תומר חזר מהגן עם סיפורי קרבות מ-67'. אירועים היסטוריים תמיד עוברים בצורה מעניינת את הפילטרים של ילדי טרום חובה. בקיצור, זה מה שקרה, אליבא דתומר, אי אז טרום הכיבוש.

הסייעת של הגן, פאני, שמעה צעקות בנוסח "ירושלים בידינו". אלא שאילו היו הרעים, שהונו אותה, מתברר. וכשהיא ניגשה לברר מה קורה, הם לקחו אותה בשבי. לשאלה מה עבר על פאני בשבי (כבר ציפיתי לסיפורי אונס-לייט נוסח ספרי הסטאלאג של פעם) נעניתי שהם קשרו אותה, וכתבו עליה שהם ניצחו. קינקי.

אלא שאז בא ישראל ("המדינה אנחנו", הדגיש הילד, שמחזיק בחבר בעל אותו שם בגן שלו) וניצח את כולם ב – וזה הקטע הבאמת מגניב – מלחמת שלושת הימים. למה שלושת הימים, תהיתי. כי נלחמו שם הרבה מדינות. ישראל נגד מצרים ואנגליה, ליתר דיוק. מעולה. שקלתי לשאול על זכות השיבה ואיחוד ירושלים, אבל נחכה לגן חובה בשביל זה.

לשם שינוי הגעתי לפגישה בזמן, אפילו 10 דקות קודם. חניתי בחניון, שתיתי קפה, נכנסתי פנימה. לא מבין למה רק אני שם, איפה כולם. מרים טלפון. הפגישה במשרד של הבוסית, לא במקום שאליו הגעתי. זה אפילו הופיע בזימון שאישרתי באאוטלוק.

רץ לאוטו. זה חמש דקות נסיעה בעולם מושלם, אבל חצי שעה בפקקים של תל אביב. מגיע למקום, והמנ-מניאק שלפני תופס את מקום החנייה האחרון בחניון. אין זמן, אני מאחר, מוצא מקום של כחול לבן, זורק תפילה לאלי החנייה, ורץ.

הפגישה עוברת טוב, ואני מגיע למכונית בדיוק כשהפקחית מסיימת לרשום לי דוח. יש תעריף לטיפשות – 100 שקל בבקשה. תודה.

בכל שנה, מאז שאני זוכר את עצמי, היינו מגיעים להר הרצל. ההרכב משתנה. הגרעין הקבוע: אמא שלי, אני, אבא שלי, האיש שהיא התחתנה איתו כשהייתי בן 3, ומאז הוא אבא לכל דבר.

בדרך לקבר של גדי, אבא שלי שנהרג ביום כיפור, היינו רואים אותן. נשים כבדות, שמלות, מטפחת על השיער, סלים. עולות לקברים, מפטפטות, בלי השקט העגמומי שלנו. ואז, כשהיו מגיעות למציבה, זה היה מתחיל. זו המשמעות של מקוננות, כנראה – בכי, צעקות, השתטחויות, דרמה מטורפת. ואז ביציאה שוב, מדברות, כאילו כלום. אני זוכר את עצמי, טינאייג'ר סנוב מרעננה, מסתכל על זה בריחוק, בהתנשאות, בגזענות.

והיום אני כל כך מקנא בהן. אנחנו עומדים ליד הקבר, עוצרים את הדמעות מאחורי משקפי שמש, מחנק מטורף בגרון. והן מוציאות את הכל, משחררות את כל הכעס והעצב והתסכול. כל כך בריא ונכון ופשוט. נשאר רק לקוות שפעם אני אגיע למשהו קרוב לזה. אולי.

כמו שקורה בדרך לי בדרך כלל, גם ההמלצות האלה הן תולדה של תהליך דגירה ארוך. דברים שלקח להם זמן להבשיל, ומרגע שזה קרה, לא עוזבים לי את האוזן.

Queens of the stone age – songs for the deaf. בת דודה שלי מאוד אוהבת אותם. יותר נכון, "קרועה" עליהם. ידעתי שלבחורה יש טעם טוב וחיבה לרוק גיטרות אגרסיבי, אבל בכל זאת לקח לי זמן עד ששמעתי. היה בסדר, לא משהו לכתוב עליו הביתה או לשמוע שוב. חוץ משיר אחד. ואחר כך עוד אחד. ואז שיר נוסף, זה שבו שר הסולן של הסקרימינג טריז, עם הקול הכה משובח שלו. ואז כבר זהו, אתה שבוי. דיסק מעולה, רוק מהיר ועצבני, תקשיבו. אה, וגם דייב גרוהל מנירוונה/פו פייטרז מתארח.

White stripes – de stijl. ושוב, עצלנות, מחדל, שערורייה. התאהבתי באלפנט, גיליתי את ווייט בלאד סלס, אהבתי גם את האחרון. למה לא שמעתי את הדיסק הזה? לא יודע. אחרי שהישגתי אותו שמעתי אותו פעם אחת, ושמתי בצד. עכשיו, בעבודה, מתוך שיעמום בהמתנה לדפי העיתון שבדרך, הגעתי אליו שוב. מעולה. לא ברור עם ג'ק ווייט אמור לחטוף תביעה מג'ימי פייג', או אולי חיבוק אבהי, אבל זה מאוד מזכיר את לד זפלין, ולא במובן החיקוי העלוב. להפך. שיר מספר 2 מפיל.

"לב לבן כל כך" – חוויאר מריאס. אחד הספרים הכי מוצלחים שקראתי. התחלתי עם ספר קודם שלו, "מחר בקרב חשוב עלי", שכבר הומלץ כאן. אבל לבן לבן עולה עליו בכל פרמטר. הוא חכם, מרגש, דחוס וקשה. ו-20 העמודים האחרונים שלו גורמים לך לראות את כולו אחרת, פרספקטיבה שונה לגמרי. העלילה? מתורגמן, שזה עתה התחתן עם מתורגמנית, מגלה את הסוד שמאחורי התאבדות אשתו הראשונה של אביו. אבל זה רק הבסיס לדיון על יחסים, אהבה והקשיים והמכשולים הבלתי נסבלים שבתקשורת בין בני אדם.

הבוקר שוב שמעתי את הביטוי הזה בראיון בתוכנית של רזי ברקאי. בשישי האחרון הוא הודפס בלא מעט מקומות בעיתונים. אלכס פישמן התייחס אליו בביטול בכפולה הפותחת של המוסף הפוליטי של ידיעות. סתם מכבסת מילים לאידיאולוגיה ערבית קיצונית, לשיטתו. כמה עמודים אחר כך, ב. מיכאל, מבריק כרגיל, התייחס לאותו צמד מילים. ברור שדמוקרטיה היא מדינת כל אזרחיה – הרי לכל אזרח זכות הצבעה, לא?

דמוקרטיה יהודית, לעומת זאת, הוא אוקסימורון. לא יכולה להיות דמוקרטיה ששייכת רק למגזר מסוים. זה מנוגד לחלוטין לעקרונות הדמוקרטיה. איך מקיימים דמוקרטיה שנשלטת רק על ידי לאום/דת אחת במדינה בה יש אזרחים מלאום/דת אחר?

זה מה שמייאש כאן, זה מה שגורם לי לתהות אם הילדים שלי יגורו פה כשיהיו גדולים. הסתירות הפנימיות שחלקן, לפחות בעיני, לא ניתנות ליישוב. איך מקיימים פה דמוקרטיה נאורה מצד אחד, אבל מונעים מחלק בלתי מבוטל מהאוכלוסייה, שבשלב מסוים עשוי להפוך לרוב, להשפיע ולבחור מי יהיה בשלטון? איך מקיימים מדינה שתיישם את העקרונות של בית לעם היהודי, בלי שתהפוך לדיקטטורה או משטר אפרטהייד? אין לי מושג.

כשעוד הייתי ילד, גיק טינאייג'ר נאיבי, נסעתי יום אחד באיילון עם אבי, שהיה קשור לפרויקט הרחבת הנתיבים. למה לא בנו אותם רחבים יותר מראש, שאלתי. כי, ענה אבא, כולם כאן חושבים לטווח קצר. אף אחד לא חושב שיהיה כאן משהו בעוד 5 שנים. עצוב.

תדמית היא עסק בעייתי. יש לי חבר שעובד באחר ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בארץ. הבוס שלו, איש עם רקורד די מרשים, אמר לו פעם שהוא לא מתעסק בעובדות. הוא מתעסק בתדמית. לעובדות אין ממש קשר לעניין. זה גם מה שהוא אומר ללקוחות.

השבוע התפרסמה באחד במקומוני השרון המתחרים למקומון שלי כתבה גדולה על עבריין גדול לא פחות. רק שזה לא היה כתוב שם – כלומר, אם לא הגעתם לכתבה מצוידים בידע שמדובר באיש שנחשב לאחד מבכירי העולם התחתון, לא היה לכם סיכוי גדול להבין את זה לבד. הכתבה הייתה סוג של שיר הלל לאיש, לאורח חייו הבריא (הוא מקפיד על גזרה, התאמן עד לא מזמן בחדר כושר, ומעדיף לשתות מים מינרליים), לאופיו העדין והביישן וכו'. שאלה קשה? ביקורת? קצת ארכיון על פועלו? אין. בפסקה אחת יש אזכור לעובדה שהאיש ישב בכלא (על מה? למה? כמה זמן? לא יודעים, לא כתוב), והוא גם מתייחס בביטול לרכילות ולשמועות עליו.  מידע חדש? משהו שיפיל אותנו מהספה על ערימת עיתוני השבת? ובכן, הוא אוהב מאוד נשים יפות.

זו לא עיתונות. אולי יחצנות, אולי חובבנות, ומילים אחרות עם אותה סיומת. בדיון סוער על חומוס לא רע העלינו תרחישים לגבי התהליך שעברה הכתבה. התחנונים לראיון בלעדי, ההסכמה לעמוד בכל תנאי המרואיין – בלי שאלות על נושאים מסוימים, אולי אפילו העברת הכתבה לעיונו לפני הפרסום.

הבעיה היא שזה משליך על כל מי שבמקצוע. קל לשבת ולבקר את המתחרים, לטפוח לעצמך על השכם ולהיות מרוצה שהרף אצלך במערכת גבוה יותר. אבל בסופו של דבר הנזק מצטבר פוגע בעיתונות המקומונית באשר היא. הקורא הסביר לא זוכר בדיוק מה הוא קרא איפה, ולא באמת יודע להבדיל לרוב בין על, צומת וזמן השרון. לא משנה איזה עיתון חוטא, כולנו נגררים למטה יחד איתו, העיתונים לא מבודלים מספיק כדי שהקורא יידע לומר מי איכותי ומי סתם פח. ועוד נקודה – המרדף אחרי המילה "בלעדי" על השער הוא מבורך, אבל גורם לנו לאבד לפעמים פוקוס ולוותר על המהות. אם הישגנו שער בלעדי עם מרואיין נחשק, שלא אומר כלום מעל דפי העיתון, לא עשינו הרבה, בסופו של דבר.

בפעם הראשונה אתה חושב שזה מקרי. טעות, קורה. יש לזה גם כנראה הסבר טכנולוגי: sms שנשלח לבחורה ומגיע קטוע. במקום הודעה ארוכה ומפורטת, הופיעה לה על המסך רק מילה אחת. לבחורה היה סלולרי ברשת פלאפון, ומתברר שהם נוטים לעשות את זה מדי פעם. לגדוע משפטים, לחתוך הצהרות, להרוס רעיון. אתה משחק במילים, מלהטט כדי לפלרטט, ואין לך מושג מה יגיע לצד השני.

נהיה ריב. גדול. היא כעסה, וכשניסיתי להבין למה זה הרגיז אותה יותר – היא היתה בטוחה שאני מיתמם. ואז הגיע תורי לכעוס. בקיצור, ברדק.

אבל כאמור, טעויות קורות. השלמנו, קיבלתי, סלחתי, הלאה. עד שבשבוע האחרון זה קרה שוב. שלחתי sms מוצלח למדי, לדעתי, ולא קיבלתי תשובה. זה היה מעצבן, זה היה מעליב, וזה היה, מתברר, עניין של כשל טכני. שוב. הפעם דובר ברשת סלולרית אחרת, כלומר אי אפשר להפיל את האחריות על מותג כזה או אחר. רק אחרי שיחת הבהרה יושרו ההדורים, ואני הרגשתי כמו אידיוט. ועכשיו זה כבר מריח מקונספירציה.

אבל אני את הלקח למדתי. היום, כששלחתי sms בצהריים, התייחסתי כבר בשוויון נפש להיעדר התשובה. בסביבות 17.30 היא התקשרה – המסרון נחת בנייד שלה רק עכשיו, והיא כבר חשבה ששוב נסתבך. אבל כבר לא. מעכשיו, אמרתי לה, אני מתייחס לsmsים כמו פתק בבקבוק שנשלח לים. אולי תאסוף אותו איזו אניית סוחר, אולי לא. אי אפשר לבנות עליו. כי בפעם השלישית זו כבר שבירת אמון סופית. בפעם הראשונה זו טעות, בפעם השנייה רשלנות, ובפעם השלישית שיתוף פעולה עם האויב. מישהו שם, בתאגידי הענק פרטנר, סלקום ופלאפון, רוצה שאני אשן לבד.

כנראה שלמרות אשליות הקידמה, הדור השלישי וכל זה, המצב בסופו של דבר הוא קצת כמו בטלפונייה של שנות ה-50. כמו בצ'אט בקפה דה מרקר – אתה יודע מה שלחת, אבל ממש לא בטוח מה התקבל בצד השני. כנראה שאם רוצים להיות בטוחים, עדיין אין תחליף לקול האנושי. לפחות בדברים חשובים באמת, כמו smsים לברידג'ט.

יש סרטים שאני יודע שאני חייב לראות ברגע שהם ינחתו כאן. (לא, לא מוריד באימיול או ביטורנט, יש סרטים שצריך לראות על מסך גדול בחושך, עם הקשיש שמפרשן לאשתו שתי שורות מאחור והכל). לא מדובר דווקא בסרטים הכי טובים – זה יכול להיות להיט הוליוודי מטופש – אלא בסרטים שאיכשהו לוחצים על הנקודה הנכונה. חייב לראות. עכשיו. נו כבר.

ילדים, אל תדברו עם פאונים זרים

המבוך של פאן הוא סרט כזה – גם בגלל מה שקראתי עליו ברשת, גם בגלל הטריילר (לא האמריקאי, חבורת תומכי בוש סכריניים שכמותם), והרבה בגלל הבמאי, גיירמו דל טורו. יקיר אלקריב די קטל את הקודמים שלו, אבל הלבוי, בלייד 2 וילדים של אף אחד היו מטרידים, אחרים ומהנים, כל אחד בדרכו. במאי עם אופי, נגיעה, וכשרון ציור.

השותפות שלי לצפייה התרשמו פחות. ר' התעצבנה, וברידג'ט התחבאה חלק מהזמן בתוך הכתף שלי. סרט אפל ומפחיד, אין מה לומר. הנה כמה מחשבות, לא ביקורת, כן עם ספוילרים.

1. אהבתי את המשחק בין הפנטזיה למציאות. לא ברור מה אלגוריה למה: האגדות האפלות למאבק של הפשיסטים במיליציית המתנגדים, או להפך. וזה חוסר בהירות מרענן ומרתק.
2. כן, מרסדס, המשרתת, היא אותה שחקנית מ"ואת אמא שלך גם". רק יותר לבושה ופחות סקסית.
3. אי אפשר להתעלם מהסצינה בה המצלמה נחה על ערימת נעלי ילדים בחדרה המפלצת החיוורת, שעיניה בידיה. תמונה אחת שמשליכה אותנו לקלחת של שואה, ארץ אוכלת יושביה ומה שתרצו. מצוין.
4. משהו שאהרון קשלס כתב בויינט ומאוד אהבתי – חוסר הציות של הילדה ככלי שמאפשר לדל טורו להעביר את האמירה שלו בעד בחירה. לא ציות עיוור, ולא מרדנות מטופשת – אלא שיקול, ובחירה חופשית, מודעת.
5. הציורים – את הציורים שמופיעים בספר שנושאת גיבורת הסרט צייר דל טורו בעצמו. גיק מוכשר.
6. החיבה של דל טורו לג'וקים, רמשים וגועל נפש בכלל צריכה להיבדק על ידי אנשי מקצוע. הסצינה בה הקצין הפשיסטי (סרגיי לופז, שחקן מעולה) תופר לעצמו חתך בלחי, היא כבר סוג של פורנו-אלימות. די כבר.
7. אל תקחו ילדים לסרט. גם אם הם בני 15.
8. השם לא לגמרי ברור – המבוך בו מסתובבת הילדה רחוק מלהיות מורכב, מקום שקל ללכת בו לאיבוד. הבחירה בו לטייטל של הסרט מעניינת. למישהו יש רעיונות?
9. מאוד מגניב לראות שימוש בתלבושות ותחפושות, ולא רק יצירי מחשב. איכשהו זה עובד קצת יותר טוב.
10. לכו לראות. כדאי.

 בוסית אחת, מהיותר מוצלחות שהיו לי, אמרה לי פעם על הארגון שעבדנו פה: "הכל כאן מודבק ברוק". זו היתה מטאפורה קצת מחוספסת אבל מאוד מוצלחת למקום העבודה שלנו: מגה מצליח, אבל אף אחד לא באמת יודע להסביר למה. לכאורה הכל רקוב, אין נהלים מסודרים, האבטלה הסמויה זועקת לשמים, מה שתרצו – אבל המוצר נמכר כמו נקניקיות במשחק בייסבול.

אחרי כמה ימים ברשת החברתית החדשה של דה מרקר, שזכתה משום מה לשם "קפה", הרושם שהתקבל די דומה. במבחן התוצאה הסופית, נראה שבאמת כולם שם. הכולם הזה מתייחס לביצה המורחבת של התקשורת: אנשי תוכן, פרסום ושיווק. אני לא יודע אם הכוונה היתה למשוך לשם גם אנשי עסקים, אבל קשה לי להאמין שבאמת ציפו שתשובה ולבייב יעלו גלריית תמונות ויכתבו שהם מתעניינים באמנות. בכל מקרה, ככל שזה נוגע לעולמי הצר, יש שם התייצבות מרשימה למדי.

וחוץ ממבחן השורה התחתונה? די פח. איכשהו הכל מרגיש חצי אפוי במערכת הזאת. התכתבות במייל מייצרת חוויית משתמש די מזעזעת, כאילו מעולם לא נבראו ג'ימייל ושאר שירותים מתקדמים. העלאת תכנים, בלוג וכו' מסורבלת ומרגיזה. הכוכבים שמוענקים על תוכן מופיעים ונעלמים, האפשרות לבדוק מי ביקר בעמוד שלי נמצאת בעמוד הכניסה הראשי, ולא נגישה מהפרופיל שלי ועוד ועוד. האינטרנט מלא באתרים משובחים עם ממשקים פשוטים ושקופים למשתמש. רבאק, תעתיקו ממישהו כמו שצריך וזהו.

אבל זה לא באמת משנה. כי כאמור, כולם שם. המותג דה מרקר, והיעדר רשת חברתית עם מיקוד דומה בארץ, הם כנראה הסיבה להצלחה. כמו דירה מצ'וקמקת בלב תל אביב. איזור מעולה, שכנים מגניבים, אבל יש רטיבות חשודה בתקרה והפקק קופץ בכל פעם שמפעילים מייבש שיער, מזגן ורדיו בצוותא. אז עכשיו, אחרי שכבר נכנסנו, פתחנו בלוג ומצאנו כמה חברים – יהיה נחמד עם מישהו ידאג שהצנרת תעבוד חלק. תודה.