בוא נתמקד בזוטות, בדברים הלא חשובים והמעניינים באמת. למה ביקש הרמטכ"ל לדחות את ההודעה הרשמית על התפטרותו לקצת אחרי חצות בין שלישי לרביעי? תיאוריית הקונספירציה שלי: כדי לנקום בעיתונאים.

הוא הרי יודע איך המערכות עובדות (טייס, בכל זאת): העיתונים נסגרים בסביבות חצות, במערכות האינטרנט יש במקרה הטוב תורן מפוהק. ידיעה כזו מטרטרת את המערכת קשות: מקפיצים כתבים, הופכים את כל העיתון שכבר כמעט נסגר, נשארים עד מאוחר, מקללים, מאחרים בסגירה, מה שגורם נזק כלכלי לעיתון, מעירים כתבים ועורכים במקרה של אתרי האינטרנט. כאב ראש אטומי.

העיתונאים נכנסו בחלוץ? הוא החזיר להם, בקטנה מעצבנת. קטנוני,אבל מבריק.

בדרך כלל אני פשוט מדלג על הטורים של יאיר לפיד ב-"7 ימים". חבל על הווריד במצח. אבל הפעם הוא כתב על המקצוע שלי, באותה תערובת של צדקנות, שטחיות ותאמינו-לי-סטייל שמאפיינת את הכתיבה שלו, וזה כבר עלה לי על העצבים.

למי שלא קרא: לפיד כותב על כתבת מקומונים אלמונית שביקשה ממנו ראיון, מסביר שסירב כי ברור לו שתכתוב עליו דברים רעים, כי "זה תפקידה", ומשם יוצא למסע השמצות של העיתונות הישראלית בכלל. אה, ברור שיש אמירה רפה וכללית על כמה חשוב שתהיה עיתונות חוקרת, כדי לצאת לידי חובה. אבל על זה בסעיף 3.

את הרעיון לפוסט הזה קיבלתי מאחד מהעורכים שלי. נסענו ביחד תל-אביבה, אני שלחתי sms, למישהי, וקיבלתי בתגובה שיחת טלפון. "מכיר את האנשים האלה, שמקבלים sms וחייבים להתקשר?", שאלתי אותו, "כלומר אם הייתי רוצה או יכול להרים טלפון, זה מה שהייתי עושה". הוא הסכים איתי ואמר שזה רעיון טוב לטור. ומכיוון שהוא עיתונאי תאב רייטינג הוא דרש קרדיט. אני חושב שח' יספיק. בכל מקרה מדובר בהרהור קצר, לא יותר.

העניין עם הטלפון הסלולרי מסובך. מיילים אתה רואה כשאתה מתחבר, אין בזה משהו פולשני. שיחות טלפון רגילות כולנו יודעים לא לבצע בין שתיים לארבע, ואחרי שעות לילה מסוימות (תלוי בנמען). חוץ מזה כבר כתבו על זה גדולים וטובים – למשל בטור הזה של גדי שמשון. אז הכל ברור לא? אה.. לא. סעיף 42 למשל, אצל מר שמשון. הנה אמצעי טוב להסביר למה הסלולרי מסובך.

לכאורה אפשר לסמס מתי שרוצים. זה לא עושה רעש. כלומר תלוי. יש את כל העניין הזה של פרסונליזציה ואפשרויות. זה לא טלפון החוגה עם הצליל התקני שישב מול הטלוויזיה שחור-לבן שבה צפיתם בטלאפלא (מוטי ברכאן מלך. והבובה – דיברה או לא? היה ויכוח ואני כבר לא זוכר). יש צלילים שונים לכל דבר, עוצמות שונות, ים של אפשרויות. אם היא השתיקה את הטלפון וסימסת באחת בלילה זה בסדר. אם היא הולכת על צפצוף עדין שלא מפריע את שלוות חלומותיה זה תקין. אם היא מתעקשת על צמד הצפצופים המעצבנים שמעיר אותה מהשינה אליה צללה בדיוק, כשמחר היא צריכה לקום בשש – טוב זו בעיה שלה. אבל גם שלך, כשהיא מעיפה אותך קיבינימט..

שלא לדבר על אינטונציות ושפת גוף שהולכות לאיבוד במסר כתוב, ועל אינספור מריבות, אי הבנות ושאר ירקות שנגרמות כתוצאה מזה. ועל smsים שנקטעים או לא מגיעים. פעם נכנסתי למריבה מטורפת עם בחורה, לא מבין מאיפה זה נפל עלי, כשרק בדיעבד התברר שמכל ה-sms השנון ששלחתי לה הגיעה רק המילה הראשונה.

בקיצור. smsים זה נפלא, נוח כשאתה באמצע ישיבה, מתאים כשאין לך כוח לדבר. אבל בעייתי ומורכב. כמו כל החיים האלה, בעצם.

 כן, הכותרת היא סוג של טיזינג. אבל היא מתארת דילמה אמיתית: הבעיה של הפוסט הזה היא שאני לא יכול להסגיר את פרטי הבעיה שאני מעלה לדיון במסגרתו. אני רוצה להעלות כאן התלבטות מקצועית שהטרידה אותי בזמן האחרון – חוסר היכולת של עיתונאים במקרים מסוימים לחלוק מידע עם הקוראים שלהם. וכאמור, גם אני לא יכול ממש לספר לכם הכל מאותה סיבה בדיוק.

והנה ההסבר לפתיח האניגמטי משהו הזה. הדילמה היא כזו: יש לך ביד סיפור מצוין, אלא שיש עליו צו איסור פרסום. גורף. אי אפשר לפרסם כלום, אפילו לא את עצם קיום צו הפרסום. אלא שכעיתון, המטרה שלך היא לפרסם כמה שיותר מידע, להוציא את כל מה שאתה יכול החוצה, באריזה מושכת ולפני המתחרים. התאווה לפרסם סיפור טוב היא חלק בסיסי באישיותו המעורערת של כל עיתונאי.

מה עושים? יש כמה אפשרויות. אפשר להפעיל את עורכי הדין ולשלוח אותם לדרוש את הסרת הצו. זה עובד לפעמים, קורה לא פעם שהמשטרה דורשת צווים כאלה בלי הצדקה אמיתית. אם הסירו את הצו זה מעולה, ואתה יכול להוסיף גם למשנה שהפרסום התאפשר בזכות פניית העיתון שלך לבית המשפט. תמיד נחמד לעשות לעצמך נעים באגו.

ואם לא הסירו את הצו? אם באמת הפרסום עלול לפגוע בחקירה רגישה, פגיעה שאתה לא רוצה על מצפונך? כאן נכנסים למשחקים בתחום האפור. תמיד אפשר לשלוף תירוץ ולפרסם ידיעה על הנושא עליו הוטל צו פרסום, מזווית אחרת, בלי להזכיר עובדות שהצו מתייחס אליהן. דוגמה מהזיכרון, ואני מתנצל מראש אם אני לא מדייק: בפרשת נחום מנבר, בשנת 1997, נאסר לפרסם כי הוא נעצר ונחקר בחשד למכירת נשק לאיראן. עיתון הארץ בחר להגיב בדרך הבאה: הוא פרסם כי איש העסקים נחום מנבר נעלם, בעמוד הראשון, עם המשך בעמוד 2. כל שאר הידיעות בעמוד 2 עסקו באיראן, בנשק שיש בידה ושאר ירקות.

יש כאן עקיצה של הרשויות, ורמז למתחרים ולמביני דבר. כמה "מביני" כאלה יש בין הקוראים? לא ברור. ההתלבטות במקרה כזה, מבחינתי, היא עד כמה אתה משרת את הקורא שלך, ועד כמה אתה מתעסק במשחקי אגו ויוקרה חסרי משמעות. אין לי תשובה. הרצון לפרסם, או לפחות לבעוט אם לא נותנים לך לעשות זאת, חזק למדי. בעיקר כשלדעתך איסור הפרסום לא מוצדק. מצד שני, לא פעם מדובר במשחקים שחולפים מעל ראשו של הקורא הממוצע, הנמען העיקרי שלנו. מה עושים? מתלבטים כל פעם מחדש. אין לי תשובות מוחלטות, רק שאלות.

רציתי לכתוב ביקורת על הפסטיגל. אבל זה מיותר. ללכת לפסטיגל ולהתלונן על המסחור והרמה הירודה קשות, זה כמו לנסוע לכנס של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית עם חולצה של בית"ר ירושלים וסיכה של אביגדור ליברמן על הד"ש, ולא להבין למה הבחורים האלה עם הזקן, שנראים עצבניים, מתקרבים אליך עם קרשים.

אני אסתפק בכמה תובנות – היה לי לא מעט זמן מת להעביר בזמן שמעשי האונס המוזיקליים על הבמה התרחשו באין מפריע. בכל זאת, מדובר בחוויה עם איכויות אנתרופולוגיות לא מבוטלות, וחבל לפספס.

1.    העלילה: אני לא מבין איפה עורכי הדין. הם לא הולכים להופעות עם הילדים? מי שכתב את הפסטיגל קיבל "השראה" מכמה מקורות ידועים. ילדה לא מקובלת שנכנסת לחנות ספרים, נשאבת לתוך ספר קסום והופכת לחלק מהסיפור? מי אמר "הסיפור שאינו נגמר"? מלכת קור רעת לב שהפכה את הממלכה האגדית עליה היא שולטת לארץ קרח? איפה התביעה מיורשי עזבונו של ק.ס לואיס, יוצר סדרת נרניה?

2.    סלולרי: הורים נואשים יושבים ומסמסים את עצמם לדעת. כי משעמם. ורועש ומדכא. מעניין היה לראות את גרף התעבורה ברשתות הסלולריות. ומעניין עם מפיקי הפסטיגל חשבו כבר איך להשיג נתח גם מהכסף הזה.

3.    אוכל: שני בייגלה יבשושיים ב-10 שקלים. אשמתי, הייתי צריך לחשוב על אוכל מהבית.

4.    משטרת ישראל: "די אידיוט השוטר הזה", סיכמה הילדה את התרשמותה מהמפגש עם כוחות החוק. שני שוטרים שמנסים להשתלט על עדר ג'יפים ומזדות מלא ילדים נודניקים והורים עצבניים. לא כוחות.

5.    זימרה: מירי בוהדנה ומייקל לואיס לא יודעים לשיר. או לשחק.

6.    להורים: רבקה מיכאלי לכולם, רקדניות עם חצאיות קצרות מדי לאבות שבקהל. לא הקל את הסבל.

7.    שורה תחתונה: הילדה טוענת שהיה מדליק. הגמד אמר שהוא לא אוהב את הפסטיגל. לזכותה של הצאצאה ייאמר, שהיא הציעה שנצא לפני הסוף. נמאס לה. שמחתי לקבל.

אני לא נאיבי, ובאמת לא ציפיתי, אבל רבאק, יש גם הצגות ומופעי ילדים שלא מסתפקים ברעש, שפה עילגת מדוברת וכוכבנים, אלא מנסים להציע קצת יותר. אם קצת עמוד שדרה וכוח רצון, לא נגיע בשנה הבאה. ד"ש לרן דנקר.

"יפריע לך אם חברה תישן אצלי בלילה"?

הנה שאלה שלא חשבת שתשאל את בתך בת ה-7 אי פעם. כלומר, גם כשהיית בן 21, אחרי צבא, לפני טיול במזרח/דרוםאמריקה, ועם תוכניות דביליות ולא מציאותיות על החיים שלך – איך הם ייראו, באיזה גיל תתברגן ותתרבה, וכו' וכו'. גם אז לא היית מעלה על דעתך שזו סוגיה שתצטרך לתת עליה תשובה. גם 13 שנה אחרי, שנייה אחרי הירידה ממדרגות הרבנות, גרוש עם תעודות, זה לא משהו שרץ בראש, עם כל הערבובייה שמתרחשת שם. חושבים המון לוגיסטיקה כשמתגרשים. על תשלומי המזונות, חלוקת חגים וקייטנות. אבל על להביא בחורה הביתה כשהילדים ישנים אצלך? לא ממש.

מישהי סיפרה לי פעם על הרצאה שהייתה בה, של מומחה לשיווק. יודעים למה ההשפעה של הילדים על הרגלי הקנייה של ההורים גדלה בשנים האחרונות, הוא שאל את הקהל. כי אחוז הגירושים בנסיקה. הגיוני. אם הורים הם יצורים רדופי רגשות אשמה באופן כללי, הורים גרושים לוקחים את זה לשלב הבא. ואז עוד צעד קטן. הארדקור. האקסית סיפרה פעם על משהו שמציק לילד בגן, ואמרה שזה בטח בגלל הגירושים. כשתמהתי לגבי הקשר, היא ענתה שנו, למה לא להאשים את הגירושים גם בזה. אז עכשיו להלין בחורה, פלוס קפה וארוחת בוקר, כשהילדים אצלי? שמישהו יירה בי עכשיו ונגמור עם זה. לפחות ביטוח החיים יממן חלק מהטיפול הפסיכולוגי לילדים.

אבל בעצם, מה כבר יקרה? בלילה הם ישנים בדרך כלל בשלווה שגם מטוס חטוף שנכנס בעזריאלי לא יפר, כך שווקאליות יתר מחדר השינה של אבא לא אמורה להפריע. ומה בבוקר? איך זה יהיה, כשהם יקומו (לאט, רגע, מתאוששים, לא רוצה לגן) לשתות שוקו ולבלוס קורנפלקס מול הטלוויזיה, ויגלו בחורה חצי מוכרת בטי שירט של אבא שותה קפה על הספה? ויותר גרוע – מה עם הגמד יחליט לפצוח בטיול לילי ולעבור לישון עם אבא, רק כדי לגלות שמחכים לו במיטה שני אנשים, בביגוד חלקי? פניקה.

מצד שני: לאמא שלהם יש חבר, כבר כמה זמן. ומכיוון שרוב הלילות הם אצלה, הוא דווקא נשאר לישון. והם די מחבבים אותו, ולפחות על פני השטח, לא מפתחים טראומה מיוחדת. וגם לא מתייחסים אליו כאל סוג של אבא מחליף. בינתיים. מה שמזכיר לי: חייב ללמד את הילדה לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר.

טלפון לאקסית. השיחה מבהירה שלה אין בעיה עם העניין. מה שמחזיר את הכדור אלי ואל הנוירוזות שלי. עד היום הילדים פגשו לא מעט ידידות שלי, וגם כאלה שהיו קצת יותר מידידות, אלא שכמובן שלא היה להם מושג על טיב היחסים של אבא והבחורה התורנית. או שכן. הצאצאה שאלה פעם למה אני לא מתחתן עם אחת הבחורות, למרות שאפילו לא החזקנו ידיים בנוכחותם. משהו באנרגיות, או שהילדה חכמה מדי, לעזאזל.

אז החלטתי לשאול. היא בת 7, הילדה. כבר בכיתה ב', אינטליגנטית, אם היא היתה פלשתינאית היו כותבים עליה בעיתון שהיא "נערה", והיא אפילו הסבירה לי פעם מה זו נשיקה צרפתית ושזה מגעיל, כי "אתה היית רוצה שיכניסו לך לשון של מישהו אחר לפה?". בקיצור, כשירה לחלוטין לייעץ ולקבוע עמדות. אז שאלתי. הלכנו ברחוב, חוזרים מאיסוף גן-בית ספר, משוחחים על הא ודא, ואז זרקתי בנונשלנטיות את השאלה. יפריע לך אם חברה תישן אצלי בלילה?

ברור שלא. הילדה נשמעת אדישה, וקצת תמהה על הטיפשות הלא בלתי מייצגת של אבא. היא מציינת את הבחור של אמא שחורפ אצלם לא פעם, ומה פתאום שיפריע לה שתישן אצלי מישהי? ואז היא מתחילה להציע מועמדות. רשימה של ידידות שהיא מכירה, חלקן נשואות באושר, שמבחינתה יכולות לחלוק את המזרון עם אבא. כי אבא דביל. בשבילה לישון זה לישון, לא פורפליי ושלל תנוחות. אז למה שלא תישאר לישון, החברה? לבעלה בטח לא יהיה אכפת.

הבעיה נפתרה. לאף אחד כנראה, כולל ד"ר יצחק קדמן, אין בעיה עם זה שאני אארח מישהי ללילה כשהילדים נמים מעבר לקיר. רק לי. ולרגשות האשמה שלי.    

 זה משהו שקורה לי יותר מדי – התאהבויות מאוחרות. אני לא יודע על מה זה מצביע, ויותר גרוע – אני תוהה אם אני מחמיץ דברים בגלל הנטייה הזו לאיחור רגשי.

אני אסביר. את פיונה אפל שמעתי כמה פעמים. זה התחיל כבר לפני כמה שנים, כשאחי הקטן אמר לי שאני חייב לשמוע אותה. מכיוון שהילד לומד מוזיקה בניו יורק, ויודע בדרך כלל על מה הוא מדבר, החלטתי לנסות. היה מז'אנר הנחמד, אבל אל תתקשרו אלינו. לא יודע למה – כן, הקול שלה מקסים, וכן, הלחנים מעניינים. אבל משהו לא נתפס.

מאז שמעתי אותה עוד פעם פעמיים. עוד המלצה של מישהי מהעבודה, עוד האזנה בביתה של בחורה שיצאתי איתה. ואז, לפני כמה שבועות, ישבתי בבוקר שישי על עיתונים בקפה השכונתי, כשפתאום התחיל להתנגן שיר. לא יודע למה התחלתי להקשיב למילים – משהו בקול של הזמרת, כנראה. כשהוא הסתיים ניגשתי למלצר לברר מי ומה שמענו. פיונה אפל (לא הופתעתם, אני יודע), שיר בשם shadowboxer. וזהו. תקראו את המילים, ואולי תבינו למה. היה ברור שמכאן זה כבר מאבק חסר סיכוי. חברה טובה אמרה לי, בטון ששמור לטיפשים שראו את האור, שאני חייב לשמוע את paper bag. שלושת האלבומים של הגברת אפל כבר שוכנים לבטח בתוככי הנגן שלי. ואני מאוהב, ושומע אותה שוב ושוב.

זו לא הפעם הראשונה. את "אלה תולדות" של אלזה מורנטה קיבלתי במתנה ממישהי שהייתי חצי מאוהב בה בתיכון. כמה שנים אחרי נפגשנו במקרה (לא, לא קרה כלום, לא בתיכון ולא אז). אחרי כמה שבועות היא נעלמה שוב, טסה לחו"ל, אבל דקה לפני היא הביאה לי את הספר במתנה. "הספר הכי טוב שקראתי", היא אמרה לי.

אלה תולדות שכב על המדף שנתיים בערך. אני כבר לא זוכר למה אספתי אותו משם וקראתי, את אחד הספרים הכי טובים, אם לא הכי טוב, שנתקלתי בהם אי פעם. בין הבודדים שגרם לי לבכות, כן, עם דמעות והכל. תלמדו להכיר את אוזפה, הילד הכי מקסים בספרות, ותבינו למה.

את "השטן במוסקבה" של בולגקוב קניתי בהמלצת חבר בשבוע הספר, בחופשה מהצבא. קראתי שניים-שלושה עמודים, לא התחברתי, ושמתי בצד. שנה אחר כך, משוחרר ושמח, נסעתי למזרח. ארזתי גם אותו – הוא היה קטן יחסית, וסיפרו לי על החלפות הספרים בין הטיילים. קראתי אותו על החוף בתאילנד, לא מסוגל להפסיק, שבוי בקסם של הלשון הארכאית (אחא, ככה אנשים צריכים לקרוא אחד לשני. עזבו את התרגום החדש ב"האמן ומרגריטה", זה לא זה).

והרשימה ממשיכה. לד זפלין נשמעו לי כמו סתם רעש בגיל 14, וכמו המוזיקה שאלוהים היה כותב (בסיוע ג'ימי פייג' כמובן) כשהייתי בן 16. "אהבה בימי כולרה" של מרקס נראה לי בלתי קריא בעליל בשנה השנייה של הצבא, ונקרא ללא הפסקה בשלישית. ועוד ועוד.

וכן, זה קורה גם עם בני אדם. ובנות חווה. אני מניח שזה תהליך של הבשלה, של פגישה עם משהו או מישהו כשאתה מוכן, ולא לפני, כשאתה מסוגל להתחבר לחוויה שהוא מציע.

בקשר לפיונה, בכל אופן, כדאי לכם מאוד לבדוק אם אתם בשלב הנכון בשבילה. היא מדהימה.

הקווים האדומים של יולי תמיר, או איך מלמדים לעזאזל היסטוריה

כשלמדתי בתיכון בחרתי ב-5 יחידות היסטוריה. כי אהבתי את המקצוע, וכי המורה בתיכון המסוים שלי נחשב לסוג של אליל. פרפורמר בכיתה. אחד המשפטים שנהג לשגר לחלל הכיתה היה ש"את ההיסטוריה כותבים המנצחים". שערוריית יולי תמיר מדגימה עד כמה זה נכון, ועד כמה ההיסטוריה היא נושא דינמי, נזיל וטעון, ולא אסופה של עובדות שמעלות אבק על המדף של מאיר פעיל. אפילו כשהכותבים האם אנחנו, המנצחים הבלתי מעורערים בזירה המקומית, לפחות בסיבוב הראשון.

אני לא נכנס לוויכוח על עצם ההחלטה של תמיר, להוסיף את הקו הירוק למפות בספרי הלימוד. אם אתם מחפשים במה לטוקבקים מתלהמים לכו לויינט. אבל הביקורת עליה, המחאה נגד פוליטיזציה של תוכנית הלימוד, נראית לי מיתממת במקרה הרע, ומטופשת במקרה הטוב. או להיפך. כי אי אפשר ללמד היסטוריה בלי לקחת צד פוליטי כלשהו. אין מצב. כי לא רק עובדות פשוטות, זו תמיד, אבל תמיד, פרשנות. והגדרות, וסמנטיקה. "מלחמת העצמאות" זו לא הגדרה פוליטית? איחוד או שחרור ירושלים זה משהו שאין בו משמעויות סובייקטיביות? נו באמת.

הנה שני סיפורים שיכולים להדגים את הנושא. בסרטו המשובח של ג'ון סיילס, "כוכב בודד", מתרחשת העלילה בעיירה קטנה על גבול טקסס ומקסיקו. באחת הסצנות מתכנסים הורים בבית הספר המקומי, לדון בשיעורי ההיסטוריה – מקסיקו וארה"ב, למי שלא יודע, ניהלו ב-1846 מלחמה על טקסס. מקסיקו טענה שהמדינה שייכת לה, ארה"ב (של אז) חשבה אחרת. מי צודק? ההורים של תלמידי התיכון בסרט לא מצליחים להחליט. חלקם מקסיקנים במוצאם, חלקם לא, והם אינם מצליחים להסכים על העובדות הכי בסיסיות במערך השיעור. מנסים לדמיין איך זה יהיה בבית ספר פלשתינאי-יהודי?

והנה עוד סיפור, ששמעתי מאיש יקר שעובד איתי. בכיתה של בתו, שלומדת בירושלים, ביקשו מהתלמידים לספר על המוצא המשפחתי. אחד סיפר על סבא שעלה מרוסיה, שנייה על סבתא ניצולת שואה, ושאר החשודים הרגילים. אבל בכיתה יש גם תלמידים ערביים. וכשהגיעו אליהם אמר הראשון שהוא דור 18 בארץ. הבאה אחריו היתה דור 23 בישראל (ישראל? פלשתינה?). וזהו. באמת לא צריך להוסיף יותר. זה כל הסיפור. נסו לשתף גם אותם ואת משפחותיהם בדיון על קווים ירוקים ואדומים, ונראה אתכם יוצאים בסוף עם מפה מוסכמת. בהצלחה.

אחרי סיום הפרשה – סהר שפע התנצל, מלי שלו, עובדת כלמוטור, קיבלה את ההתנצלות יחד עם צ'ק נאה של 100 אלף שקל – אפשר לחזור לשתות הפוך וסינבון בסניף ארומה הקרוב. או שלא, כי אנחנו בעצם מחרימים את הרשת הזו מעכשיו, לא?

למי שפספס: שפע, מבעלי רשת ארומה המגה-מצליחה (ארומה-תל-אביב, אם מתעקשים על החלוקה הפנימית ברשת), העליב את שלו אחרי שהמתין יותר מדי זמן לטעמו בסוכנות הרכב בה היא עובדת. שפע היה יסודי: הוא התייחס לגזע ("אני לבן, את שחורה"), מגדר ("אני אזיין אותך, את אישה שחורה ונחותה") ומעמד סוציו-אקונומי ("אני מרוויח 800 דולר לדקה"). התגובות לא איחרו לבוא: לא מעט מאמרים בעיתונות קראו להחרמת הרשת לאלתר. הטוקבקיסטים הצטרפו עם קצת פחות עידון, אבל הרבה התלהבות.

אבל האם מרד הצרכנים הזה, אקט נדיר במקומותינו, באמת מוצדק? אם קראתם את הכותרת אני מניח שברור לכם מה דעתי בעניין. ההתנהגות של שפע, בהמית ככל שתהיה, לא מצדיקה חרם צרכנים שיפגע בזכייני ארומה (רוב הסניפים ברשת מופעלים על ידי זכיין) ובעובדי החברה. מדובר בדעות (קדומות) של אדם אחד, לא במדיניות של חברה.

באיזה מקרה כן מוצדק להפעיל את הנשק הזה, של חרם צרכנים? לא צריך לחפש רחוק. לא מזמן, פורסם כי רשת בתי קפה אחרת, ארקפה, לא מעסיקה עובדים ערבים. שימו לב להבדל. לא מדובר בפליטת פה עצבנית של אחד מבעלי הרשת, שבשעת כעס חושף את הארצ'י בנקר שמקנן בתוכו. מדובר במדיניות. משום מה, התגובות באותו מקרה היו פחות חריפות. אחרי הכל, לא היו שם קללות וגידופים. סתם אפליה משעממת על רקע גזעי. ועוד של ערבים.

אבל זה בדיוק המקום להפסיק לשלוח יד לארנק בפתח הסניף השכונתי שלכם, ולהתחיל לקנות את הקפה + מאפה במקום אחר: כשמדובר במדיניות. רוצים להיות צרכנים בעלי מצפון? תבדקו היכן מייצרים את הבייגלה שאתם קונים לילד. אולי המפעלים בשטחים, ויש לכם בעיה עם זה? אולי החברה שהלוגו שלה מרוח על משחת השיניים שלכם, מבצעת ניסויים אכזריים בבעלי חיים כדי להשיג את טעם המנטה המרענן? אולי הרשת בה אתם רוכשים את אבקת הכביסה והחלב משלמת שכר מעליב לעובדים שלה ומכריחה אותם לעמוד על הרגליים משמרות ארוכות, כמעט ללא הפסקה?

כל אלו מצדיקים רכישה סלקטיבית. אבל זה כבר מורכב מדי בשביל כולנו. קל הרבה יותר לקרוא את ההתבטאות של שפע, להתעצבן, ולהגיב מהבטן. כלומר למנוע ממנה את הקפה של ארומה. קשה הרבה יותר להפעיל את הנשק הצרכני מתוך שיקול הגיוני, מהמצפון, לא מהרגש. אבל כמו כל כלי נשק, גם את כרטיס האשראי שלכם צריך להפעיל אחרי מחשבה ושיקול דעת, ולא בספונטניות. זה טוב למינוס, ובסופו של דבר אולי יהיה גם טוב לחברה שלנו. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם תופסים כמה דקות פנויות על קפה בארומה.

רק בסוף השבוע שאחרי הרגשתי את זה – השקט. אחד הבונוסים במעבר מעיתונות מקוונת לפרינט. סיימתי את השבוע הראשון במקומוני השרון של ידיעות תקשורת, העיתונים נסגרו, וזהו. סופ"ש. בלי מיילים, בלי להיכנס לאתר שממשיך לתפקד ולפעול כל הזמן, בלי טלפונים בהולים בשעות לא הגיוניות בעליל על תקלות, בעיות ושאר ירקות.

יש משהו מאוד מרגיע בעולם הישן של הפרינט. התחלה, אמצע וסוף ברורים. אחרי שהעיתון נסגר, ואחרי שגמרת לנסות ולהיזכר אם הכל נבדק והכל בוצע כראוי, יש שקט, כותרת ברורה של the end בסוף הקרדיטים.

ולא רק זה. חוסר השליטה ברשת – לקח לי יומיים להבין שאין לי סיכוי לעבור אפילו על חצי מהידיעות שעולות באתר ביום נתון – מוחלף בשליטה מלאה: אין עמוד בעיתון שמתפרסם בלי שאני עובר עליו. אני לא יודע מה יקרה לעיתונות המודפסת, אם נבואות הזעם נכונות והיא בדרך להצטרף לדינוזאורים, או שהיא תשתנה ותשרוד, כמו הרדיו והקולנוע מול הטלוויזיה. אבל בינתיים אני מאוד נהנה להיות שם.