קצת חופש ביטוי, פה ושם
משהו שנתקלתי בו בפייסבוק: קריאה למחוק קבוצה ברשת החברתית הזו שמהללת את מבצע הפיגוע במרכז הרב. הולך טוב עם החרם האידיוטי על אל ג'זירה.
כן, אני מניח שצריך לצנזר ביטויים מסוימים. למשל גזענות, למשל אפליה על רקע מגדרי. אבל זה לא באמת משנה שום דבר. במקרה של סילוק אותה קבוצה מפייסבוק, זה לבעוט בסימפטום ולהתעלם מהבעיה. זה למנוע פתחון פה, ביטוי רגשות שקשה לנו איתם, במקום כניסה לדיון, ויכוח, ניסיון להבין את הצד האחר.
במקרה של החרמת אל ג'זירה העניין עוד יותר מטופש. כשאתה מחרים גוף תקשורת ומונע ממנו מידע, אתה פשוט דוחף אותו להשיג את המידע בדרכים אחרות – כלומר מאבד את השליטה המעטה שעוד הייתה לך על הסיפור. לומדים את זה בשנה א' בחוג לתקשורת: אם אתה מזרים לכלי תקשורת חומרים, יש לך אפשרות להשפיע על מה שהוא מפרסם. לאמצעי התקשורת יש בדרך כלל פחות מדי זמן ופחות מדי עובדים – כך שסיכוי טוב שמידע שמגיע ארוז בעטיפה שאתה בחרת, יפורסם בצורה שלפחות מזכירה את האג'נדה שלך.
אבל אם אתה מחרים ומתעלם, זו נוסחה בדוקה להמשך הפרסום שאתה לא מעוניין בו, רק שלילי ובעייתי יותר. במקום לסתום פיות – לפלשתינים, לקנצלרית גרמניה, לאל ג'זירה, למתנחלים – אפשר להקשיב קצת. יש שם סאב-טקסט, ודברים שיכולים לעורר אצלכם מחשבה ורעיונות קצת אחרים, או לפחות הבנה. אם תקשיבו.
דיבור רגיש
היה לי בוס, אחד העורכים הראשונים שלי, שנשאר חקוק בזכרוני כחוויה טראומתית. הוא היה מוכשר להפליא, איש רהוט ומקסים עם פתיל קצר ויכולת ווקאלית מרשימה כשזה הגיע לצרחות מטורפות, רצוי לפני כל העולם ואחותו המבוהלת.
רוב הזמן הצעקות לא כוונו אלי. אחרי ההתפרצויות הוא גם ידע להתנצל, סוג של תסמונת הבעל המכה. הוא גם ידע לבקש שנעביר ביקורת, שנדבר, שנאמר מה צריך להשתפר בעיתון, בעבודה, בכלל. ואני קניתי את זה. את ההתנצלויות, את ההזמנה לביקורת. ומכיוון שאף פעם לא ידעתי לשתוק כשצריך, נעניתי להזמנה ופתחתי את הפה בכל פעם שמשהו נראה לי לא בסדר, ראוי לשינוי. העורכים שעבדו איתי אמרו לי שזו טעות, אבל אני לא הקשבתי.
זה התפוצץ לי בפרצוף אחרי פשלה קולוסאלית שאני ועמיתי לעריכת הכפולה עשינו בכותרת. באמת טעות מטופשת, תולדה של לחץ, לא יותר, לא פחות. זומנתי לשיחה במשרד, ושמעתי שאני טראבל מייקר, שאני מתלונן, מקטר. הייתי, דביל נאיבי שכמוני, בהלם. אמרתי לו שהם צדקו, החברים שלי לעבודה, שהייתי צריך לשתוק. הוא נרתע. אף אחד לא אוהב להסתכל בראי ולגלות שם דברים לא נעימים.
אין לי לקח ברור מהעניין. אתמול, אחרי שהקשבתי לסיפור דומה מהצד השני, חשבתי שלפעמים באמת צריך לשתוק. או לחשוב איך לנסח את הדברים ומתי. לאנשים שמולך יש אגו, לפעמים שברירי. ואולי באותו רגע לא מתאים להם לשמוע את האמת שלך – וזו האמת שלך, אין כאן צדק אובייקטיבי. אבל אני לא יודע איך מישהו באמת יכול לשנות את עצמו ולא לומר את מה שבוער לו בפנים. אולי הפתרון הוא לא להפסיק לדבר – אלא למצוא את האנשים שאפשר לדבר איתם.
תכף יומולדת
החיבה שלי לימי הולדת מאז שאני זוכר את עצמי לא ממש השתנתה. תקראו לי ילדותי, תקראו לי חובב מתנות חמדן, תקראו לי כשמחלקים את העוגה – אני אוהב את יום ההולדת שלי. אני אוהב את תשומת הלב, את המתנות, את התירוץ להיות נרקסיסט ברשיון ליום אחד.
הבעיה היא שהשנה זה כבר יומולדת 36. אם אני זוכר נכון לא באמת התרגשתי ממשבר גיל 30 או איזו שטות כזו. אבל 36 זה כבר איש. זה כבר קרוב יותר ל-40 מאשר ל-30. זה כבר כמעט עשר שנים מבוגר יותר משהיה אבי האמיתי אי פעם. אני מרגיש את זה, קצת מכביד באיזור הכתפיים.
אבל בסך הכל אם אני מתעקש לסכם – ואני בדרך כלל מתעקש לסכם כל דבר – אני יכול לזקוף לזכותי הספק לא רע. שני ילדים מצוינים, סוג של קריירה שנראית די בסדר, לא המון אבל גם לא מעט הרפתקאות – עם עצמי, עם בחורות, עם בכלל – רשיון לאופנוע ותאונה אחת, קורס צניחה בלי לשבור שום דבר, נסיעות לחו"ל, נישואים, גירושים, דירה ביחד, דירה לבד, התאהבויות, קצת שברונות לב. המון ספרים וסרטים ומוסיקה. לא מספיק לימודים. מספר קטן אבל לא רע של חברים טובים באמת. לא מספיק סתם חברים לשתייה ובילוי, אבל זה כבר כנראה לא ישתנה. מספיק דברים שלא הייתי צריך לעשות, אבל לא הייתי לוקח בחזרה.
אני חי עם הסיכום הזה בשלום. עוד שבועיים בערך אני אקבל טלפונים, ומיילים, ומתנות. לקרובים/חברים שקוראים את הפוסט הזה ושוקלים להוציא עלי כסף: מנוי לוייירד, מארזי די.וי.די (בלייד ראנר, אינדיאנה ג'ונס, גריינדהאוס) ועוד כאלה יתקבלו בברכה. גם אייפון ואופנוע אם זכיתם בהמון כסף ולא טרחתם לספר. תהיה עוגה, בריג'ט מתכננת בטח משהו גרנדיוזי, הגמדים יכינו ציורים וברכות עם שגיאות כתיב שירגשו אותי עד דמעות, ויהיה כיף, וקצת מלנכולי, וקצת קצר מדי. כי 36-לקראת-40 או לא, אני תמיד אוהב ימי הולדת שלי. ת-מיד.
אי שפיות לילית קטנה
בפעם השנייה שהגמד מתחיל לבכות אני מרגיש את הייאוש מתיישב לי בחזה. טעם מר ומוכר בפה, תחושת מחנק קלה בריאות, בגרון. העייפות איימה למוטט אותי עוד קודם. אחרי 4 ימים של שפעת, ויום אינטנסיבי של פיקניק בבוקר ולונה פארק אחרי הצהריים – מי מגה-אבא, תנו כבוד – כל מה שרציתי זה לישון.
אבל כואבת לו הרגל. אין עליה סימן. בדקתי, הכי מקרוב שאפשר, הרמתי אותו על הידיים, לקחתי אותו אל מתחת לנורה בשירותים, לא מדליק אור כדי שאחותו לא תתעורר. כלום. אין סימן. עור חלק ונקי של ילד בן 4. והוא בוכה, בכי חנוק כזה, שאי אפשר לעצור.
בפעם הראשונה אני עוד מייחס את זה לחלום רע. בפעם השנייה אני מבין שזה הולך להיות לילה כזה. לילה של עייפות קשה, עייפות שגורמת לך לחשוב לאט ולהתעצבן מהר. הכעס כמעט בלתי נשלט, היבבות האלה וחוסר היכולת להסביר/להבין מה גורם להן. יש מין דחף פראי לטלטל אותו, להכריח אותו לומר מה לא בסדר, לצעוק עליו שיהיה בשקט. ומתחת לכל זה פחד נוראי ממחלות בלי שם, או לפחות לא שם שאני רוצה להשתמש בו כרגע.
מה כואב לך? מה בדיוק אתה מרגיש? לילד אין מושג. אולי, הוא אומר, זה חשמל סטטי. חוג מדע בגן עובד שעות נוספות. אני צוחק, אי אפשר שלא, והענן השחור בראש שלי זז קצת הצידה. אני שוכב לידו עד שהוא נרדם וחוזר למיטה, אבל כבר לא מסוגל להירדם, כי אני יודע שזה יבוא. אני שוכב שם, חצי חולם-הוזה, עד לפרץ הבכי הבא. יהיה רק עוד אחד כזה אחר כך, אבל את זה לא יודעים מראש. שוכבים ומחכים, בלי יכולת לגלוש לתוך השינה, כי מה הטעם אם עוד מעט ממילא יקרעו אותך ממנה.
בבוקר הילד שמח ומאושר. שום דבר לא כואב. מישהי בעבודה תגיד לי אחר כך שאלו כאבי צמיחה. שזה תקין. באור היום אני מרגיש שפוי יותר. שמח שהגמד בסדר. לא מבין את הלך הרוח הטורדני והמטלטל של הלילה. עד הפעם הבאה.
מבזקפופ – רוק דרומי, קפקא יפאני וקצת הוליווד
כמה דברים שקראתי/ראיתי/שמעתי בזמן האחרון וששווים בדיקה – פוסט ראשון אחרי שבועיים של בריאות קלוקלת באופן מרגיז ביותר. תמוגר השפעת לאלתר.
- רוק דרומי: דרום ארצות הברית כמובן. אני שומע שוב ושוב ושוב את האלבום האחרון של להקה בשם drive by truckers. יש לו שם לא פחות מגניב מזה של הלהקה – brighter than creation's dark. קודם כל יש כאן דיל לא רע – 3 במחיר של 1. ללהקה יש 3 סולנים-כותבים – יותר נכון זמרת ושני זמרים – והתוצאה היא אלבום שכולל קאנטרי רך, גראנג' קשה, ורוק נעים נעים. נשמע קצת כמו לינרד סקינרד מעורב בניל יאנג עם טיבול של מיק ג'אגר מלמעלה. השירים מקסימים, מין סיפורים קצרים נוגעים ללב, וגם אם אף אחד בארצנו לא נוסע בפיק אפ עם רובה ציד בקבינה, הרי שסיפורים על חלומות לא מוגשמים, לוזרים ותסכול הם אוניברסליים. מומלץ בחום, וגרם לי לשלוף גם את האולמן בראדרס ואת לינרד סקינרד מהמדף.
- אניגמה יפאנית ואלימות אמריקאית. סיימתי את קפקא על החוף של הארוקי מורקמי, ואני עדיין מתאושש. הספר יפהפה, גורם לך לחשוב, מלא בתובנות מעניינות, סיטואציות ביזאריות ודמויות עגולות. אבל הסוף שלו השאיר אותי לא מסופק. אני לא בטוח אם אין כאן החמצה, וחוסר יכולת לעמוד בשאפתנות של מהלכי העלילה. או שאני מפספס כאן משהו. אבל הספר שווה קריאה בכל מקרה, הדרך מקסימה, גם עם הסיום שלה קצת מאכזב.
הספר הבא הוא blood meridian של קורמאק מקארתי. ההתחלה אלימה ומהפנטת, ומסמנת דברים טובים.
- הסרט הראשון של בן אפלק. "נראתה לאחרונה" הוא התרגום המבאס ל-gone baby gone (לא, אין לי הצעה יותר טובה). משחק מעולה, עלילה ותסריט מצוינים (לפי ספר של דניס ליהיין, האיש והמיסטיק ריבר), סרט משובח באופן מפתיע. שווה לראות.
- הטריילר החדש של איירון מן. זה נראה כמו סרט שהולך להיות מגניב להפליא. הומור זה דבר חשוב, ולרוברט דאוני ג'וניור יש את זה בענק.
עוד טריילר, שקצת מאכזב אבל הסרט עצמו נראה מבטיח הוא
doomsday. הבמאי הוא ניל מארשל הבריטי, שעשה שני סרטי אימה מאוד מוצלחים ומקוריים למדי, ושווה פוסט בפני עצמו. אחרי הטריילר שווה לראות את הקליפים המצונזרים. אפשר למצוא אותם גם באתר הסרט, שם צריך להכניס שם, מיקוד ותאריך לידה כדי להוכיח שאתם בני 18 ומעלה. אני תמיד הולך על ברנדן וולש והמיקוד 90210. - אבודים. העונה הרביעית, בינתיים, מצוינת. הרעיון של פלאש פורוורד במקום פלאש באק מתגלה כהברקה. ולחשוב שכמעט פרשתי באמצע העונה השלישית.
על עיתונים וחדרי לידה
עד לא מזמן עבדתי במערכת עיתון. בכל בוקר היו מגיעים למערכת גיליונות של ידיעות ומעריב. ונחטפים. אם לא היית מאלו שמקבלים את העיתון למשרד, ואם הגעת מאוחר, לא היה לך עיתון. לא שהייתה בעיה להשיג ממישהו כדי להציץ בכותרות – אבל הגיליונות האלה היו מצרך מבוקש.
היום אני יושב במערכת של אתר אינטרנט. בכל בוקר מגיעים למערכת גיליונות של מעריב וידיעות. הם יושבים על הארונית שליד המזכירות. הערימה מונחת שם בתשע בבוקר, ונמצאת שם גם בשתיים בצהריים. נמוכה יותר, אבל עדיין שם. אף אחד לא ממהר לחטוף את העיתונים. תמיד יהיו. זה רק נייר. בעיני יש בזה מין היהירות. אולי אני טועה, אולי זה רק עניין לוגיסטי.
זה הזכיר לי את הביקור הראשון בחדר הלידה באיכילוב, לקראת הופעתה בעולם של הילדה. הניגוד בין חדר הלידה המרווח למסדרון ההמתנה הצר, הריק, היה עצום. לא היה כיסא לרפואה במסדרון. לא היה מיזוג. זה היה מקום שעוברים בו בדרך ליעד כלשהו. לא מקום לבעל העצבני שיושב ומעשן, מחכה לשמוע מה התוצאה הסופית של המשחק שמתנהל בין המיילדת לזוגתו בפנים. עבור הבעל החדש הציבו כסא נאה ונוח בתוך החדר הגדול. לבעל הישן כבר אין מקום.
הוא רק נפטר
הנה ס.מ.ס מעולה להתחיל איתו את היום: אבא של ילד בגן של הגמד נפטר במפתיע. התקף לב בגיל 35. לילד בטח יהיו שאלות. תתכונן.
שאר היום עובר במחשבות מטרידות על שיחות על מוות, תאולוגיה, אופציות רוחניות ותולעים, עם ילד בן 4.5. בשעה הרגילה אני אוסף אותו מהגן. אני לא מספיק לחשוב איך ואם לפתוח דיון על הנושא כשהוא מודיע לי: אבא של X נפטר. הוא היה במחלה ונפטר". אני חושב לרגע, משהו נשמע כאן משונה. "מה זה נפטר?", אני שואל. "לא יודע" פוסק הגמד. "רוצה גלידה". תם הטקס.
מה יש לרענן שקד נגד האחים כהן
נותרתי תוהה אחרי קריאת הטור של שקד ב-7 לילות. יש לו תלונות על "ארץ קשוחה", של האחים כהן. זה לגיטימי, לקטר על סרט. אבל שקד, אם הבנתי נכון, מתעצבן על העובדה שהסרט לא החליק לו בגרון בשבת בצהריים. הוא מרגיש שרימו אותו. הוא רוצה להזהיר אותנו שזה לא בידור, שאין סוף מסודר וברור, שהסרט, ובכן, מבאס.
העניין הוא שכל זה נכון, ונעשה כך בכוונת מכוון. האחים כהן לא התיימרו לייצר בידור קליל להמונים. ארץ קשוחה, כמו הספר שהוא מבוסס עליו, מטריד ומדכא – בכוונה. כי מותר לסרט, או לשיר, או לציור, להיות קשים, מתריסים, ביקורתיים ולא נעימים. מותר ליוצר לנסות ולגרום לצופה לחשוב, ולא רק ליהנות. לא כולם צריכים להיות אשכול נבו, או סטיבן שפילברג המאוחר. אפשר לייצר גם סרטים קשים לעיכול, סרטים שמשאירים אותך עם חומר למחשבה ימים אחרי, סרטים שלא מנסים רק לבדר, או לעטוף בשכבות עבות וכפולות של צלופן את המסר הלא קשה מדי שלהם. ולנו מותר לא ללכת לסרט. זה עסק די פשוט ודי הוגן.
אם ארץ קשוחה היה משווק כשובר קופות קיצי, מין ג'ק ספארו בערבות טקסס, הייתי מבין את טענת האמת בפרסום של שקד. כמו שהיא שחור על גבי עיתון, היא נשמעת כמו בורגני שבע שלא מבין מה זה הרוטב החמצמץ הזה ששמו על מנת התרבות שהוא רצה לאכול בלי להתאמץ בצהרי סוף השבוע, כדי להרגיש קצת עמוק ואינטלקטואל. באסה.
ארץ קשוחה לזקנים, אבל לא למקסיקנים
קודם כל הסיפור על איך הגעתי לראות את הסרט לפני הגעתו לקניונים, ולא בהקרנת עיתונאים. נכנסתי להגרלה של וואלה – כרטיסים להקרנת גולשים – ומצאתי שם לינק למשחק טריוויה באס.אם.אסים. אחרי כמה שאלות מחוכמות כמו "האם מייקל לואיס משחק בארץ קשוחה" נמאס לי. האינטליגנציה שלי הלכה להיעלב בצד. אבל כנראה שזה הספיק. ביום ראשון התקשרו מוואלה להודיע שזכיתי – הקרנה לי ולעוד 19 חברים. מחר. אספתי מפה ומשם, ויאללה, סרט.
את הספר של קורמאק מקארתי, לא ארץ לזקנים, שעליו מבוסס הסרט, קראתי ממש לא מזמן. ועכשיו משהו שהוא לא ספוילר, עדיין: הסרט נאמן לחלוטין לספר, מכל הבחינות, אבל בעיקר בתחושה שמלווה אותך ביציאה מהעולם. אותו תסכול, אותה עגמומיות, אותו ייאוש. אותה תהייה על הפרת החוזה הבלתי כתוב שהיית בטוח שאתה חתום עליו. איך ממערבון קלאסי הגענו לכאוס הלא פתור הזה. העולם של מקארתי – וזה סרט שלו לא פחות, ואולי יותר, משל האחים כהן – מדכא. זה עולם על פי תהום, עולם שבו הכל נמצא על סף קריסה, שבו החוקים הישנים לא עובדים. אבל מה שהסרט חידד, מה שהחמצתי בספר, הוא שהפחד הנורא מהקריסה הזו הוא פחד של זקנים.
שימו לב לנבל בסרט/ספר, אנטון צ'יגור. לא ברור לגמרי מה הוא, אבל אמריקאי wasp הוא לא. לטיני כנראה. שאר הרעים בסרט הם מקסיקנים. כשאד טום, השריף שטומי לי ג'ונס יכול לגלם מתוך שינה ואחרי 16 צ'ייסרים של וודקה, מבקר איש חוק קשיש ונכה, מזכירים לו שגם פעם העולם לא היה כל כך בטוח. הקשיש בכיסא גלגלים שולף סיפור על מותו של איש חוק בעבר, שנורה על ידי חבורת אינדיאנים. לא לבנים – אינדיאנים.
בדיאלוג שלקוח מהספר, מתלוננים אד טום ועוד רד-נק מזדקן על הנוער של היום. שיער ירוק, לא אומרים "גברתי" ו"אדוני". בספר, אם אני זוכר נכון, זה מונולוג. בסרט, האחים כהן הופכים את זה לדיאלוג קצת מצחיק. פתאום זה נראה כמו שני זקנים נרגנים עמוסי דעות קדומות שמקטרים. זה מעורר את התהייה אם מקארתי, סופר מוכשר כשד, הוא קצת זקן נרגן וגזען בעצמו. זה לא פוגם ביצירת המופת שכתב, ובסרט המעולה שיצרו האחים כהן לפיה. ספר/סרט שמשאיר אתכם עם תחושות חידלון בכאלו עוצמות, לכל כך הרבה זמן, הוא יצירת חובה. על השולחן בבית מחכה לי עוד ספר של מקארתי, שבריג'ט הביאה מלונדון. מסקרן לגלות עוד קצת על מקארתי, וההעדפות שלו, דרכו.האם הפחד מהשונה הוא חלק ממה שמקארתי מנסה לומר – או חלק מהתת מודע שלו.
אף אחד לא אמר לי שיהיו ימים כאלה
אבל יש.
זה התחיל בטלפון מהאמא של הגמד. היא ראתה אתמול בערב המון עקיצות על הגב שלו, ולא מבינה מאיפה זה. האם אני מואשם בתחזוקה לקויה של מיטת הקומתיים שלהם עד כדי פרעושים? לא ברור. אבל עקיצות בטמפרטורות האלה זה עניין לא סביר, ובגן דווח בדיוק על ילד שחטף אבעבועות רוח. חשוד.
חצי שעה אחרי זה שוב טלפון – דיווחו מהגן שהוא פתח את הגבה. נכנסתי לאוטו, נטשתי מנטאלית את יום העבודה, ויאללה לגן. בדרך הרצתי תמונות של הילד, מדמם ואומלל, בוכה ולא מבין למה אף הורה לא מגיע. רדוף רגשות אשמה חניתי במקום אסור בהחלט ורצתי. השומר בשער, מי ייתן ויזכה באיזו הגרלה באיזה מפעל הימורים חוקי, הרגיע אותי. הילד בסדר, גיבור, לא בכיין, הכל תקין. בגן מצאתי את הגמד יושב עם פלסטר ענקי על עין ימין, החבר הכי טוב שלו משמאל, והגננת המופלאה מימין. אוכל בייגלה. זו הייתה נקודת השיא של היום. הוא היה רגוע ושמח למדי.
נסענו לרופאה לקבל הפניה למיון. שוב חנייה במקום מגה-בעייתי, כששנייה לפני שאני נכנס למרפאה חולף לו רכב גרר עירוני עם אוטו-שלל. הגמד מציין שאולי גם את האוטו שלנו ייקח האיש מהעירייה, שישים אותו במקום שמותר לחנות, וזה יהיה מין משחק מחבואים. יופי. הרופאה, שכבר התחילה לארוז את עצמה וללכת הביתה, מארגנת הפניה למיון ובוחנת את ה"עקיצות". אין לה ספק. "אבעבועות, 10 ימים בבית, ולגזור לו את הציפורניים קצר". נחמד.
במיון אנחנו פוגשים את אמא של הגמד ונשלחים לחדר בידוד, תודות לאבעבועות. מחכים. שעה וחצי עד שהכירורג מגיע. הוא שואל את הגמד מה קרה. אבל ילדים לא יודעים לתמצת. באמצע ההסבר הארוך על ההחלקה בחול בזמן תופסת גובה (אני לא זוכר את הסוג הזה של תופסת מהילדות, זה משחק די אידיוטי) הרופא מסתובב ויוצא מהחדר. בא לי להרוג אותו. אני מבין את הלחץ וכל החרא הזה של רופא במיון, אבל עדיין בא לי לנקב לו את הכליה באמצעים לא סניטאריים. בנאדם, אם אין לך זמן תשאל אותי. אל תעזוב ילד בן ארבע עם חצי משפט באוויר. זה מעליב.
לא תופרים כבר היום. מדביקים. זה אשכרה נראה כמו דבק נגרים, תופסים את קצות הפצע, מצמידים, דבק, ושלום. זה קצת כואב, יש קצת בכי, אבל נגמר מהר, ולא משאיר תפרים. רק צלקת סקסית קטנה עם סיפור לשנים הבאות. מה יקרה אם אני אשכח את הסיפור, הוא שואל. האמא שלו מתנדבת להזכיר. נוסעים לבית שלה, ובזאת תם החלק הזה של היום. ההמשך כולל שלל שיחות טלפון בנושאי עבודה שמעצבנות בכל כך הרבה רבדים שונים עד שבאמת עדיף לעבור לגדל עיזים בדרום אוזבקיסטן, ולקינוח – קטטה קטנה עם בריג'ט, לפני השינה, כדי לסגור את היום יפה יפה. מחר יהיה כבר יום חדש, עם ילד קטן ומתוק שנראה כמו אחרי 3 סיבובים עם מייק טייסון בתקופת הטרום נשיכות בזירה, שצריך להיות בהסגר. אבל היי, גם זה יעבור.
טוקבקים אחרונים