כולם רוצים לדעת מה קורה בסוף. אלא אם כן הם מאוד מאגניבים, או סובלים מבגרות-יתר. כשזה מגיע לספרים אני מכיר אנשים (כן אמא, אני מתכוון גם אלייך) שקוראים קודם כל את הסוף. ב"כשהארי פגש את סאלי" לבילי קריסטל יש הסבר טוב לזה: למקרה שהוא ימות לפני שיסיים את הספר. אישית, אני חייב לקרוא ספרים לינארית, בלי לדלג מילה קדימה.

בהקדמה ל-the dark tower של סטיבן קינג, הספר שאני קורא עכשיו, יש התייחסות מעניינת לעניין הסקרנות והמוות. קינג כתב את סדרת המגדל האפל שלו במשך 33 שנה. בהפסקות כמובן: בין לבין הוא כתב ספרים נוספים, התעסק עם אלכוהול וסמים ועבר תאונת דרכים כמעט סופנית. אחרי שהשתקם וחזר לחלק חתימות, נתקל לא פעם במעריצים שסיפרו לו על התגובה הראשונית שלהם לידיעה על התאונה – עכשיו אף פעם לא נדע איך הסדרה נגמרת.

במשך השנים קיבל קינג לא מעט מכתבים מקוראים שרצו לדעת מה קורה בסוף הסאגה. קינג מביא שתי דוגמאות משעשעות/מצמררות: אישה בת 80 ומשהו כתבה לו שימיה ספורים, יש לה עוד כשנה לחיות. ברור לה שקינג לא יספיק להשלים את הסדרה תוך זמן קצר כל כך – ולכן היא מבקשת שיגלה לה מה קורה בסוף. היא לא תספר לאיש. מכתב אחר הגיע מנידון למוות בבית כלא אמריקאי, שביקש גם הוא לדעת כיצד מסתיימת הסדרה, והבטיח לקחת איתו את הסוד לקבר.

לא יודע אם אצלח עוד 6 כאלה, אבל בינתיים הספר הוא טראש מהנה להפליא. לפחות ברור לי שהעסק גמור, וגם אם קינג ימות מחר, או אם יימאס לי לקרוא אותו, מישהו אי שם בחוץ יוכל לענות לי על השאלה הנצחית – מה קורה בסוף.

 אין לי מכונית. את מיקי, עורך המגזין בעיתון, זה זיעזע. "איך תיסע בשבת לטייל בנחל עמוד?", הוא שואל. אין לי שום רצון לנסוע בשבת לנחל עמוד. אין לי שום צורך באוטו. בתל אביב אפשר להגיע לכל מקום ברגל, מקסימום קו 5 או מונית. אבל עדיף ברגל, רצוי עם אוזניות.

אני מת על זה, על ההליכה, במזג אוויר טוב, עם מוסיקה בתוך הראש. סוציומט, מיזנטרופ – שטויות. אני הולך ברחוב עם פסקול פנימי. והכל נראה אחרת, מקבל קצב אחר, מרגיש אחר. שמייח. מחפש ספסל בשדרות רוטשילד. אני אוהב את הנוף. עמית שהם כתב בטור מבריק ב"הארץ" על הוויית העיר, החיים שמתנהלים ברחוב, המאמצים שמוקדשים להופעה החיצונית בתחום המחיה הזה – בניגוד לפרברים, שם ממוקדים המאמצים בג'יפ ובעיצוב הבית.

אני מוצא ספסל ממוקם נכון, עם צל, יושב עם אוזניות וספר. יש משהו מלחיץ בישיבה הזו. אתה מודע לזה שבוחנים גם אותך, מבקרים את הספר שאתה קורא, תוהים לגבי בחירת הבגדים. צריך לנטרל את זה. אני קורא, מרים מדי פעם את העיניים לרחוב. אנשים שמדגמנים מראה לא מתאמץ שהושקעה בו לא מעט מחשבה, הורים עם עגלות, חרדים שמשתלבים מצוין בנוף האקלקטי, בחורות יפות (שמעוררות תסכול וחוסר שקט כשאתה לבד, וסתם תחושה נעימה אם יש מישהי שתיפגש איתה מאוחר יותר), ווירדואים, הומלסים. לפעמים עובר מישהו על סגוויי, לפני שבוע זה היה בחור על מין נעליים עם קפיצים שזינק מעל העגלה של תומר, ועמדנו ומחאנו לו כפיים. אף פעם אי אפשר לדעת מה תראה.

וכל הזמן יש לי הופעה בתוך הראש. זה מדהים מה שמוסיקה עושה למצב הרוח. באופן עקרוני אני תמיד נותן נקודות זכות לאנשים שמסתובבים עם אוזניות ברחוב. יכול להיות שבראש שלהם מתנגן משהו איום ונורא, דיסק שלא הייתי משתמש בו בתור תחתית לקפה, אבל בעצם ההשקעה הזו יש משהו ראוי להערכה. אני אוהב אנשים שמשקיעים בהנאה מהחיים, בקצת ערך מוסף לקיום היומיומי. האיש שהולך מולי עם האוזניות החליט שהוא רוצה ליווי מוסיקלי, בחר מה מתאים לו לשמוע עכשיו, השקיע באוזניות ובנגן דיגיטלי, השקיע בנפש. הוא החליט שההליכה לא תהיה רק מסע ליעד מסוים, אלא חוויה. זה לא שאין לי כבוד לשקט – לפעמים צריך גם אותו. אבל רעש עושה לך טוב, מותק.

הפסקול של היום היה the apples in stereo, שעושים נעים. קחו את הדיסק האחרון שלהם, new magnetic wonder, ותקשיבו לשיר הרביעי. תנסו לא לחשוב על הביטלס תוך כדי.

הספר על הספסל היהthe dark tower  של סטיבן קינג. מזמן לא קראתי משהו שלו, ועכשיו, כשרציתי משהו קליל ואסקפיסטי, זה התאים בדיוק. בהקדמה קינג מספר על מקורות ההשראה לסאגה שהוא טווה – שילוב של שר הטבעות והטוב הרע והמכוער. לך תתווכח עם זה. 

אחרי המתנה מורטת עצבים שודר ביום שני הפרק השביעי של העונה השלישית של אבודים בארה"ב. בבלוג המעולה פופ קנדי פתחו דיון בנושא, ובעלת הבלוג, וויטני מת'יסון, עיתונאית יו.אס.אי טודי, הפנתה את הגולשים שהחמיצו לצפייה בפרק אונליין.

הייתי מאוד שמח לעשות את זה, כולל פרסומות מותאמות למזרח התיכון, אבל ABC לא נותנת לי. הודעה מנומסת מסבירה לי שאני לא מהיבשת הנכונה, רק נתיני ג'ורג' בוש יכולים לצפות בפרק. לי יש שתי אפשרויות:

1. לחכות המון זמן עד שהעונה השלישית תגיע להוט, ואז (כיוון שאין לי הוט) לערוץ 10. להתאים את לוח הזמנים שלי לימי ושעות השידור, ולחכות המוןןןן זמן בין פרק לפרק. אם הסדרה תגיע לדי.וי.די לפני כן, אוכל לרכוש אותה תמורת סכום נאה מאוד, או לשכור אותה. כל זה אי שם לקראת סוף השנה, או תחילת 2008, אני מניח.
2. להוריד את הפרק באימיול, עכשיו ומייד.

לא התלבטות קשה מדי. יש משהו מרגיז ומטופש בקווי הגבול המלאכותיים שחברות התקשורת מנסות למתוח בפנינו. הוט ויס שמשתמשות בסדרות דגל כנשק במלחמה על המנויים, רשתות הענק האמריקאיות שמנסות להסתגל למציאות האינטרנטית אבל בסך הכל מרחיבות את הגבול הקיים לעוד טריטוריה, בלי להשתנות באמת. והמצב כאן עוד סביר יחסית למה שקורה בתעשיית המוזיקה.

זה לא הגיוני. בעולם של היום אין שום סיבה אמיתית למגבלות האלו. השליטה הבלתי מעורערת שהיתה לתאגידים על יכולת הבחירה של הצרכן נשחקת במהירות מדהימה, וכבר כמעט לא קיימת. כבר היום אין שום סיבה להיכנע לתכתיבי מנהלי התוכניות ולצפות בסדרה החביבה עליכם דווקא בערוץ ובשעה שהם קבעו. ואחרי שהתרגלתי לעובדה שאני יכול להחליט בדיוק מה, מתי ואיפה לראות, יש משהו מאוד מקומם פתאום בתכתיבים שנראו טבעיים כל כך פעם.

וזה לא נכון רק לרשתות הטלוויזיה. תאגידי התקשורת הענקיים שמרוויחים הון מטלפוניה, ספקיות האינטרנט שיאבדו לקוחות פרטיים כשהאינטרנט האלחוטי יגיע לכל מקום – כמעט בכל תחום הגבולות נפרצים, והחוטים נחתכים.

פרק 7 מצוין, דרך אגב.

תמיד מעניין אותי איזה חלק מהברדק התקשורתי סביב הפרשיות המרנינות האלה מחלחל למטה ומגיע לנגה, בתי המופלאה. מעבר לחרדות הפרטיות שלי, יש בזה משהו בתשובה שלדעתי הפרטית לגמרי (אני, בניגוד ליאיר לפיד, לא ממש מהווה מכון מחקר של איש אחד) מסמל את התפיסה של האירועים האלה ברמה המאוד בסיסית אצל כולנו. תורידו קצת קליפות, והתפיסה של רובנו לא הרבה יותר מתוחכמת מזו של ילדה בת 7 (מאוד מוכשרת וחכמה, כמובן, במקרה שלי).

יום אחרי הנאום המופלא של קצב הלכנו הביתה, נגה, חברה שלה ותומר,  האח הקטן. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אם דיברו איתן על מה שקורה עם הנשיא בכיתה. היה נדמה לי שיולי תמיר אמרה שכן, שידברו. אבל נגה טענה שלא. הנשיא לא הוזכר בכיתה, אבל היא יודעת שהוא "נגע לבנות בציצים בלי רשות". כאן  נכנסה חברה שלה לתמונה: "לא, זה בני סלע". מכאן המשיך הדיאלוג, כשאני בעיקר מנסה לנשום באופן סדיר במקביל לגלי הצחוק. נגה: "אז אולי הם עובדים באותו בניין, בני סלע ומשה קצב?" החברה: "כן, הם עובדים בבניין הכלא!" נגה: "לא, בבניין הציצים".

כמה ימים אחרי נשלחה הילדה לטפס במעלה המדרגות לדירה של אמא, להביא חוברת שנשכחה וחיונית להשכלת הילדה, אם להאמין לבית הספר. כשחזרה סיפרה לי שבאיזשהו שלב כבה האור במדרגות, והיא פחדה שבני סלע, משה קצב ואורי גלר ירדפו אחריה. איך נכנס המכופף לרשימת נוגעי-הציצים-בלי-רשות אני לא יודע, אולי משהו במבט המטריד שלו בפרומואים. אבל בכל מקרה, בשורה התחתונה, קצב ובני סלע מככבים ברשימת האנשים המפחידים של ילדות כיתה ב' באיזור שנקין. מה זה אומר על הצורה שבה הם נתפסים בקרב אוכלוסייה קצת יותר מבוגרת? לא יודע. אולי כלום, אולי הרבה מאוד.

חשבתי ללבוש כתום, אבל הנחתי שהרופא והאחיות לא יעריכו את ההומור. וזו בדיחה די טיפשית בכל אופן.

בסופו של דבר עקרו לי אתמול את השן. היה די מזעזע. מה שמשונה הוא שעם כל ההתקדמות של המדע וכו', עקירת שן היא בסופו של דבר עדיין איש שדוחף לך סוג של פלאייר לפה, ושולף בכוח שן, משל היתה בורג תקוע. יש סמי הרדמה לא רעים, והמכשירים נראים הרבה יותר היי-טקיים, אבל בכל זאת. הייתי מצפה לקצת יותר. מילא התהליך, אבל כל העניין הזה של כאבים ונפיחות אחרי + התמכרות לאדוויל – קצת מיושן לא?

דרכים להעברת הזמן: העונה השישית של הסופרנוס. יצירת מופת. וסרט אימה מטריד מאוד, the descent. שש נשים חובבות אקסטרים ספורט מחליטות לצאת לטיול במערות. ברור לצופה (ואם הן היו רואות קצת יותר סרטים, היה ברור גם להן) ששום דבר טוב לא ייצא מזה. מה שמגניב כאן הוא מערכת היחסים בין הנשים, שמתגלה כבעייתית לא פחות משלל הצרות שהן נקלעות אליהן. הבמאי הוא ניל מרשל, שאחראי לעוד סרט אימה בריטי מפתיע – dog soldiers. בשני המקרים לא מדובר בסתם מפחידנים מטופשים, אלא בסרטים עמוקים קצת יותר, שמסרבים לספק סתם סוף מתוק ונוח ונשארים בראש גם אחרי הצפייה. בקיצור, בפעם הבאה שעוקרים לכם שן ויש לכם זמן. מומלץ.

 הערה: טעיתי, שגיתי, התבלבלתי – את הטור כתב אלון עידן, ומכיוון שאני כל כך רגיל לאבי שילון במיקום הזה, פספסתי. ותודה לאודי שרבני שתיקן. בכל מקרה אני אכן אוהב את הכתיבה של שילון, והקטע עדיין רלוונטי, אז בחרתי שלא לשנות. עצלן, מה תעשו לי. 

בדרך כלל אני מאוד אוהב לקרוא את הטור של אבי שילון בעכבר העיר. כלומר גם הפעם נהנתי, האיש כותב מצוין, אבל היתה לי בעיה קשה עם התזה. שילון כתב על תורת המשחקים, ונזכר כבדרך אגב בלימודיו בחוג לספרות. הוא פרש ממנו, כי "בחוג מנסים לגלות לילדים את הטריק שמאחורי הקסם". וזאת לדבריו בעיה, כי "מי שמגיע לחוג הוא אדם שאוהב ספרים, שמוקסם מחיבור של מילים למשמעות מסוימת". וברגע שבאים המרצים ומנסים להסביר לו את הבלתי ניתן להסבר, מתקלקלת לה חוויית הקריאה.

הייתי מאוהב בתיכון במישהי שאמרה משהו די דומה. היא היתה ג'ינג'ית מקסימה ו(מה שלא ידעתי להגדיר אז) רוחנית. היא היתה יפה, על הקירות בחדר שלה היו ציטטות מספרים, והיא הכריזה, בזמן שאני מביט בה במבט מעריץ, שלעולם לא תלמד ספרות. מאותה סיבה ששילון ניסח בצורה רהוטה יותר – היא לא רוצה לראות את המכניזם, היא לא רוצה שיקלקלו לה את הקסם.

כמה שנים אחר כך נרשמתי לחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א. בזכות מורה מהתיכון שעודדה את האהבה שלי לעניין, וגם כי שילון ו הג'ינג'ית מהתיכון טועים. המרצים לא ניסו להרוס לי את החוויה המופלאה של קריאת ספר. הם נתנו לי עוד כלים, עוד דרכים, ליהנות ממנה. הם לא חשפו מכניזם כי אין כזה באמת, אין נוסחה לספר טוב, כמו שאין נוסחה למוסיקה משובחת. אפשר לחשוף את הסוד מאחורי טריק זול שמתחזה לקסם, אפשר למצוא את האיש שמתחבא מאחורי הטייטל המכובד של הקוסם מארץ עוץ, או לחשוף את ה"שקר כלשהו" שמאחורי שרלטנים שמתחזים לבעלי כוחות בטלוויזיה שלכם. אבל בספר טוב יש קסם אמיתי, והוא יישאר מקסים ומופלא גם אם תקבלו את התעודה במזכירות של החוג. מה שלמדתם רק ייתן לכם עוד רובד, עוד דרך ליהנות מהיצירה. יש משהו קצת פרימיטיבי בבריחה הזו מידע, מלהבין איך דברים עובדים, קצת כמו אדם קדמון שמעריץ את אל האש, ועזבו אתכם באמא שלכם מאבני צור ועקרונות מדעיים.

סתם תירוץ להכניס תמונה של סקרלט

יש משהו מסוכן וחמקמק בחיפוש אחר "הסוד שמאחורי". לכו לראות את "יוקרה", הסרט החדש של כריסטופר נולן. אם ישעמם לכם נורא אתם יכולים לבהות במחשוף של סקרלט ג'והנסון או בפרצוף של יו ג'קמן, עניין של טעם ונטייה. אבל לא ישעמם, באמת. גם שם, במה שנראה לי כמו דימוי לקולנוע, יש מרדף אחרי הסודות שמאחורי הקסם. ואזהרת ספוילר לפני המשפט הבא (דלגו פסקה, זה הכל): בסופו של דבר גם שם יש דיון בסוד שמאחורי קסם אמיתי, והאם כדאי, או אפשר, לגלות אותו בכלל.

היה מרתק לראות את מופע האימים של הנשיא השמיני, וכבר כתבו עליו לא מעט (למשל אבי שילון מהקטע הקודם). מה שהטריד אותי, מעבר לפופוליזם הזול וההשתלחות המטורפת בתקשורת, היו הסתירות הפנימיות בנאום. הרי מישהו כתב את הדבר הזה, ויועצי תקשורת עברו עליו. אף אחד לא שם לב לברדק?

כשקצב אומר שהוא מעריך את המשטרה ושהיא ממלאת תפקיד חשוב, ובמשפט הבא מצהיר שהיא שמה לה למטרה להפיל את הנשיא, אף אחד לא חשב לומר שזו סתירה? כשהוא מסביר שבמשטר טוטאליטרי המשטרה רודפת את האזרח, והעיתונות מגינה עליו, אף יועץ לא פרץ בצחוק והסביר לו שזה מגוחך, שאין עיתונות חופשית במשטרים כאלה? כשהוא קונן על כך שלא ניתן לו לחקור עדים לפני המשפט, אף אחד לא אמר לו שזה תפקידו של משפט, לרדת לחקר האמת, ושככה עובדים הדברים? כשהוא קיטר על פתחון הפה שלא ניתן לו, ועשה זאת בשידור ישיר של 50 דקות בכל ערוצי הטלוויזיה, זה לא נשמע קצת, ובכן, כמו אוי אוי אוי? ביזאר.

אי אפשר לחזור אחורה. אני מניח שזו הכרה כואבת שמכה בך, בלי קשר לגיל או סיטואציה, כל פעם מחדש.

הבת שלי, בת 7, אמרה פעם שהיא כבר התרגלה לזה שאמא ואבא לא גרים ביחד, רק בסופי שבוע קשה לה. אז אולי נוכל לגור ביחד רק בסופי שבוע? זה הרצון הזה לחזור למשהו שכבר לא קיים. כמו לחזור לחדר שלך בבית ההורים, ולגלות בכל פעם מחדש שהוא כבר לא שם, כי אחיך הקטן השתלט עליו, כי הפכו אותו לחדר אורחים/עבודה/ברדק. החלל הפיזי קיים, המהות איננה.

שני שירים שגיליתי רק בזמן האחרון, כרגיל באיחור אופנתי, מתכתבים עם הנושא. הראשון והמקסים מבין שניהם הוא diamonds and rust של ג'ואן באאז. היא כתבה אותו לבוב דילן, כמעט 10 שנים אחרי הפרידה שלהם, אם אני לא טועה, ושמעתי אותו בפעם הראשונה בהופעה של קאברים. הייתי מרותק למילים.

באאז מתגעגעת אל העבר, אבל ממש לא רוצה לחזור אליו – היא מבינה שאי אפשר. כל מה שנשאר, היא אומרת, הם יהלומים וחלודה, מטאפורה מופלאה לזכרונות. בחלק הכי מרגש ומצמרר של השיר היא מספרת עליה ועל דילן, כשהבל הנשימה הקפוא שלהם מתערבל ביחד באוויר החורפי, ומסיימת במשפט speaking strictly for me we both could have died then and there. יש את הרגעים האלה, שהיית רוצה לחזור אליהם ולהישאר בתוכם, לנצח, רגעים שמתגעגעים אליהם עד שזה כואב.

השיר השני מתוק, אבל לא היה חשוב כל כך אלמלא העיתוי בו נתקלתי בו. קוראים לו hands of time ושמעתי אותו בבר, עם מישהי, חשובה. חצי שתוי, כשהשורות על איך אי אפשר להחזיר לאחור את ידי הזמן, סתם דימוי מצ'וקמק למחוגים, מתיישבות בעצב בדיוק במקום. 

מסובך, רגישות היתר הזו בבלוטות הנוסטלגיה. אבל חייבים להבין בסוף. אי אפשר לחזור אחורה. זה עובד למרטי מקפליי, וגם אז זה רק עושה צרות. הפתרון? לשים שיר שמייח ולהמשיך הלאה.

כאב השיניים תקף בשקט, בלי אזהרה, כמו היפאנים בפרל הרבור. כלומר המודיעין היה שם. שנים לא הלכתי לרופא שיניים, ותחזוק הטוחנות הלבנות לא היה באמת משהו שעשיתי בצורה משובחת. אבל מי רוצה לחשוב על דברים כאלה. כלומר עד שאתה מתחיל להתפתל מכאבים ולבלוע אדווילים כאילו היו m&m.

אחרי לילה נטול שינה שבו גם האדוויל לא עזר, קמתי ליום בו המתין לי התור המיוחל לרופא. הזהרתי את הילדים שאבא אומלל וכואב וצריך לעזור הבוקר, ואכן ההלבשה-סירוק-פיזור למוסדות החינוך עברו בשקט יחסי. הם בסדר. יאללה לרופא, שהיה חביב, אמר שלא נורא כל כך, ושלח אותי לקבוע תור לשתי עקירות. אם מישהו רוצה לקנות כליה במצב טוב, אני כאן. צריך לממן את הסיפור הזה איכשהו.

העניין הוא כזה: יש לא פעם פער מסוכן בין מה שאנחנו יודעים רציונלית, לבין מה שאנחנו בוחרים לעשות או לחשוב. וזה לא רק אני, באמת, הרופא אמר שיש עוד רבים כמוני (כלומר טמבלים, אבל לא היה לו נעים לנסח את זה ככה). חוויאר מריאס, הסופר הספרדי, כתב על זה יפה בספר המומלץ בחום-עז "מחר בקרב חשוב עלי". הוא מתאר את הנטייה שלנו להישאר במצבים שאנחנו יודעים רציונלית שהם גרועים, בעלי פוטנציאל מסוכן אפילו. למה? כי אם נפעל, נכיר בסכנה, ובאופן מיסטי אולי נביא אותה על עצמנו. אם לא נזוז, נישאר במקום המוכר, המקום שמרגיש לנו (רגש חסר ביסוס) בטוח. נשמר את האשליה. עדיף להישאר עם השד שאתה מכיר, אם לעברת ביטוי בריטי חביב.

הדוגמאות שהוא נותן: חייל בשוחה, שיודע שהוא חייב לצאת ולהילחם או לברוח, כי האויב תכף מסתער, אבל לא מסוגל לזוז. כי בשוחה בטוח, מוכר, הכדורים שורקים מעליה, ותחושת הביטחון המזויפת ממכרת. עוד דוגמה: עובר אורח בסמטה חשוכה ששומע צעדים מאחוריו. הוא ממשיך ללכת כרגיל. אם יתחיל לרוץ, אולי ירדפו אחריו, אבל עכשיו, כשכל מה שיש זו הליכה רגועה וצעדים שהם אולי תמימים לגמרי, אפשר להישאר שבוי באשליה שהכל בסדר, ואין סכנה.

אני מניח שזה נכון לגבי המון דברים בחיים. לגבי אנשים, לגבי מדינות (מי אמר אירופה ב-1939 ולא קיבל, מי אמר מלחמת לבנון השנייה). אני אחשוב על זה בזמן שאתפתל על כיסא רופא השיניים שלי. בינתיים אתם מוזמנים לכתוב לי בטוקבקים את מה שצעקה עלי בטלפון ר' – מגיע לך. צודקת.

בוא נתמקד בזוטות, בדברים הלא חשובים והמעניינים באמת. למה ביקש הרמטכ"ל לדחות את ההודעה הרשמית על התפטרותו לקצת אחרי חצות בין שלישי לרביעי? תיאוריית הקונספירציה שלי: כדי לנקום בעיתונאים.

הוא הרי יודע איך המערכות עובדות (טייס, בכל זאת): העיתונים נסגרים בסביבות חצות, במערכות האינטרנט יש במקרה הטוב תורן מפוהק. ידיעה כזו מטרטרת את המערכת קשות: מקפיצים כתבים, הופכים את כל העיתון שכבר כמעט נסגר, נשארים עד מאוחר, מקללים, מאחרים בסגירה, מה שגורם נזק כלכלי לעיתון, מעירים כתבים ועורכים במקרה של אתרי האינטרנט. כאב ראש אטומי.

העיתונאים נכנסו בחלוץ? הוא החזיר להם, בקטנה מעצבנת. קטנוני,אבל מבריק.