אני שונא טוקבקים.

עכשיו צריך לסייג. תמיד זה ככה כשמכלילים (אולי חוץ מהכלל שכרגע כתבתי?). גם בית המשפט סייג, בדיון על התביעה נגד אתר "הארץ". הוא קבע שטוקבקים אינם כלי תקשורת. נו יופי.

יש טוקבקים מוצלחים. היו טוקבקים לפוסטים שכתבתי שהאירו את עיני, שתיקנו טעות, שהוסיפו מידע והובילו אותי לאתרים מעניינים או מוזיקה חדשה או משהו. אבל רשימות הוא לא אתר מייצג במובן הזה, וגם כאן לא קשה לגרור טוקבקים מרגיזים. רק תתעסקו כאן ביהודים-ערבים, חילונים-דתיים או לעשות ילדים – כן או לא, ותראו מה יקרה.

וכן, יש גם אחרים. יש גם טוקבקים שמייצרים דיון. לעתים נדירות אפשר לראות את זה, שיח שלם שמתעורר ומתנהל במסגרת ההערות הממוספרות מתחת לכתבה. מהחלק המרכזי הכתבה הופכת לקטליזטור של דיון חדש ומרתק.

רק שזה כמעט לא קורה. כמעט תמיד הטוקבקים יהיו אלימים, עילגים, בוטים – ומרושעים. הם יתקפו באלימות את הכותב, או טוקבקיסטים אחרים. הם יגלו בורות, אי הבנת הנקרא או סתם עצלות: לא פעם ברור לחלוטין שהתגובבן (או תגובבון, כמו שהציע לכנות אותם ב. מיכאל) לא באמת קרא את הכתבה. הספיקה לו פסקה כדי להתחיל להשתולל.

ולנושא האחריות. כבר יצא לי לספוג טוקבקים ארסיים, חלקם לפחות ראויים לתביעת דיבה. מישהו אישר אותם. אין אתר תוכן ראוי לשמו בארץ שמעלה טוקבקים בלי סינון. פעם היה מאשרי תגובות, היום העורך של הערוץ/אתר עושה את זה. יושב ומחליט, איזה טוקבק יראה אוויר עולם, ואיזו פסולת כתובה תימחק. כשאתם מגלים טוקבק מכוער או משמיץ במיוחד, דעו שמישהו חשב שהוא ראוי לפרסום. מישהו חשב לשנייה – כי אין לו יותר מזה, הוא צריך גם לערוך – ומצא שהדבר הזה מתאים לעלות על המסך.

אני לא משפטן, אבל הפסיקה בנושא הארץ נראית משונה. אולי רמז למחוקק. אני גם לא נגד חופש הדיבור. תיאורטית אני מבין לחלוטין את חשיבותם של הטוקבקים והיותם אחד מפלאי עידן האינטרנט. זה בסדר, אני גם מבין למה תוכניות כמו האח הגדול ראויות ומצליחות. זה לא אומר שאני צריך לאהוב את זה.

הפוסט הזה לא באמת עוסק בסקס או בחורות. תיאום ציפיות שיהיה כאן.

יש לי פלייליסט בקפה דה מרקר ובפייסבוק. העליתי אותו לשם דרך playlist.com, אחלה אתר, בעקבות חברה בקפה. גיליתי שאני גולש לכרטיס שלה ומשאיר אותו פתוח בשביל הפסקול המשובח שהתקבל, והתחשק לי גם.

העניין הוא בבחירת השירים. חיפשתי כאלה שיתאימו אחד לשני – סוג של עריכה מוסיקלית – ויספקו פסקול לא מעצבן או תובעני מדי. אחר כך, כשעברתי עליהם, גיליתי שבחרתי רק שירים שיוציאו אותי טוב. כלומר שהגולש (ובעיקר הגולשת) שיגיעו לאחת הכתובות האלו, שמהוות מין חלון ראווה, יתרשם (תתרשם, נו) מטעמי המוסיקלי המשובח. ותחשוב עלי דברים טובים. למשל שיכול להיות מגניב לצאת לשתות איתי בירה.

זה נכון גם לשאלונים, וזה נכון לרשימת הספרים האהובים עליך, וכו' וכו'. אתה לא תכניס לרשימה טראש. מה שמכונה באמריקאית guilty pleasure. אני לפחות. לא הכנסתי לפלייליסט את acdc, מטאליקה, גאנס אנד רוזס וואן הלן. לא הכנסתי שני שירים של מיסטר ביג, להקה מזעזעת שהנפיקה שניים משירי הקיטש האהובים עלי. או את בילי ג'ואל. ויש עוד, מזעזעים הרבה יותר, אבל היי – יש לי תדמית לשמור עליה. מוניטין.

אין לי פתרון לעניין הזה. קצת מבאס אותי שגם לי את הצורך הזה ליישר קו ולעשות רושם טוב. אבל זה יהיה אידיוטי לא לעשות את זה. קצת כמו להתלבש רע בכוונה. אני כן רוצה להיראות טוב, למצוא חן, להרשים. השאלה אם אי אפשר קצת להרגיע, קצת לאזן. והנה הצעד הראשון: אחרי שאעלה את הפוסט הזה אני הולך להוסיף לפלייליסט את highway to hell. הל יס.

את הסלולרי הראשון הסכמנו לקחת בגלל נגה. זה היה התירוץ. במסגרת הסנוביזם הרגיל שלי, נמנעתי בהתחלה מלהצטרף למהפכה. הרעיון של להיות זמין כל הזמן נראה לי גרוע למדי, וכל העסק נראה כמו משהו המוני.

ואז קנינו מכונית. זה היה חלק מתהליך ההתברגנות: האופנוע שלי נגנב, דמי הביטוח הגיעו, ובת זוגי דאז כבר היתה בהריון. אז עשינו את הדבר הנכון. קנינו מכונית. כחלק מהמבצע על הקופסא על גלגלים שרכשנו, קיבלנו גם מכשיר סלולרי. די סביר לזמנו, אפילו.

בהתחלה הוא נשאר בבית. בשביל מה אנחנו צריכים את הלבנה הזו בכיס. אבל אז נגה נולדה. וגילינו שאנחנו צריכים אותו. אם הילדים יוצאת לסיבוב, ונגה רוצה לינוק? צריך להזעיק אותה באמצעות חיוג לסלולרי. ואחר כך, כשלקחנו בייביסיטר והלכנו לסרט: איך נדע אם הילדה בוכה ללא הפסקה, נפצעה, או נחטפה על ידי כוח החלוץ של פלישת חייזרים? ההורים שלנו אולי הסתדרו בלי סלולרי, אבל היי: הם גם הסתדרו בלי אפידורל, חיתולים חד פעמיים וג'טיקס. הם דור שחי בלי מזגן, בלי אינטרנט. דור שהביא טובלרון מחו"ל וחשב שזה שוס. מה הם מבינים.

ההידרדרות היתה מהירה. מלקיחה מכוונת של המכשיר השחור למטרות מסוימות, עברנו לשימוש קבוע, יומיומי. אחר כך הגיע מכשיר נוסף. אחד לי, אחד לה. אחר כך ויתרנו על טלפון קווי. הטלפונים גם הפכו לחטובים, סקסיים, רבי יכולות. פתאום בא לך עליהם. אחת המתנות הכי משובחות שקיבלתי ליום הולדת אי פעם הייתה האייפון. מדהים. היום זה כבר מובן מאליו, האיבר הסלולרי שמחובר אלינו באופן קבוע. כמעט.

כמעט הגעתי למשרד היום כשגיליתי שהנייד נשאר בבית. התגובה הראשונה הייתה מזיגה של פליאה וחרדה. לא האמנתי שאני מסוגל לשכוח אותו. וחשבתי מייד על כל האנשים שינסו להשיג אותי וייתקלו במשיבון עוין. ואז נרגעתי. שיגרתי מייל, והוספתי גם שינוי סטטוס בפייסבוק כדי ליידע את מי שצריך. ואז התחלתי ליהנות מהשקט.

שלא יובן לא נכון. אני לא איזה מחבק עצים ירקרק, ברגע שאחזור הביתה הסלולרי ישוב לשכון לבטח בכיס הג'ינס שלי. אני מחבב את הקידמה. אני מת על הזמינות, אני מחבב את אפשרויות הפלירטוט והדילוג על סמול טוק מעצבן שהאס-אם-אסים מספקים. אבל לנוח ממנו כמה שעות היה נחמד. קראתי את הפוסט של הדודה מלכה על הארכת פרקי הזמן של כיבוי הסלולרי לפני ואחרי הסשנים אצל הפסיכולוגית. אני יכול להבין אותה. אני לא רוצה לברוח מהעולם החדש והדיגיטלי. אני אוהב אותו. אבל פה ושם, נחמד לקחת ממנו איזו הפסקת קפה.

תומר כבר בן 5. קצת כבד להרים אותו, לקחת על הכתפיים. והוא כבר כמעט לא מגיע לישון איתי במיטה.

פעם לא היה לילה שבו הילדים ישנו אצלי שבו תומר לא הגיע. לפעמים הייתי מתעורר באמצע הלילה ומגלה אותו שוכב באלכסון לידי ובועט מתוך שינה בצלעותי. לפעמים הייתי שומע טפיפות רגליים על הפרקט הסינתטי, ורואה את הצללית הקטנה שלו בדלת, בדרך למיטה. לפעמים הייתי מגלה אותו רק בבוקר.

זה הפסיק באופן יזום, בגלל החברה הרצינית הראשונה אחרי הגירושים. בהתחלה הייתי מחזיר אותו למיטה שלו על הידיים. אחר כך הוא פשוט התרגל ולא הגיע.

וזה העציב אותי למדי. זה סוף תקופה. הוא תכף מסיים את השלב המתוק הנכחי, ומתחיל את השלב שבו נמצאת אחותו, סוג של גיל התבגרות מוקדם. ברור לי שעוד מעט יביך אותו שאני מרים אותו על הידיים או מנשק בפומבי, והוא לא ירצה להגיע למיטה שלי בכל מקרה. פתאום אין לי שום חשק לחנך אותו להאיץ את ההתבגרות. בא לי למשוך עוד קצת זמן.

בשבוע האחרון הוא פתאום הגיע שוב. המיטה, שהיתה תפוסה בחודשים האחרונים, שוב התפנתה, ותומר קלט את זה כנראה. לילה אחד זו שוב היתה הטפיפה, לילה אחר ישנתי חזק מדי, ומצאתי אותו שם בבוקר. נינג'ה. זה בטח זמני לגמרי. אבל כיף.

אני מניח שנגה חשבה על זה לא מעט לפני שהודיעה לי. לא משנה כמה פעמים אמרתי לה שזה בסדר, היא קלטה כנראה מה זה אומר מבחינתי. "אני חושבת", היא אמרה, "שאקרא את שר הטבעות בשנה אחרת. כשאהיה יותר טובה בלשון".

קודם כל נפריך את הטיעון הקלוש הזה. היא אולי בכיתה ד', אבל אני קראתי את שר הטבעות אי שם בה' או ו', והילדה היום הרבה יותר חכמה ממה שאני הייתי אז. היא קראה את כל ספרי הארי פוטר (יותר מפעם אחת), קראה גם את ההוביט. שולטת, בקיצור.

האמת היא שהספר משעמם אותה, אלוהים אדירים. ואם אני מרחיק את עצמי מהכאב והתוגה, אני מבין למה. כשאני קראתי אותו זו היתה תגלית, בהמשך ישיר להוביט: עולם חדש ומופלא שלא הכרתי. ככה זה כשחשופים לערוץ טלוויזיה בודד, והקונספט של סרטים בבית בכבלים או לוויין נשמע כמו משהו מסדרת מדע בדיוני שלא תראה ממילא, כי מי בדיוק יקנה אותה לשידור. אפילו וידאו לא היה בשלב ההוא.

נגה מגיעה לספר מנוסה ובקיאה. היא כבר שכחה דברים שאני בגילה עוד לא ידעתי. ועם כל המטען הזה, של שלל ערוצים, סרטי די.וי.די וספרים, שנספג בנפשה הלא כל כך רכה, היא מגיבה אחרת. הקצב של טולקין איטי. אין דמות נשית משמעותית לפחות בתחילת הספר. הקסם לא עובד בשבילה.

אני בלעתי את שלושת הכרכים בפחות משבוע. חזרתי הביתה מבית הספר ומייד התחלתי לקרוא. הפסקתי רק פעם אחת, אחרי שגנדלף נפל לתהום במכרות. הייתי בטוח שהוא מת, ולא יכולתי לשאת את זה. אמא שלי לא הבינה למה אני מסתובב פתאום למטה, ולא ספון בחדר, קורא.

נגה לא היתה קונה את זה. ראיתי איתה את "בחזרה לעתיד". היא דווקא מאוד אהבה את הסרט, ומייד התחילה לנג'ס על מה עם ההמשך. אבל היא לא באמת היתה במתח. "זה סרט אמריקאי" היא אמרה לי בביטול כשניסיתי להלחיץ אותה כשאני רומז שמייקל ג'יי פוקס עלול להישאר תקוע בשנות ה-50. היא יודעת איך זה עובד. סרט אמריקאי, חייב להיות סוף טוב.

כשהייתי קטן לא הכרתי את החוקים. או שלפחות לקח זמן עד שהפנמתי אותם. שר הטבעות זכור לי כחוויה מעצבת, ספר שהפחיד אותי, השפיע על הדמיון והטעם הספרותי שלי וגרם לי הנאה עצומה. בשביל נגה זה עוד ספר פנטזיה, קצת מיושן, לא הכי מעניין. מבאס.

מזל שאחיה הקטן מגלה עניין בריא במלחמת הכוכבים. ובכן תומר – אני פונה אליך במסר נרגש ודרמטי. אתה תקוותי היחידה.

רעיון נחמד, השאלון שאפשר להוסיף לכרטיס האישי בקפה דה מרקר. אתם מכירים את הז'אנר, שדי נפוץ באתרי הכרויות. אפשר למלא אותו בתוכניות טלוויזיה, ספרים וסרטים שיעידו על טעמך האנין ואופייך המשובח. צריך לבחור בקפידה, תשובות שיוציאו אותך טוב – איכותי אבל לא פלצן, רגיש, תרבותי, בקיא.

בקיצור – בולשיט. לפני זמן רב למדי במונחי אינטרנט הריצו כמה בלוגרים כאן באתר "רשימות" מעין משחק. כל אחד כותב על עצמו 5 דברים חושפניים. אלא שרוב ה"חשיפות" הצליחו איכשהו להאיר את החשפן באור מחמיא במיוחד. בין הגילויים המסעירים: התמדה ביוגה וצמחונות מגיל צעיר. וואו.

השאלון, כאן בקפה ובאופן כללי, צריך להיות קצת אחר. משהו שאמור לחשוף אותנו באמת, או לפחות קצת יותר. כי זה נורא נחמד שאני מת על הסופרנוס – אכן יצירת מופת מענגת – אבל אני נוטה גם לצפות בטראש, לשמוע רוק כבד אידיוטי ולקרוא ספרי אימה או סתם כאלה שיש בהם המון סצנות סקס. וזה מעניין לא פחות את סוקרי וסוקרות הכרטיס שלי כאן. הנה כמה שאלות שהיו צריכות להיות מופנות אלי ואל שאר דרי הקפה:

• מה סוג הפורנו החביב עליך?
• אילו דברים אתה עושה כשאתה בטוח שאף אחד לא רואה?
• נקוב בשמם של תקליט, ספר וסרט שאתה לא סובל למרות שהם נחשבים למעולים. נמק.
• איזה סם לא תסכים לנסות אף פעם?
• ומה הסם הכי קשה שכן ניסית?
• אם היית יכול להרוג מישהו ולהתחמק מעונש – את מי היית מחסל?
• מה הדבר הלא חוקי הכי חמור שעשית?

תקראו לזה ילדותי, אבל זה הרבה יותר מעניין מכל תשובות השופוני בשאלונים הרגילים. בטח יש עוד המון שאלות כאלה שאפשר לשלוף – שאלות מעניינות באמת. לא הג'אנק היחצני הרגיל. השאלה הגדולה היא, כמובן, מי יענה על שאלות כאלה בכנות.

לפני כמה ימים צפיתי בגרסת אדוארד נורטון לקומיקס של מארבל, וסצנה אחת, די זניחה גרמה לי להרהור בנושא שבכותרת. ברוס באנר, המדען שהופך לענק הירוק כשקופץ לו פיוז, מתחיל להתמזמז עם חברתו, בטי רוס. העניינים מתחממים די מהר – בכל זאת, ליב טיילר איז אין דה האוס – אבל אז הד"ר עוצר. מד הדופק שעל פרק היד שלו מתחיל לטוס, וכשהדופק עולה, הענק הירוק-וההרסני-לסביבה יוצא לשחק. אסור לי להתרגש, הוא אומר לגברת טיילר. אפילו לא קצת, שואלת הבחורה באכזבה?

בשלב הזה, אמרה העלמה שצפתה איתי בסרט, הייתי מאחלת לו בהצלחה בהמשך הדרך ואורזת. אבל בסרט זה כמובן לא קורה. כי סקס, בסרטי מיינסטרים אמריקאיים, הוא לא פקטור. כלומר הוא כן, אם מדובר בדמות פתיינית שלילית. אבל הוא בדרך כלל לא מוצג כמניע או אלמנט חשוב במערכת יחסים. הד"ר באנר והעלמה רוס מאוהבים, אז מה זה משנה אם אפשר להזדיין או לא?

אז זהו, שמאוד. סקס משובח יכול להיות דבק בסיסי במערכת יחסים, וסקס רע, או סתם רמות ליבידו שונות משמעותית, יכולים לחרב קשר אמיץ שמושתת על חברות אמיצה ואהבה. תשוקה גורמת לנו לאבד שליטה, להחליט החלטות (שגויות, לא פעם), להרוס יחסים. איך שלא תסתכלו על זה, סקס הוא כוח מניע חשוב ורב עצמה.

אבל לא בסרטים, ולא בקונצנזוס. אישה עם ליבידו פעיל מדי תוצג כמעט תמיד כדמות שלילית, וגם אצל דמויות גבריות, חרמנות תיתפס כתכונה בהמית ולא אטרקטיבית. זה מגוחך, זה מנותק מהמציאות. קל לצאת נגד ההשפעה המזיקה של פורנו על בני הנוער – אבל מה עם כל הרעיונות הפוריטנים שחודרים למוחות סמי-מפותחים מהטלוויזיה, האינטרנט, הספרים והקולנוע? האם העובדה שבחברה המערבית מיניות יתר או סתם חיבה לסקס יצירתי ותכוף נתפסים כשליליים, לא פוגעת באיכות החיים של המתבגרהטיפוסי וצפונה לו, ומייצרת תסביכים, רגשות אשמה – וסקס בינוני.

בבוראט יש התייחסות מעולה לתפיסה המערבית: סאשה בארון כהן כבוראט עומד מול חלון ראווה של הלבשה תחתונה סקסית ומאונן באמצע הרחוב, למבוכת העוברים והשבים. דימוי מדויק למדי: לגרות ולמכור באמצעות סקס זה לגיטימי, להראות בפומבי את תוצאות אותו גירוי זה לא מנומס.

בקיצור, ובהומאז' לביקור של החיפושית בארץ: קצת יותר סקס חופשי ואהבה, קצת פחות שמרנות נוסח הוליווד. 

השמש, טען תומר בדרך מהים, מסתובבת סביב כדור הארץ. אחרי התלבטות ניסיתי להסביר לו שזה לא נכון, שהכוכב שלנו מסתובב דווקא סביב השמש. אבל הפעוט סירב לקבל את העניין. "ככה למדנו בחוג מדע בגן", הוא אמר בחשיבות, "ומדע זה מדע!".

המדע הוא סוג של חלופה נאורה לדת. אם מחקר מדעי קבע משהו, אז זו האמת המוחלטת, ובאמת שמיותר להתחיל להתווכח וכל הג'אז הזה. רובנו המוחלט מבין רק את הכותרת, ולא באמת טורח לבדוק את האותיות הקטנות שמעבר למשנה. כי זה מדע. אין לנו את הכלים לבדוק את המדענים ולגלות את הטעות, אם יש כזו.

באופן דומה אין לנו דרך לבדוק רופאים. או אנשי מחשבים. היה לי דיון-קיטורים כזה עם סמנכ"ל השיווק של אחד ממקומות העבודה שלי. כולם מבינים בתוכן ובשיווק. כולם בטוחים שהם יודעים איזו כותרת צריך לתת, או איזה קמפיין ימכור את הארגון הכי טוב. אבל כשזה מגיע לטכנולוגיה הם סותמים את הפה. הם לא מבינים בזה, אין להם מושג אם הג'יבריש שהגיק ממחלקת מיחשוב פלט עכשיו באמת מבהיר למה הפיתוח הקטן שהם ביקשו ייקח חודש, או שאין לו שום משמעות בשפה כלשהי. ככה זה וזהו, ולך תתווכח.

מה שמעורר אצלי קנאה גדולה. אני גם רוצה את המעמד הנחשק הזה של כהן דת שמדבר חופשי ודיסקרטי עם אלוהים. ואם מישהו יעז לחלוק עלי, אני אומר לו שהיי, מדע זה מדע.

הופעות חיות זה סוג של הימור. לא מעט מהן השאירו אותי מאוכזב – המוזיקה לא עמדה בסטנדרטים של האלבום, האמן חש צורך לזיין את השכל בשלל קלישאות, ועוד כאלה. ויש גם את ההופעות שיצאתי מהן חדור אמונה ומוצף אדרנלין. מערכת יחסים בעייתית.

השבוע הייתי בהופעה של רות דולורס וייס. לא שמעתי אותה לפני כן, אבל שמעתי עליה. ההייפ בעיצומו, קיבלתי הזמנה, הייתי סקרן. האולם היה קטן, והזמרת עלתה על במה זעירה, היא ונגן קונטרבס. היא לא דיברה אל הקהל, וכל העניין אמר מינוריות. כה מינורי עד שבאיזשהו שלב נאבקתי בנמנום מזדחל. בכל זאת אחרי יום עבודה ומינוס שעות שינה.

ואז הגיע הביצוע ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג. אני מתקשה לערום מספיק סופרלטיבים על הביצוע הזה, אבל בסופו הגניבה הגברת דולורס יד אל הפנים ומחתה דמעה. אפשר היה להבין למה. הביצוע שלה היה חשוף לגמרי, עד קצות העצבים והרגש.

שמעתי את השיר הזה עשרות פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שבה באמת הקשבתי למילים. אני אוהב את חווה אלברשטיין, אבל הביצוע שלה מזכיר לי את תסמונת הגבעטרון. שירים מהז'אנר שאהבו מאוד לשמוע בבית שלי, שירים שבהם ההרמוניה הנקייה מנצחת את המילים. יש המון שירים כאלה, שמחביאים מילים ומסר מאחורי שירה נקייה וצלולה, בלי רגש, בלי כאב, הגשה מסרסת ומנכרת. מה שחנן יובל עשה למשל ל"פגישה, חצי פגישה" של רחל, מצדיק העמדה לדין, אם לא ישירות אל הקיר. קח שיר על תשוקה אסורה ואהבה סוחפת, סחט ממנו כל טיפת ארוטיקה ולהט, והגש פושר.

הביצוע של רות דולורס היה אחר לגמרי. היא שרה את השיר כמו ילדה קטנה שמתעדת חורבן, היא צעקה אותו ובכתה אותו והתאבלה. זה היה מקסים. אני מניח שזה גם עניין של פרשנות ושל תקופה. כשלאה גולדברג כתבה "ועמל ורעב כל היתר", היא חשבה אולי על ארץ ישראל בראשית הדרך, עמל ורעב במובן של חיים קשים ומחסור חלוציים. כשישבתי בהופעה המילה "רעב" היכתה בי. זה נשמע אפוקליפטי, מצב של אחרי הקריסה.

מאז חרשתי את הסינגל של השיר שוב ושוב, אבל למרות שהוא מקסים הוא לא מתקרב לביצוע הזה, בהופעה, שהיה שווה את כולה. קצת כמו הקאבר של ברי סחרוף לעוד חוזר הניגון, יש כאן שיר שקיבל חיים חדשים ואחרים לגמרי, בפרשנות שהופכת אותו לשייך לכאן ועכשיו. ולא רק לעידן הגבעטרון.

משהו קטן שפורסם גם בויינט.

סוף העולם לא היה כל כך סקסי מאז קריסת הגוש הקומוניסטי. בתאריך הנאה 10.9.08, אמורות כל צרותינו להסתיים כתוצאה מניסוי במאיץ חלקיקים שייערך בשוויץ. הניסוי, טוענים המתנגדים, ייצור חור שחור שיבלע את כולנו ויעשה פה סדר ושקט. מאיפה הרעיון המופרע למדי הזה? אולי מקריאה בספר.

ב-1989 פרסם סופר המדע הבדיוני דן סימונס את הספר הראשון בסדרת הייפריון המשובחת שלו. העלילה מתרחשת בעתיד שבו כדור הארץ כבר לא במשחק – הוא הושמד על ידי חור שחור שנוצר על ידי מדענים בניסוי שיצא מכלל שליטה. נשמע מוכר, אני מניח. ההשמדה היתה איטית מספיק – הכוכב הלך ונאכל לאיטו – ואיפשרה לבני האדם להימלט לכוכבים ולייסד ציוויליזציות – וסכסוכים ומלחמות – חדשות. האירוע הזה מכונה בהיסטוריה לפי הספר "הטעות הגדולה של 38'". אם רק היה סימונס מחליף את הספרה 3 ב-8, היה לנו כאן קטע משעשע במיוחד. הספר של סימונס זכה, אגב, להיכלל ברשימת 25 ספרי המד"ב הטובים ביותר של נועה מנהיים ב-ynet.

המדע הבדיוני – בסרטים, ספרים ושאר אמצעי תקשורת – השמיד את העולם בשלל דרכים, צורות וגוונים. שואה גרעינית היתה הדרך הנפוצה במיוחד, אבל למה לא לגוון. סימונס, חובב חורים שחורים כנראה, השתמש בהם לא מעט בספריו כנשק יום הדין, כולל טילים חכמים עם ראש חץ שמייצר חור קטן שכזה. בדיעבד, נראה שיש משהו בדבריו. בעידן שבו שואה גרעינית טוטאלית נראית לא סבירה, הכדור חוזר למגרש המדענים. טרוריסטים ומדינות יכולים לייצר אולי אדמה חרוכת קרינה במזרח התיכון, אבל להשמיד את הכדור כולו? זו כנראה חזרה להיות הפריבילגיה של אנשי מגדל השן.