כשנגה היתה בת שנתיים סיפרתי לה שהיה לי אבא אחר, שהיא לא הכירה, והוא נהרג במלחמה. היא בדיוק היתה באמבטיה. שנינו היינו לבד בבית ורחצתי אותה לפני השינה. לא סיפרתי סתם כי התחשק לי פתאום – היא שאלה על התמונה בשחור לבן שעומדת על שידת הדיסקים. לא חשבתי שצריך להמציא או לשקר.

כמו שקורה הרבה לקח לה יום יומיים לחשוב על זה. ואז היא התחילה לשאול: הוא היה גבוה או נמוך? היה לו שיער קצר או ארוך? זה היה מצחיק ומתוק, אבל רק אחר כך, בסיוע מישהי חכמה יותר ממני, הבנתי מה היא עשתה. היא בנתה דמות. היא לקחה משהו אמורפי, לא נתפס, וניסתה לתת לו צורה, ותחושה, כדי להבין. היא היתה בת שנתיים, אני היום בן 36, אבל ברוב המובנים מה שאני צריך/רוצה/מנסה לעשות הוא בעצם בדיוק אותו דבר.

היה שבוע איום ונורא, אין דרך אחרת לתאר את זה. חוץ מכמה הבלחות מעניינות פה ושם. תכף פירוט. כל מה שיכול היה להשתבש בעבודה מיהר לעשות את זה בחדווה. אבל זה לא רק זה – הפאזה שאחרי פרידה ממישהי שאהבת מבאסת. מין מצב קיומי מצ'וקמק שאין מה לעשות חוץ מלשבת ולחכות שהוא יעבור. בלי או עם קשר, היום פוסט מפוזר.

המלצה: לקרוא את הראיון עם עו"ד וינרוט במוסף הארץ. מרתק. גם בגלל הדברים שהוא אומר, גם בגלל המורכבות של האיש, שמציג עמדות מרקסיסטיות ובה בעת מייצג כמה מהאנשים היותר בעייתיים בארץ.

לא לקרוא, או לקרוא ולהתעצבן, את הטור של עמית סגל בויינט. אני באמת לא יודע אפילו מאיפה להתחיל לתקוף את הקשקוש הזה. האיש לא מבין למה מתעסקים בשואה, שהוא מגדיר "תבוסה משפילה"(?!??@#?!?), ולא בנצחונות המזהירים שלנו במלחמות. אה, ותיקו אחד. לא נראה לי שבאמת צריך להסביר שזה הבל מוחלט ורעות רוח.

"להציל את טוראי ראיין" ביום השואה?

בראשון בערב רוני גררה אותי להופעה. היא לא ידעה של מי, רק שצריך להיות טוב ושזה ב"סלונה". דקה אחרי שהגענו נינט נכנסה למקום, ועל הבמה עלה בחור צנום עם גיטרה אקוסטית. הייתי בטוח שהסלב-וואץ' על נינט יהיה השיא של הערב, ושהבחור הולך להיות עוד קרן פלס בהתהוות עם שירים נוגים ומשמימים. ואז הוא פתח את הפה.

האיש, אסף אבידן שמו, נשמע כמו ג'ניס ג'ופלין, אין דרך אחרת לתאר את זה. אם הייתי מדליק רדיו ושומע אותו מאמצע השיר, הייתי בטוח שזה קטע לא מוכר שלה. אחרי שמתרגלים מגלים שזה לא גימיק, שיש לו חומרים מעולים. מומלץ קשות. יצאתי משם שיכור קלות (לא כלוט) ודי מאושר.

ניסיתי להבין מה לימדו את הגמד בגן על השואה. זה היה, כאמור, שבוע מזעזע. ואז, בבוקר חמישי, התקשרו מהגן. הילד מקיא, הוא רוצה שתבוא לקחת אותו. ביטלתי, דחיתי, הזזתי פגישות ורצתי לשם. הוא נראה קצת חלוש, והיה מחבק ומעוך יותר מהרגיל, אבל בסך הכל בסדר. הלכנו לטייל בשדרה, ולשחק "שלום אדוני המלך" בפסל הכיסא הירוק.

שאלתי אותו מה לימדו אותו על השואה בגן. ובכן, הרבה דברים, אבל הוא לא זוכר. בעצם הוא זוכר שיר אחד: "ולנו יש פלאפל". זה קשור לשואה, שאלתי בזהירות. כן, הוא ענה בביטחון, זה מה שאכלו שם, בשואה.

אחר כך הוא נשאר עם סבתא שלו, ואני הלכתי לקחת את אחותו הגדולה. שתינו קפה ושוקו ביחד, שוב בשדרה, ודיברנו, ושיחקנו. ועד סוף היום המועקה ותחושת הגועל הכללי נעלמו. הם אולי לא כלכליים ולפעמים צריך לריב איתם על מקלחת (וארוחה, ושיעורים), אבל אין הרבה דברים שיכולים לגרום לי אושר מרוכז ומתוק כמו צמד הצאצאים הפרטי שלי. לא יודע אם זה עובד אוניברסלית. יש לי ניחוש שכן.

אחרי שכבר התייאשתי וחשבתי שאנשים פשוט מגיבים בטוקבקים, ולא כותבים, נזף בי מכר ותיק על התעלמות ממייל שלו שנשלח דרך כפתור "כתבו אלי" בבלוג. רק אז התברר שהמיילים ששוגרו, אם היו כאלה, נחתו בתיבה לא פעילה ממקום העבודה הקודם.

אז לשלושת האנשים שכתבו לי וזכו להתעלמות – אני מתנצל. העניין סודר, אתם מוזמנים להציף אותי בטפטוף דקיק של מכתבים אלקטרוניים. לכו על זה.

רפרפתי על הכתבה ב-7 ימים – חזרה לטרגדיית מותו של בנו של אריק שרון. תקציר: הילד, בן 11, שיחק בחצר עם חבר. נשמעה ירייה. אביו רץ החוצה ומצא אותו ירוי בראשו, כשלידו אחד הרובים שהוחזקו בבית. שרון טען שהילד נורה על ידי חברו, ושלא ייתכן שהוא אחז ברובה, כיוון שחונך למשמעת נשק מילדות.

עזבו את הבעייתיות בחינוך למשמעת נשק של ילד בן 11. עזבו הכל. אם ילד נורה בחצר ביתו ברובה טעון שהוחזק בבית – ההורים אשמים. לא הוא, לא חבר כלשהו. אם מישהו מחזיק בבית נשק טעון בהישג ידם של ילדים, הוא האחראי הבלעדי לתוצאות. אלא אם כן, כנראה, הוא גיבור מלחמה. כמו שגניבת עתיקות היא פשע אלא אם אתה סוג של משיח בטחוני-צבאי.

כל הסיפור המתועב הזה מתחבר לחוויית הקריאה שלי את ספרו של יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו". הספר המשובח הזה משחק אולי בהיסטוריה אלטרנטיבית, אבל משאיר את הקורא עם מסקנות מאוד לא מרנינות לגבי המציאות. קשה להתעלם מהסימבוליות, המצביא הדגול שרון וכלי הנשק שלו, שכמו חרב פיפיות פוגעים דווקא במי שהם אמורים להגן עליו. הנמשל? די ברור לא?

אחרי כמה ימים של חוסר שינה, ויומיים של מלנכוליה מרוכזת, ברחתי עם הילדים לדרום. ברכבת. בקיבוץ של אחותי הכל רגוע יותר, ולא מחובר לשום זיכרון בעייתי. קל ופשוט.

אני לא מתכוון לכתוב על הפרידה השנייה והסופית (?). הבלוג הזה לא באמת אישי עד כדי כך, בדרך כלל. רק מתחזה לכזה. וכל העניין טרי מדי כרגע. אני אכתוב על משהו אחר, משהו שעלה תוך כדי רביצה על הספה, כשהילדים משחקים בחוץ ואני יכול לא לדאוג למה קורה להם בכל שנייה נתונה. בזמן הרביצה שקעתי לעיתוני שישי, וחשבתי על למה התגלגלתי למקצוע הזה, ומאיפה הצורך הזה, שברידג'ט אף פעם לא הבינה, לכתוב. יצר החשפנות המשונה הזה.

שר הטבעות, גירסת ראלף בקשי

אני חושב שזה קשור להוביט. כשהייתי בן 10 או 11 קראתי בעיתון של יום שישי על סרט אנימציה לפי ספר שקראו לו "שר הטבעות". לא שמעתי על הספר לפני כן, אבל הכתבה תיארה אותו – ואת הספר שקודם לו, "ההוביט" – באופן שגרם לי להשתוקק לקרוא אותו עכשיו ומייד. התחושה היתה שמישהו נתן לי מפתח לדלת שמובילה לעולם קסום, כזה שבעצם חיפשתי על הזמן בלי לדעת. בקיצור, גיק הייתי וגיק אשאר. הדלת עצמה נמצאה בספרייה העירונית של כפר סבא, ממנה לקחתי את ההוביט. את שר הטבעות הישגתי מדוד עם טעם משובח בתרבות פופולרית. מבחינתי המאוד אישית אלו ספרים שמהווים ציוני דרך. ספרים שהשפיעו על החשיבה והדמיון שלי.

אני כותב ואוהב עיתונות בזכות היכולת הזו ליידע, להשפיע, לחשוף אנשים לדברים חדשים. זה יומרני להפליא, וזה בדרך כלל לא באמת קורה. אבל הפוטנציאל שם. כשקראתי בעיתוני סוף השבוע הזה את הנדלזלץ ותום שגב, עברה בי אותה תחושה, אותה התרגשות – של התוודעות למשהו חדש. וכשאני לומד משהו כזה, או כשעולים בי רעיון או תובנה, חלק מהרצון לחלוק אותם נובע מהמחשבה שאולי, רק אולי, מישהו ממעט הקוראים יעבור את אותה חוויה של גילוי. אפשר לקרוא לזה דחף מיסיונרי, בלי כפייה ואינקוויזיציה, עם מקלדת.

יום שישי, אנחנו צועדים מהגן. אני באמת לא זוכר איך ולמה התפתח הדיון, אבל בסופו הודיע לי הגמד, בן 4.5:

"אתה אבא מתוק, אבל מכוער".

פרו ורבו, אני אומר.

אחד מסיפורי החדשות המרתקים של הזמן האחרון הופיע בניו יורק טיימס בסוף מרץ: כדור הארץ, מתברר, עשוי להיהרס הקיץ, באופן סופי למדי. בתביעה שהוגשה בבית המשפט בהונלולו, הוואי, נטען כי ניסוי במאיץ חלקיקים שמתוכנן בג'נבה, עשוי ליצור חור שחור שיבלע את הכוכב שלנו.

מגניב.

מהידיעה עולה ששני התובעים הם, איך לומר, ווירדוס. אחד מהם למד פיסיקה ועשה דוקטורט במשפטים. השני, תושב ספרד בכלל, מגדיר את עצמו כסופר וחוקר תאוריית זמן. נו שויין. אבל מה שמעניין באמת הוא תגובת המדענים מהמרכז האירופי לחקר הגרעין: הם טוענים שהעניין מאוד לא סביר – אבל לא בלתי אפשרי. כלומר, הניסוי במאיץ החלקיקים, מאיץ שהושקעו בו מעל עשר שנים ו-8 מיליארד דולר, עשוי באמת לחסל את הכדור שעליו אנחנו מסתובבים.

מה שמעניין אותי בכל הסיפור הזה הוא שסופרי מדע בדיוני כתבו את זה קודם. התרחיש הקלאסי בספרות מד"ב הוא גולם שקם על יוצרו – פיתוח מדעי שחוזר אל בני האדם כמו בומרנג עם קצוות חדים במיוחד. אבל המקרה הספציפי הזה נחזה במדויק: בסדרת היפריון המשובחת של דן סימונס כדור הארץ הושמד ובני האדם עזבו לכוכבים, בגלל טעות של מדענים שיצרו חור שחור קטן – אירוע שמכונה "הטעות הגדולה של 08'". כן כן. אם יש לכם תכנונים משמעותיים לקיץ, אולי כדאי להקדים.

כל העסק מעלה שאלות לגבי התקדמות המדע, ניסויים חדשניים והתוצאות שלהם. לא שאלות חדשות – ספרות המדע הבדיוני מבטאת את הפחדים האלה כבר שנים. השאלה היא אם המציאות לא מתחילה להשיג את הבדיון – ואם לא כדאי להתחיל לצייד את החללית.

כשזה הגיע לילד כבר לא יכולתי יותר ועצרתי. זה לא שלפני כן היה קל. אבל המקרה של הילד הצליח לחדור איזו שכבה של אטימות שעזרה לי להתמודד. עד אותו רגע.

Blood meridian של קורמאק מקארתי, הספר שאני שבוי בתוכו כבר לא מעט זמן, מלא מעשי זוועה שגורמים ל"לא ארץ לזקנים" להיראות כמו יצירה אביבית ושמחה. מקארתי מציג את הרוע והאלימות כסוג של כוח טבע, משהו בלתי נשלט ולא תמיד ברור או הגיוני. הגיבור הפאסיבי למדי של הספר, שידוע רק בכינוי "הנער" (הוא בן 14 בלבד בתחילת הספר), מצטרף לחבורה של צייד ראשים אמריקאים שפועלים במקסיקו-טקסס במאה ה-19. השם ציידי ראשים מתאים כאן: הם מקבלים 100 דולר על כל קרקפת של אינדיאני ממושל המחוז. אלא שמהר מאוד מתברר למושל שמדובר במקרה נוסח שוליית הקוסם, כפי שמנסח זאת מקארתי. המושל יודע איך לגרום לאמריקאים להתחיל להרוג, אבל אין לו מושג איך לגרום להם להפסיק.

בצעד שנראה כמעט טבעי, מתחילים ציידי הראשים לחסל נשים זקנים וילדים אינדיאנים, במקום להילחם בלוחמי השבט, ועוברים לחסל את המקסיקנים שעליהם הם אמורים להגן – קרקפת של אינדיאני, קרקפת של מקסיקני, הכל נראה אותו דבר. הם הורגים בשביל כסף, הורגים בגלל עלבונות, אמיתיים או מדומים, הורגים סתם, כי הדחף מניע אותם לכך.

ואז הגיע הקטע עם הילד. ילד אינדיאני, שהחבורה לוקחת איתה מאחד הכפרים. האנשים משחקים איתו, מטפלים בו, ואז, בשלב מסוים, מחליט השופט – אחד ממנהיגי החבורה ומהדמויות המצמררות שנכתבו אי פעם – להרוג ולקרקף אותו. ושוב, מדובר בדחף רגעי, לא מוסבר, שמקארתי כמעט לא מתעכב עליו, רק מתאר אותו ביובש וחסכנות טיפוסיים.

אלא שכאן עצרתי. הבנתי שעד לאותו רגע אימצתי את נקודת המבט שהסופר מנסה לייצר. התיאורים של מקארתי חסכוניים, יבשים, מנוגדים לזוועות שהוא מתאר. והקורא הופך לצופה פסיבי, לא מעורב רגשית כי מעורבות כזו עלולה להפוך את צליחת הזוועות לבלתי אפשרית. אבל הריגת הילד ניפצה את קליפת האדישות.

בשלב מסוים בספר אומר השופט שהצופה הוא החלק הכי חשוב בכל אירוע. בלי המתבונן מהצד, בלי תיעוד, אין לאף אירוע משמעות. התחושה היא שמקארתי מתכוון אלי, הקורא. הוא מכריח אותי להתמודד עם אלימות, רוע והיעדר מוסר ולבדוק איך אני מגיב אליהם. הוא הופך את החבורה הזו, אנשים שהוציאו את עצמם מחוץ לגבולות האנושיות, לדמויות הראשיות בספר. האם אני אמור להזדהות איתם? נראה שמקארתי מנסה לגרום לכך – משהו בפראות ובכוחניות שלהם, בנאמנות המעוות שלהם זה לזה, בזלזול שלהם בחוק ובמוסכמות ובעליונות שלהם על אויביהם, מושך.

ניכר שלמקארתי יש חבורת שדים נאה עמוק בתוכו. הוא מנסה, בהצלחה מטרידה, לגרום לקוראים שלו להתמודד עם השדים שלהם. התוצאה מהפנטת, ולא פשוטה. אם תוסיפו לזה את המסר שאלימות שמכוונת נגד אוכלוסייה מסוימת תחלחל ותתפשט ותכוון גם נגד אלו שמחוללים אותה, הרי שקיבלתם יצירה עוכרת שלווה במיוחד. ודווקא בגלל זה, הספר מומלץ בחום.