת, לא משתלחת, על ראש הממשלה, הנשיא, והממשלה עצמה, כאילו היה יועץ חיצוני שקפץ לכאן ממדינה ידידותית.

יש משהו מעורר קנאה ביכולת של ברק לחיות ביקום מקביל. קצת כמו הקנאה שחשים לעתים מול מטורף. הוא אולי סגור במוסד, אבל בעולם הדמיוני שלו הכל נפלא. וברק – ברק הרי סגור בדירת פאר באקירוב. מה רע.

עומד בסטנדרטים

כמה הערות לפני. יהיו ספוילרים. אני אזהיר שנייה לפני. ועוד משהו, מעין גילוי נאות – לראות סרט עם ילד קטן, בעיקר כשהוא צאצא שלך, משנה את נקודת המבט. אתה רואה את הדברים דרך העיניים מכוסות משקפי התלת מימד שלו, וזה מרכך קצת את החוויה.

ולגבי ת'ור (זה עם th, ככה צריך):

נגמור עם השורה התחתונה ונשים אותה בצד: מדובר בסרט קיץ/אפקטים מוצלח. החיבור של המגע השייקפסירי של קנת' בראנה עם הקומיקס על האל הנורדי עובד. האקשן מוצלח, הדיאלוגים לא רק שלא מביכים, אלא נראה שהתסריטאים ממש התאמצו לייצר משהו מוצלח ומהנה. בקיצור, מייקל ביי זה לא. רנה רוסו מופיעה פתאום, שזה נחמד, ואידריס אלבה – מר סטרינגר בל בשבילכם – תמיד מגניב.

ועכשיו הלאה. מה שעשה לי את זה בת'ור, מעבר לכמעט שעתיים המהנות למדי, הוא העולם הקולנועי שמארבל בונה. זה התחיל בסרטי איירון מן ובניסיון השני עם ההאלק: בכל אחד מהם חוזרות ומופיעות דמויות מן העולם המאויר של גיבורי העל, במטרה אחת – לייצר תחושת המשכיות וקשר. רוברט דאוני ג'וניור נכנס לשתי דקות להאלק כטוני סטארק, כלומר איירון מן. אם נשארתם עד אחרי הקרדיטים באיירון מן 2, אתם יודעים שהסצינה שהתחבאה שם רמזה לת'ור. סמואל ג'קסון, שמופיע בסרטי איירון מן כניק פיורי, מופיע גם בסצינת אחרי הקרדיטים בת'ור באותו תפקיד (זה לא ספוילר – תישארו עד סיום הכותרות. נשארנו רק שנינו ועוד צמד גיקים באולם, ותומר היה מרוצה לגמרי). ג'קסון יופיע באותו תפקיד גם בקפטן אמריקה, שיסגור את הקיץ. את המגן של קפטן אמריקה ראיתם לשנייה באיירון מן 2. וכו' וכו'.

כל זה נועד להוביל אותנו ל-2012, ול"נוקמים" (avengers). כלומר ברור שלמארבל יש כאן אינטרס כלכלי. מערך הקישורים בין הסרטים הללו הוא בעצם מכונת הייפ שמקדמת כל אחד מהסרטים בפני עצמו, ואת האמא של כולם שהנוקמים אמור להיות. ועכשיו ספוילר בכל זאת: באחת מהסצינות בת'ור תראו את ג'רמי רנר (מטען הכאב, ועוד מעט במלא סרטים) לחצי דקה, עם קשת ביד. כל גיק עם כבוד עצמי אמור לדעת מה זה אומר – היי, הנה הוקאיי, מהקומיקס. וכן, רנר מופיע ברשימת השחקנים של הנוקמים.

אבל יש כאן קצת יותר ממזימה שיווקית מתוכננת היטב. מכירים את השורה המעצבנת הזו בקידום סרטים, "מהאנשים שהביאו לכם את…"? לרוב זה תכסיס נבזי וזול, שנועד לגרום לכם לחשוב שתקבלו מוצר איכות, בזמן שמדובר בפיסת אשפה. במקרה של מארבל, נראה שהססמה הזו מקבלת תוקף. כשראיתי את ת'ור, הרגשתי שהוא מדבר באיזשהו מקום באותה שפה של איירון מן. אותו מינון מדויק למדי של הומור, דרמה ופעולה. אותה תחושה של תסריט שמישהו באמת השקיע בו, ושל מודעות עצמית, שלא לומר כבוד עצמי. ת'ור נמנע באלגנטיות מלא מעט בדיחות סלפסטיק וקלישאות, שממש מתבקשות מסרט קיץ נטול מוח.

נראה שההתייחסות אל כלל סרטי הקומיקס שלה כמכלול שלם, ולא רק כאסופת סרטים נפרדים, מועילה למארבל. היא מייצרת ערכי הפקה אחידים. היא מכריחה את היוצרים להתייחס לעולם שבו פועלות הדמויות, ולשמור על נאמנות לנראטיב כללי שנמשך מעבר ל-114 הדקות של הסרט. זה מאתגר יותר, ודורש יצירתיות גדולה יותר.

את הנוקמים מביים ג'וס וודון, האיש מאחורי באפי, וחשוב יותר מבחינתי האישית לגמרי, פיירפליי. וודון גם כותב קומיקס לא מעט, והיטב. חלק מהבחירות של מארבל – קנת' בראנה, וודון, בריאן סינגר בסרטי אקס מן, ההימור על אנג לי בהאלק הראשון – מראות על שאיפה לסוג מסוים של איכות. אף אחד לא בא לכאן כדי לעשות כסף מחלטורה זולה. וזה אולי הדבר הכי נחמד ביציאה מאולם הקולנוע אחרי ת'ור ומקביליו. ההכרה שלא מזלזלים כאן לא בחומרים שהרכיבו את הילדות שלך, ולא באינטליגנציה שלך היום. זה לא מעט.

קודם כל כדאי לקרוא את "שמי הוא אדום" של אורהאן פאמוק, אבל רק אחרי בדיקת היתכנות קלה. אני איפשהו באמצע – ספר של כ-500 עמודים, שתבינו – ועד עמוד 100 בערך נאבקתי בו לא מעט.

גם הכריכה יפה

זה סיפור רצח וסיפור אהבה, אבל זה קצת מורכב יותר מזה. זה הולך בערך ככה: הסולטאן מטיל על כמה מאיירים מוכשרים להכין לו ספר מיוחד. אלא שבמהלך העבודה מתחילות שמועות על כך שהספר מכיל איורים שמהווים כפירה באל. ובדת כמו בדת, כפירה זה עניין חמור ברמת הסקילה ומעלה. בתחילת הספר אחד המאיירים, שהחליט כנראה להלשין על חבריו לכוחות האופל הפונדמנטליסטיים, נרצח.

אפשר לומר שהספר מתאר את מה שקורה אחרי הרצח, כולל מעין חקירה שמבצעת אחת הדמויות, שמאוהבת גם בבתו של האחראי על משימת השלמת הספר. בפועל, מדובר בדילוגים בין דמויות שונות – יש דמויות ראשיות, ויש גם פרקים שמסופרים מזווית הראייה של כלב, עץ ואפילו מטבע ונציאני מזויף. זה כתוב מצוין (ויש גם סקס!), אבל זה תובעני. תוכלו לקרוא את הפרק הראשון כאן.

הספר שקראתי לפני כן וגם כתבתי עליו כאן, perdido street station, היה מדע בדיוני, סטימפאנק ליתר דיוק, מוצלח מאוד. אבל אפשר היה פה ושם לנוח על המגרש, לא להתאמץ יותר מדי. בחלק מהעמודים היו תיאורים בומבסטיים, הדגשות דרמטיות שחזרו על עצמן ועוד. אפשר היה לרפרף, להיסחף למחשבות על טרדות היום יום, וכו'. ב"שמי הוא אדום" אין מותרות כאלה. ומכיוון שכך, תהיתי אם להיכנע ולעבור למשהו קריא יותר – בעיקר לנוכח ערימת הספרים הגובהת ליד המיטה – או לחשוק שיניים ולהמשיך.

אני ממשיך, גם כי אני בתקופה פנויה יחסית נפשית ומעשית, וגם כי הספר באמת משובח. אבל זו סוגיה לא פשוטה בענייני קריאה. קורה לפעמים, כמו לפגוש את האדם הנכון בזמן הלא נכון, שספר פשוט גדול על היכולות שלך בתקופה מסוימת. בניגוד לבני אדם, כמה נפלא, אפשר להניח אותו על המדף ולחזור אליו מאוחר יותר. אדום גר אצלי כבר שנתיים לפחות, ועבר איתי דירה. עכשיו, אחרי היסוסים קלים, הגיעה כנראה שעתו.

הבנתי שהאייפון, כמו גם אנדרואיד, יודע לספר איפה הייתי. כתבו על זה בכל מקום פחות או יותר – למשל כאן וגם כאן.

יש לי שתי שאלות:

1. למה זה מפתיע, בעצם? אם אנחנו מורידים אפליקציות מבוססות מיקום, אם אנחנו רוצים שהטלפון החכם לאללה יידע לספר לנו איך לנסוע, ובאיזה בית קפה אנחנו יושבים כדי שנעשה צ'ק אין – הרי שעניין זיהוי המיקום הוא די חיוני, לא?

2. חשוב יותר – למה שזה יהיה אכפת לי, בעצם? כן, אם אני עבריין, סוכן מוסד במשימה חשאית (במזרח אירופה! המלחמה הקרה שולטת!) או באמצע תהליך גירושים מכוער במיוחד, המידע הזה יכול להיות בעייתי. וכן, ראוי שאפשר יהיה לכבות את האופציה הזו. מסכים.

מצד שני, כבר שנים ניתן לאתר את המסלול שעברנו באמצעות מידע שהתקבל מהמכשיר הסלולרי. אני לא מבין למה זה צריך להפריע לאדם הסביר. כן, אפילו אם אפל תמכור את המידע, והפרסומות שמציקות לי יהיו פתאום – פה פה פה פם! – מבוססות מיקום ורלוונטיות יותר.

ואתם תמיד יכולים לקנות נוקיה.

טיריון בעניבה

זהירות, ספוילרים. הפוסט מיועד למי שכבר ראה את הפרק.

עוד ביקורות ומחשבות: דידי חנוך מהרהר על הפרק, בוואלה מתלהבים בערך, מורן שריר מאשר בפוציות מתנשאת טיפוסית וסמדר שילוני בויינט לא ממש יודעת.

1. תקציב: כן, הכל נראה מצוין. פה ושם טיפה רעוע בפינות, עדיין לא לגמרי קולנוע, ובכל זאת.

2. שחקנים: באופן כללי המצב מוצלח. שון בין קלאסי לתפקיד אדארד סטארק. טיריון, אולי הדמות הכי מוצלחת בספרים, זוכה לגילום מעולה של פיטר דינקלאג', או כמו שאמרה ברוב טקט חברה: איפה מצאו גמד שגם יודע לשחק? ג'יימי אולי יפיוף מדי. הדמות אמורה להיות טיפה יותר מורכבת בהמשך. וקאל דרוגו נראה יותר כמו דוגמן עם איפור של גולשים מאשר כמו ברברי עצבני. אבל בסך הכל אין תלונות.

3. העלילה: קצת עצית מדי, נוקשה מדי, צמודה לספר מדי. ההתחלה של הספר הראשון היא אולי החלק החלש בסדרה המודפסת. קיים חשש מסוים, עד לנקודת הסיום של הפרק הראשון (זה נכון לגבי הנקודה הזו בעלילה גם בספר), שמדובר בעוד פנטזיה סטנדרטית בתוספת פטמות חשופות וראשים ערופים. ברגע שבראן מושלך מהחלון, מייד אחרי שהיה עד לגילוי עריות(!), אתה מבין שאתה כבר לא בקנזס. אפשר היה לסטות קצת מהתכתיב המרטיני בפרק הראשון, בעיקר כשאין את קולו של המספר להוסיף רקע ותובנות. מנגד – האיש ישב להם על הסט. בעיה.

4. קצב ושאר ירקות: זו הבעיה המרכזית שלי. חקרתי את המנומשת, שלא קראה את הספרים או שמעה עליהם, והיא חיבבה בסך הכל. אבל לי זה הרגיש כאילו היוצרים היו כאן בסוג של מירוץ בין תחנות: צריך למהר ולגעת בכל הנקודות, ולהמשיך הלאה. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהפרק הוא אקספוזיציה, ואם בהמשך הקצב יואט מעט. אבל בפרק הראשון זה נראה כמו ויתור על התמקדות בדמויות לטובת העלילה. ובאופן אישי, אני מעדיף דמויות, בטח כשזה מגיע ליצירה של מרטין, שמתמקדת בפוליטיקה, תככים ואנשים, לא פחות – ואולי יותר – מאשר בקרבות ופיתולי נראטיב.

בקיצור – זה רק פרק ראשון, והוא מהנה ומספק ועושה חשק לעוד. ובעיקר מעורר תקווה עזה לעונות הבאות, בהן העסק נהיה סוער ומעניין באמת.

מוזיאונים גורמים לי לאי נוחות בדרך כלל. תחושה של מבקר בארץ שהשפה בה רק חצי מובנת, זרה.

וזה רק מחמיר כשאני קורא את הטקסטים שתלויים על הקיר, ליד היצירה.

תמיד אומרים לי שאמנות זה עניין של רגש. תביט ביצירה, תבדוק איך אתה מגיב לזה. ואם אני מבין נכון, גם אוצר התערוכה אמור לעשות משהו דומה, ברמה מעט יותר מתוחכמת – לכתוב מעין פרשנות משלו. אלא שהטקסטים האלה לרוב איומים. לא נגישים, לא ברורים, משדרים תחושה של גילדה סגורה ומנוכרת, עמוסי ז'רגון ופיתולים לא קוהרנטיים. מעשים מגונים בטקסט, לא פחות. במקום לקרב את הקהל הסמי-תרבותי (אני) לאמנות, נראה שהם רוצים להרחיק אותו. לגרום לו לדעת את מקומו.

וזה תמיד מזכיר לי את הסיפור של מישהו שהיכרתי בצבא: בתיכון איפשרו לו ולשאר בני כיתתו להגיש עבודת גמר במקום מבחן כתוב, בנושא השואה. חיבור, ציור, פסל, מה שבא להם. האיש, לא בדיוק הטיפוס האקדמי, דחה את העניין לרגע האחרון. ואז נחלצה אמא שלו לעזרתו: היה לה סטודיו לקרמיקה, והיא הכינה לו פסל קטן של איש נושא ידיים למעלה, לשמיים, בזעקה/תפילה/משהו בנוסח. המשימה שלו היתה לפלח מהגדר של השכנים חתיכת תיל שתקיף את הפסל כמו גדר. אלא שהחתיכה שהביא היתה קצרה מדי. לא נורא, אמרה אמו, נקרא לזה "פתח לתקווה".

בטקס הסיום של בית הספר הוא נקרא לבמה לקבל פרס ואות הצטיינות על העבודה שלו, בלוויית נאום על המשמעות הסימבולית של הפתח לתקווה, אז והיום.

אין פואנטה. אני אמשיך להרגיש שאני מחמיץ משהו, אנשים ימשיכו להסביר לי שאני בעצם לא, ואוצרים – אוצרים ימשיכו לכתוב כמו קריקטורות של סנובים אינטלקטואלים.