בין השינויים שעברו עלי אחרי הפיכתי לאב בולט אחד, תמוה משהו. מעבר למינוס כרוני בשעות שינה ופליטה לא רצונית של משפטי הורים (כן, זה ייגמר בבכי), פיתחתי אובססיה לקריאת ידיעות על אסונות שקרו להורים וילדיהם.

אני מרפרף על עיתון, כותרת ומשנה בלבד, ופתאום נתקל בידיעה מהז'אנר. פעוט נפל מחלון, ילדה רצה לכביש, תינוק נשכח באוטו, גננת מתעללת, כלב שתקף. וקורא אותה, מההתחלה עד הסוף, חייב.

ניסיתי להבין למה, והמסקנה היא צורך בשליטה. צורך להבין למה התרחש האירוע שמופיע באייטם, ומדוע אין סיכוי שהוא יקרה לילדים שלי. כי אם כתוב שהילדה זינקה מהמדרכה כשההורים היו עסוקים בשיחה עם חברים, אז ברור שלי זה לא יקרה, אני תמיד מסתכל, תמיד בודק. ובחלון יש סורגים (אני בכלל בקומה ראשונה), אין מצב שהילד יישכח באוטו באמצע אוגוסט, וכו'.

אבל מדי פעם יש את הידיעות שמסרבות לנחם אותך. שהמקריות המוחלטת שולטת בהן. אם ילד הולך על המדרכה ומשאית מאבדת שליטה וסוטה מהכביש, זה לא משאיר להורה הממוצע מרווח גדול לתמרון. אלה הידיעות שעושות לי רע, שמבהירות כמה השליטה שלנו בחיים, היציבות, מדומות. כמה הכל שברירי ואירעי.

אני קורא עכשיו את שואה שלנו של אמיר גוטפרוינד, אחד הספרים היותר טובים שנפלו לידי. לפי גוטפרוינד, או דמותו הספרותית, כולנו חיים ב-1939. כולנו נמצאים באותו מצב של יציבות מדומה, בה היה שרוי העולם דקה לפני שיצא מדעתו בסיועם האדיב של הנאצים. קל להדחיק את זה, עד שזה מגיע לילדים שלי.

אבל ככה זה הורה – חרדות, רגשות אשמה ואושר גדול תמידיים שחיים להם בערבובייה. מגיע עם הטריטוריה, ואין מה לעשות, חוץ מלחיות עם זה. ולקרוא באובססיביות ידיעות בעיתון.

חוסר הבנת הנקרא, עילגות, חוסר סבלנות וסתם חוסר נימוס. התעלומה הגדולה של הטוקבקים ברשת – אתם באמת כאלה, או שזו האנונימיות שמוציאה את השד מהבקבוק? ותשובה על שאלת השאלות של הטוקבקים – מי אתה בכלל

הפוסט הקודם שלי עסק בנושא שעלה לא פעם בשיחות עם חברים: ילדים. הורים מכירים את זה: סיפורים על נזקי ותלאות ההורות, שגורמים לחבר התורן להישבע שהזרעונים שלו לעולם לא יגיעו לרחם באשר הוא. הפוסט התייחס בקלילות לבעיה השיווקית של הצאצאים – קל לתאר את החסרונות, קשה להסביר את האושר הגדול.

כנראה שנושא ההורות, יחד עם יחסינו עם הערבים ועוד כמה נושאים נבחרים, שייך לקבוצת "מקפיצי הטוקבקיסטים". נושאים שלא משנה מה תכתוב עליהם, מייד יזנקו אצבעותיהם של אנשים מסוימים למקלדת, ויתקתקו ללא שליטה תגובות נזעמות (אפשר לשלב נושאים – האמא הערבייה של פרס מתאימה גם להורות וגם לתהליך השלום, למשל). אין לי דרך אחרת להסביר את התגובות שקיבלתי:

• אל תחליט בשבילנו – אני ניסיתי להחליט בשביל מישהו? פוסט בטוקבק נתפס אצלכם כחדירה פולשנית למחזור הביוץ שלכם?
• "אתה לא מאושר – קח אחריות!" – איפה כתבתי שאני לא מאושר? הצגת מצב מורכב – והורות זה עסק מורכב, תשאלו כל אמא עייפה ברחוב – לא משולה לטרוניה על האושר שנגוז. ולקחת אחריות על מה?
• "מישהו באמת צריך שיסבירו לו שהוא יאהב את הילדים שלו??? " – שלושת סימני השאלה הם במקור, גם הניסוח המופלא. ולא, אף אחד לא צריך, וזה לא מה שכתבתי, הפוסט היה על הסברה לאנשים אחרים. סוג של הבדל.

המסקנות העצובות מאוסף התגובות האלו הן: לא מעט אנשים נולדו ללא הומור. לא מעט אנשים לא טורחים לקרוא טקסטים עד הסוף. לא מעט אנשים עברו את מסננות מערכת החינוך והצליחו להגיע לצד השני עם הבנת הנקרא לקויה למדי.

אז מי אני בכלל

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בטוקבקים. אייטמים שכתבתי לידיעות אחרונות הופיעו בויינט, וזכו לתגובות (חלקן אפילו סבירות). אייטמים עלי הופיעו באתרי ברנז'ה, וזכו לשלל תגובות, חלקן ארסיות במיוחד. וכמובן הטוקבקים כאן. אני יכול להבין את יצר הנקמנות של אנשים שלא הסתדרו איתי, פוטרו על ידי או סתם סובלים מתסכולים שונים. אני יכול להבין, חלקית, את ההנאה שבהשתלחות תחת מעטה האנונימיות של הטוקבק (אלא אם כן שמך הפרטי הוא באמת "אחד" ושם המשפחה הוא "שמבין", ואז אני מתנצל). אבל אני רוצה להתמקד בעניין קטן שלא מובן לי, ועלה בטוקבקים לפוסט הקודם ולאחרים: התגובה הישראלית המופלאה "מי אתה בכלל".

חשבתי איך להתמודד עם השאלה. מכיוון שבמערכת notes הכותבים מזדהים בשמם האמיתי, כולל תיאור קצר ותמונה, אני מניח שהכוונה אינה אינפורמטיבית. מכאן שהטוקבקיסט מתייחס למהות, להיותי אוטוריטה בנושא שעליו אני כותב. בבחינת מי שמך. אלא שגם זה, איך לומר בעדינות, די אידיוטי.

מתוקף האכסניה של הטקסט, ברור למדי מי אני: כותבו של בלוג, שמתייחס לנושאים שונים שמטרידים אותו ומביע את דעתו האישית. אפשר להיכנס ולקרוא, אפשר לוותר. אפשר להסכים עם דעתי, או לחלוק עליה. אבל מה פירוש מי אני בכלל? נעם רשף, עיתונאי, אבא לצמד ילדים, בעל מגוון דיעות על שלל נושאים, אף פעם לא לגמרי בטוח שאני צודק, לא מנסה לגרום לאף אחד לעשות שום דבר. חוץ, אולי, מלחשוב קצת. אני מבין שזה מסובך לאנשי ה"מי אתה בכלל", אבל אולי זה תחביב שכדאי לכם לפתח.

תעצרו שנייה לפני השליפה

לפני כמה שנים כתבתי למוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה. הנושא הלא סקסי בעליל היה כרטיסי זיכרון. יום אחרי הפרסום, העורך קרא לי למשרדו. התקשר קורא, הוא סיפר, שהציג את עצמו כבכיר בחברת הייטק גדולה. השאיר הודעה. הוא לא מבין איך ידיעות מרשה לעצמו לפרסם כתבה כזו, מלאה באי דיוקים ובעיות אחרות. תתקשר אליו, אמר העורך, לא נרגש בעליל. בהמשך הבנתי למה.

הרמתי טלפון לקורא המודאג, מוכן לספוג ביקורת נוקבת. הוא היה איש חביב למדי, והתלונה היחידה שלו היתה על אי איזכור פורמט מסוים של כרטיס. הערתי לו שהכרטיס הנ"ל מוזכר בחלק השני של הכתבה. "אה", אמר הבכיר, "לא קראתי הכל, רק עד החצי". לא היה לי מה לומר.

אני יודע שזה נאיבי. אבל בכל זאת: תעצרו שנייה, לפני שאתם מטקבקים. תקראו עד הסוף, תוודאו שהבנתם נכון. סתם, כדי שיהיה כאן איזשהו דיאלוג מפרה, אמיתי, עם הכותב. כדי שזה לא יהיה שחרור קיטור ותו לא. יש גם טוקבקים חכמים, שמוסיפים עוד נקודת מבט, מצביעים על שגיאה בלי להתלהם, ומהווים ערך מוסף אמיתי לטקסט. אפשר לא להסכים בצורה תרבותית, אחרי עיון רציני באייטם. אולי אז יופיעו בתחתית הפוסטים כאן קצת פחות תגובות מעדת ה"מי אתה בכלל". שבינינו – מי בכלל צריך אותה.

כדורון הרגעה: לא מדובר כאן ביוזמת web 3.4 למכירת ילדים ברשת. מדובר בקונספט של צאצאים. בעניין עצמו.

אני מוקף אנשים נטולי ילדים. רווקים, גרושים, זוגות שמנהלים לוחמת גרילה עיקשת בהורים שמחכים בסבלנות הולכת וכלה לנכד. או שלושה. מטבע הדברים אני מספר להם, לחברים, על הילדים שלי. מנסה לצנזר, אבל בכל זאת, לא מעט סיפורים חומקים החוצה. חלק משעשעים, אחרים, לטענת הקהל, מהווים קוטלי דחף פריוני באשר הוא.

וכאן נחה לה הבעיה, בעריסה מרשת ידועה עם מובייל מעוצב למעלה. מאוד קשה להסביר לאנשים למה כדאי להם לבצע מהפכה אלימה בחיים שלהם ולארגן לעצמם יורשים. יש כמובן את הז'אנר ההורמונלי, נשים וגברים שנתקפים יום אחד תשוקה נטולת הסבר להתעבר. אבל למעט זוג אחד, רוב האנשים שמקיפים אותי משתייכים למתלבטים, למהססים, לנמנעים.

כשהם חושבים על ילדים, קל להם הרבה יותר לכמת את החסרונות. וכולם רוצים לכמת. רוצים אקסל. זה משהו שקל להתרפק עליו, אקסל. על הבטחות לעתיד עם שורה תחתונה ברורה. אחר כך אפשר לחזור אליו ולהאשים. הנה, הבטחת, כתוב. היו יעדים, מטרות, סכומים. היה לנו שטר ביטחון.

ועל שטר הביטחון שמתלווה לזאטוטים יש רק מספרים מנבאי רע. בואו נראה מה אפשר לכמת כאן:

• שעות שינה חסרות – רק נחקרי שב"כ (כרישי טרור, לא דגי רקק) יבינו ללבם של הורים טריים בשנה הראשונה למצבם החדש. את האלפיון העליון של הזוגות – אלה שהילד שלהם ישן 9 שעות רצוף כבר בבית החולים – צריך לסקול. או שהם סתם משקרים.
• חרדה – הדקות והשעות בחדר מיון, הדקות והשעות בהן מתלבטים אם לנסוע לחדר מיון (בד"כ בלילה, ראו סעיף קודם), הדקות והשעות בדרך לבית הספר/גן בעקבות טלפון בהול. רגעי ההיסטריה שנדמים כשעות כשאתה לא רואה אותם פתאום במקום ציבורי.
• כסף, קאש מאני – לא על טיפולי שיניים/חיסונים/בגדים/מתנות. זה ברור. על מוצרי חשמל שהושמדו:
  • מערכת סטריאו עם טייפ כפול שנשבר כשהילדה החליטה שבתי הקלטות הם סוג של כסא.
  • וידאו שקרביו הושמדו (פעמיים! אחת לכל צאצא) בעקבות החדרת עצמים זעירים לתוכו.
  • טלפונים סלולריים שהוטבעו.
  • שלט רחוק שנפל/הושלך פעם אחת יותר מדי.
  • סנדל בודד שאבד לא ברחוב, מותיר את בן זוגו מיותם וחסר תועלת.
• רגשות אשמה – כל הזמן. על כל דבר.
• רגעי מבוכה מהזן הפולני – כשהילד צורח כמו באנשי ברחוב/קניון/בית ספר או כל מקום אחר בו אנשים מסתכלים עליך כאילו היית על ספסל הנאשמים בנירנברג.
• סיוד קירות שצוירו ביד אמן בוטחת בת שנתיים.

ויש עוד. אבל נעצור את זה כאן, כשהדחף לקשור צינוריות וחצוצרות עוד נשלט.

אז מה כן טוב בכל הסיפור הזה? מה, כמו שהיה אומר סמנכ"ל מכירות ושיווק שעבדתי איתו, הrtb – reason to believe של המוצר?

פה זה כבר בעייתי. ולפני שאני ממשיך, מן הראוי להוסיף אזהרת סכרין קטנה. כי קודם כל זו אהבה. אהבה גדולה גדולה, כמו ששרו פליטווד מק. שלא תלויה בדבר, שלא היכרת קודם. מהסוג שמייצר ברגעים מסוימים פיצוץ גרעיני לא מבוקר בחזה, רגש עז שמציף אותך עד שאין לך מושג מה לעשות עם עצמך. רגש טהור, לא מזוקק, וממכר.

איך מכניסים את זה לאקסל? לא יודע. אפשר לנסות לפרוט את זה לאי אילו פרוטות. הראשוניות, ה-novelty effect – פעם ראשונה שהגמד הולך, פעם ראשונה של "אבא", ואחר כך "אני אוהבת אותך אבא". פעם ראשונה שרואים סרט ביחד, ופתאום צופים בו דרך העיניים של הגמד. ראשוניות שכבר חשבת שאיבדת, חזרה למקור, לתמימות.

ומה עוד? אגו טריפ מטורף של להיות בורא. לא רק במעשה היצירה הראשוני, גם בחינוך ובעיצוב אחר כך. מישהי ניסחה לי עוד משהו לא מזמן – החלפת הרגש. להפסיק (חלקית) להתבוסס בביצה שלך. באני ואני ואני ועצמי. לעבור למשהו חדש ואחר. ולקבל פרופורציות על החיים, ועוגן למציאות יציבה וקונקרטית, גם בזמנים קשים של משברים נפשיים ודכאונות.

בשלב הזה אני מניח שסמנכ"ל המכירות היה מסתכל עלי באחד המבטים המזלזלים-מחויכים שלו. לא באמת הצלחתי למכור לו משהו. אני מבזבז לו את הזמן, והוא הרי צריך למכור, לסגור יעדים לרבעון. אם מסתכלים על האקסל שיצא מערימת המילים שלמעלה, ברור שלא הצלחתי לתפור מוצר שהלקוח יאהב. אין שום היגיון בהבאת ילדים לעולם. בטח לא כלכלי. אין שום היגיון בוויתור שכרוך בזה, בשיעבוד. ההורות חורגת מגבולות האקסל, מתעלמת מחוקי השיווק. הסיפוק והאושר שהיא מביאה איתה, קצת כמו סמים קשים, הם לא עניין לרציונל.

קל יותר להסביר למה עדיף להישאר נטול צאצאים, חופשי למצות את החיים וכו' וכו'. זה נשמע הרבה יותר נאור. והאמת – לא כולם צריכים לעשות ילדים. יש לא מעט מקרים שבהם יש להצטער על אי התערבותו של איזה מבוגר אחראי בתהליך הרבייה. אבל מצד שני, אם לצטט את לו ריד, ההריון הוא תחילתו של הרפתקה גדולה. ה-הרפתקה ה-גדולה. ואולי זו הדרך למכור את העניין לאיזה לקוח שמחפש דרך ללבו של הקהל הצעיר – לעזאזל ההיגיון, בוא נלך על ההורות כחוויית האקסטרים הכי גדולה (לכל החיים!) בצד הזה של הקיום האנושי. הארדקור לפנים, בנאדם. איך אפשר לוותר.

היום היה צריך להיות יום ההולדת ה-60 של אבא שלי. אם הוא היה חי. הוא נהרג במלחמת יום כיפור, בגיל 27. גיל שפעם נראה לי כל כך מבוגר, והיום נראה כל כך צעיר. אם הוא היה חי, היו עושים בטח משהו מיוחד. בכל זאת 60, מספר עגול, אנחנו אוהבים מספרים עגולים וסימבוליים. אם הוא היה חי. יש המון "אם" כאן. אם ואולי, בעצם.

• אם ההורים שלו, סבא וסבתא האומללים שלי, לא היו נמלטים מהאנטישמיות באירופה פוסט השואה דווקא לישראל. נגיד לקנדה.
• אם הוא לא היה מגיע לכאן בגיל 10, עם מבטא, ומרגיש צורך להיות צבר יותר מצבר.
• אם הוא היה מוותר על קרבי, בתור בן יחיד, שלא חייב, או לפחות לא מתעקש על קצונה.
• אם הוא היה מוותר על המילואים, בגלל הילד הקטן בבית והדוקטורט שבדרך. בשביל מה לעזאזל הוא היה צריך את זה.
• אם הוא היה בוחר לפקד על מוצב אחר.
• אם הוא היה קצת יותר זהיר, או קצת יותר פחדן.
• אם הממשלה והצבא היו נמנעים מהפיאסקו של המלחמה הזו, אם התקשורת היתה מזהירה ולא הולכת כעיוורת אחרי המיתוס של צה"ל.
• אם הפציעה היתה קלה יותר, והרופא בשטח היה יכול לעשות משהו.
• אם אם אם.

ואין לי מושג אם זה היה משנה משהו. בין כל הדתות והפילוסופיות שעוסקות בגורל שלנו, אפשר לבחור, כמו מין סופרמרקט ענק, בתיאוריה שהכי מתאימה לך. שהכי מנחמת. אולי הוא בכל מקרה לא היה אמור לעבור את גיל 27. אם לא מלחמת יום כיפור, אולי זה היה קורה בתאונת דרכים. בהתרסקות מטוס. טביעה בים, התחשמלות, הרעלת מזון, הכשת נחש, פליטת כדור. כל כך הרבה אפשרויות.

ואם הוא היה נשאר בחיים? כל כך הרבה מסלולים ודרכים. חיים מאושרים עם אבא פרופסור (דיקן? מקים סטארט-אפ?). ואולי גירושים. ואולי לא היינו מסתדרים, הוא לא היה מבין בשביל מה זה טוב ללמוד ספרות, או מה זה העיסוק הלא רציני הזה, עיתונות. זה מסחרר, ה"אם" וה"אולי". וחסר תוחלת. אמא שלי התחתנה שוב, ויצא מזה משפחה מצוינת. אולי זה בכלל היה צריך להיות ככה. זו היתה התוכנית הגדולה מלכתחילה.

לא היכרתי אותו. שמעתי סיפורים, אבל לא משנה כמה יתארו אותו ויספרו עליו, זה לא זה. הייתי בן שנה וחצי, אין לי אפילו תמונה בראש. לא יודע עד כמה היה המבטא הזר כבד, לא יודע איך הקול שלו נשמע. לא יודע איך הוא נראה כשהוא עייף, עצבני, זחוח, שמח. איך הוא נראה כשהוא רק קם בבוקר. כשהוא חולה. מה מצחיק אותו ואיך הוא נשמע כשהוא צוחק. מה מעצבן אותו. המון דברים קטנים שבונים אנשים שקרובים לנו. אני לא אכיר אותו אף פעם.

והוא לא יכיר אותי, ואת הילדים שלי. לא יזהה דמיון פיזי, התנהגות דומה, תגובות כמעט זהות בי, בהם. זה מין כאב פאנטום כזה, באיבר שלא קיים. ומוזר להיות יותר מבוגר מאבא שלך, שהוא היום בן 60, ולנצח בן 27.

אזהרה: אם נכנסתם כדי למצוא רפש מושלך מצד לצד בתוך הביצה – ובכן, כמאמר ווסלי בנסיכה הקסומה, תתרגלו לאכזבות.

הדיון בנושא ביני לבין חבר התעורר קצת מאוחר. הקטליזטור היה האייטם על גל הפיטורים התורן במעריב. לא נעים להיות עובד מעריב בשנים האחרונות – הפסדים, התייעלות (ככה קוראים לזה כשבועטים אותך הביתה או מקצצים לך בתלוש) וחוזר חלילה. באייטם מרתק שעלה בדה מרקר מציין הכותב כי ב-10 הרבעונים האחרונים הגיש מעריב את דוחותיו הכספיים לבורסה ברגע האחרון – עדיף אחרי סגירת העיתונים. ולא, זה לא נבע מצניעות סמוקת לחיים נוכח דוחות משובחים. מעריב מדמם כסף כבר הרבה מאוד זמן.

במקביל סופג מעריב, ובעיקר המו"ל נמרודי והעורך הראשי דנקנר, מכות מכיוון חדש – הבלוג של אבי לן כאן, ב-notes. לן, עד לא מזמן העורך הראשי של nrg, אתר האינטרנט של מעריב, קרא לדנקנר ללכת הביתה בעקבות גל הפיטורים הקרב ובא, חשף את התנהלותו של עופר נמרודי בפרשת צנזור טור של לן על שרי אריסון, וביקר את נמרודי ודנקנר על גיוס מעריב לקמפיין של אולמרט בבחירות. 3 קטנות לצלעות, לא נעים.

הטוקבקיסטים לא איחרו להגיב, ולהאשים את לן בכיבוס הכביסה המלוכלכת בפרהסיה (חטא שעונשו, יאמר לכם כל פולני טוב, סקילה). הטיעון המרכזי (והכנראה מוצדק) הוא שלן לא היה מעיז לפרסם את הפוסטים האמיצים שלו אם על תלוש המשכורת שלו היה חתום עדיין נמרודי. גם אנשי תקשורת נחרצים למדי – יובל דרור למשל – התלבטו לגבי בלוטות האתיקה של לן. ובכן האם?

חרדתו של הרץ למרחקים ארוכים

הנה 10 האגורות שלי. אני לא מכיר את לן. מעבר לשלום-שלום במסדרונות ידיעות, או הסבה לאותו שולחן בישיבה וחצי, לא החלפנו מעולם מילה. אבל יש לי הרגשה שהטורים הנכחיים בבלוג שלו נולדו מתחושת דחיפות אמיתית, ולא מנקמנות בלבד.

נסתכל רגע על העובדות: לן פרש מ-nrg אחרי 7 חודשים. מדובר במי שערך את 24 בידיעות במשך יותר מעשור, שרד עורכים ראשיים, משברים כלכליים בעיתון, לחצים של המו"ל ואלוהים יודע מה עוד. אם לן קם ועוזב משרה אחרי 7 חודשים, זה אומר דרשני. קראתם משהו בפוסטים של לן על תקופת ידיעות? לא חשבתי ככה. ייתכן, אם כך, שלן באמת כותב מדם לבו. ייתכן שיש לו מספיק ניסיון בעיתונות, והוא נחשף בתקופת מעריב שלו לתופעות שלתחושתו מצריכות תגובה ציונית הולמת. הוא ראה דברים שמבחינתו היוו חציית קו אדום , וחש מחויב להתריע.

יגידו ציניקים שלן שורף גשרים עם מעריב כי ברור לו שסיכוייו לחזור לממלכת נמרודי קלושים, ונמנע מלתקוף את מוזס בתקווה לג'וב עתידי. אולי. אני גם לא בטוח שהפוסטים של לן אכן עומדים בכללי האתיקה החמקמקים (יש כללים ברורים לגבי פוסטים מעליבים על בוס לשעבר?). היית שם, קיבלת את המצב, אז אל תתבכיין. אבל יש כאן שאלה נוספת, גדולה יותר: מתי לגיטימי לשבור את כללי המשחק? אם לדעת לן נמרודי את דנקנר שיחקו מלוכלך, וממשיכים לנהוג כך על חשבון העיתונות הישראלית, האם מותר לו לשבור את הכלים ולהתחיל להתנהג לפי הסטנדרטים שלהם?

יש כאן שאלה שמצדיקה דיון רחב יותר, נפרד. מתי מותר לעיתונאי לעבור על כללי האתיקה? האם כשפוליטיקאי מנצל עיתונאי לספין באמצעות שקרים וחצאי עובדות, ואז מסתתר מאחורי חיסיון מקורות, מותר לעיתונאי לחשוף אותו, למשל? לדעתי התשובה חיובית – במצבים קיצוניים, כשהצד השני מנצל את מערכת הכללים הקיימת לטובתו באופן שפוגע במערכת, יש הצדקה לתגובה לא קונבנציונלית. הרחבה של כלל ההגנה העצמית, אם תרצו, שנכונה לעיתונות, לדמוקרטיה, ובכלל. נשמע הגיוני? טוב כאן מגיע החלק המסובך – להחליט מתי מותר ללחוץ על הכפתור האדום. לא קל.

לגבי לן בכל אופן: אני לא בטוח שמה שעשה לגיטימי – אני באמת לא מצליח להחליט – אבל לתחושתי לפחות הפוסטים שלו מקורם באומץ ובהלה אמיתית ממה שמתרחש לטעמו במעריב, ולא בנקמנות לשמה. ועל כך לפחות מגיע לו קרדיט.

כשהייתי טנאייג'ר, בולע ספרים בכפייתיות, נהגתי מדי פעם להעתיק קטעים שמצאו חן בעיני במיוחד. אלא שאז התבגרתי, והפכתי עצלן וביקורתי יותר. אלא שהשבוע קראתי פיסקה בספר שגרמה לדגדוג קל באצבעות-העט שלי (שהפכו כבר, בעצם, לאצבעות-מקלדת).

הספר הוא חיי פיי, שכתב יאן מרטל. הוא מצוין, לכו תקנו אותו, או תשאלו מהספרייה. בעמוד 167 כותב מרטל פסקה מעולה על פחד: "זהו היריב האמיתי של החיים. רק הפחד יכול להביס את החיים. זהו בר פלוגתא ערמומי ובוגדני.. הוא אינו יודע הגינות מהי, אינו מכבד שום חוק או מוסכמה, אינו מפגין רחמים. הוא מתנפל על נקודת התורפה שלך המתגלה לו בקלילות מדהימה. הוא תמיד מתחיל בראשך. רגע אחד אתה רגוע, מיושב, שמח, ואז הפחד, בדמות ספק מעודן, מתגנב כמרגל אל תוך ראשך. הספק פוגש בחוסר אמון, וחוסר האמון, מנסה להרחיק אותו. אבל חוסר האמון הוא חייל רגלי חמוש בעליבות. הספק מסלק אותו מדרכו בקלות. אתה מתעצבן. ההיגיון מתייצב ללחום לצידך. אתה נרגע. ההיגיון מצויד בכלי הנשק המודרניים ביותר. אבל לתדהמתך, על אף טקטיקה עדיפה וכמה נצחונות מרשימים, ההיגיון מובס. אתה חש כיצד אתה נחלש, מתערער. עצבנותך הופכת לחרדה".

מרטל ממשיך ומתאר את התגובות הפיזיות לפחד, ומסיים בצורך להגדיר אותו, לתת לו ממשות – "שכן אם לא תנהג כך, אם פחדך יהפוך לאפלה חסרת מילים שתירתע ממנה ואולי אף תצליח לשכוח אותה, תותיר את עצמך חשוף למתקפות פחד נוספות, שהרי מעולם לא נאבקת באמת ובתמים ביריב שהביס אותך".

האיש יודע על מה הוא מדבר. זה נכון לקריירה, נכון להורות, לאהבה, להכל. מפחיד כמה שזה מדויק.

ועכשיו לחידון

משהו מדיסק ישן שמאוד אהבתי. אולי קצת אזוטרי, אבל היי, סוג של אתגר.

אבל אם מישהו השאיר אותך על קצת הצוק

אם מישהו דחף אותך מעבר לקצה

אם מישהו אהב אותך, ועזב אותך חשובה כמתה

את צריכה להיאחז בזמן שלך

עד שתעברי את הזמנים הקשים האלה

התאפקתי, באמת. אבל אז נחתה באינבוקס שלי הודעה מדוברת שר התיירות, יצחק "בוז'י" הרצוג, על ביקור חיבוק שערך כבודו בצפון. ככה היה כתוב, שחור על גבי אאוטלוק. ביקור חיבוק. זה היה הקש ששבר את גב הגמל (המתחבק).

יש גבול למכבסת המילים המעייפת. בסרט החצי מוצלח bulworth הציג וורן ביטי את דמותו של פוליטיקאי שמוותר על ניסוחים כפולי משמעות לטובת אמת בוטה (ומסתבך בין היתר עם האלי ברי בתקופה שבה היתה יפה נורא ולא מעצבנת). זה היה יכול להכניס משב רוח מרענן למרקם מרק האפונה ששולט באוויר התל אביבי ובאקלים הפוליטי בזמן האחרון. וזה מתאים באופן כללי לחיים באשר הם. כי:

• מי שאומר שזה לא הזמן לוועדת חקירה משקשק מהמסקנות העתידיות.
• מי שמספר לכם שהעבודה היא בית והחברה היא משפחה מערבב מושגים מהתחום האישי לתחום התעסוקתי כדי שתעבדו יותר קשה (ותרגישו אשמים, כאן באמת יש דמיון למשפחה).
• כשפוליטיקאים מדברים על חיבוק ורוח ההתנדבות בעם, הם מצדיקים את התזוזה האלגנטית שלהם הצידה מהמקום בו לוקחים אחריות, לכסאות של צופים פאסיביים בקהל של גאידמק ושאר נדבנים.
• מי שמתחיל משפט ב"לא אכפת לי מכסף" או "זה לא שיש לי משהו נגדו" ומוסיף אחר כך "אבל", סתם משקר.

ועוד ועוד ועוד. אני מבין שזה הכרחי, אבל לפעמים זה פשוט מעייף.

חידון מוסיקלי קצר

אני נשבעת שאני מזהה את נשימתך

זכרונות, כמו טביעות אצבעות, מופיעים באיטיות

אותי לא תזכור, אני לא מה שהייתי

זה קשה כשאת תקועה על המדף

היה לי פעם מורה חכם להיסטוריה, שדיבר על החשיבות של סמלים. קחו את המהפכה הצרפתית למשל. כולם זוכרים את הבסטיליה, אפילו יש יום מיוחד שחוגג את נפילתה. אבל מה היה לנו שם בעצם? כשההמון הצרפתי פרץ פנימה, הוא ציפה למצוא נשק ואסירים פוליטיים. בפועל, הוא פגש שם בעיקר פושעים קטנים דרג ג'. אז מה. הבסטיליה היתה סמל, ולעזאזל (או שמא merde) עם העובדות.

גם בצה"ל דיברו על סמלים בתסכול בשבועות האחרונים, על החוסר ב"תמונת ניצחון". משהו שיילך טוב עם כיתוב תמונה מאצ'ואיסטי מתחתיו. זה לא קרה. תחת זאת, הצליח יהודה שרוני מ"מעריב" לייצר אימאג' אחר לגמרי – התמונה המטאפורית של הרמטכ"ל, דן חלוץ, מסיים תדריך מבצעי חשוב ומייד מרים טלפון לבנק ואומר בנונשלנטיות "תמכור".

אף אחד לא מתווכח על העובדות. שרוני, עיתונאי ותיק ומוכשר, חשף כאן סיפור מצוין. 3 שעות אחרי שנודע על חטיפת שני החיילים בגבול לבנון, כשהשטח בדיוק התחיל לרתוח, מכר הרמטכ"ל חלוץ את תיק ההשקעות שלו בסניף תל-אביבי של בנק לאומי. חלוץ לא מכחיש. הוא גם לא מבין מה לא בסדר בזה.

האמת, הוא צודק. שיחת הטלפון הזו, שארכה מן הסתם לא יותר מדקה-שתיים, בטח לא פגעה בניהול המלחמה של מי שמצטיין בחלוקת קשב של, ובכן, טייס. הבעיה, כפי שהגדיר אתמול רפי רשף בתוכניתו בערוץ 10, היא אסתטית. המלחמה, שתגבה כל כך הרבה קורבנות ותפגע בפרנסתם של מאות אלפי אזרחים, מתחילה – וחלוץ ממהר למזער נזקים ולעשות לביתו ולחשבון הבנק שלו. זה חוקי, זה כשר, וזה לא רגיש ברמה של אוטיזם קשה.

תוסיפו לזה את מופעי הזחיחות של חלוץ בטלוויזיה, כולל אמרות השפר באנגלית שנכנסו בזכותו לשיח הישראלי (מי אמר I don’t care ולא קיבל סרבל טיסה?) ותקבלו פער לא נעים בין השחצנות החיל-אווירית של מפקד הצבא, לתמונות מין המציאות היומיומית עתירת ההריסות של תושבי הצפון בחודש האחרון. ולחלוץ, צריך לזכור, יש היסטוריה של אמירות בעייתיות עוד מתקופת הפיקוד על חיל האוויר. מי שלא קרא את התשובה שלו לשאלה על ההרגשה בעת שחרור פצצה (רעד קל במטוס), החמיץ חוויה מצמררת.

אבל לא זאת הבעיה של הרמטכ"ל. המורה שלי להיסטוריה אמר עוד משפט חכם: כשמנצחים לא צריך להסביר. אם חיל האוויר היה הופך את משגרי הטילים של חיזבאללה לפסולת מתכת עם ערך כספי סביר תוך שבוע, לאף אחד לא היה אכפת שחלוץ שחצן. אם חיילי יחידה מיוחדת כלשהי היו מארגנים לנאסרללה פרישה מוקדמת מן העולם, אף אחד לא היה מתייחס למדיניות ההשקעות של מפקד צבא הגנה לישראל. הוא היה יכול להגיד לאמנון אברמוביץ' מה שהוא רוצה, באנגלית, ולצאת גדול.

כשחלוץ אמר "תמכור", הוא לא ידע שהמלחמה תתנהל כפי שתתנהל. אבל הכעס כלפיו עכשיו נובע בדיוק מזה, מתחושת התבוסה, הביזיון וההשפלה של מלחמת לבנון 2. כשנאסרללה מכריז "ניצחנו", ואסד רומז שאולי אפשר לארגן בחזרה את רמת הגולן בעזרת טילים לטווח בינוני, תיק ההשקעות של חלוץ הופך לסדין אדום במידה אקסטרה לארג'.

הגנגסטר הידוע תושב שיקגו, אל קאפונה, נכנס לכלא על עבירות מס. כולם ידעו שלסוכנים הפדראלים שעצרו אותו לא אכפת אם קאפונה לא הוציא חשבונית שוטף + 30 בזמן. הם חיפשו אותו על דברים אחרים לגמרי. כך, להבדיל כמה אלפי הבדלות, קורה גם לחלוץ. הוא סופג עכשיו את מטען האכזבה הקולקטיבי שהצטבר בחודש האחרון בכל שכבות העם, מיושבי המקלטים בצפת, דרך התקשורת, ועד לממשלה ולצמרת הצבא. הם כועסים עליו על כשלון הזבנג וגמרנו, על מטחי הקטיושות הבלתי נגמרים, על הסירוב התמוה של חיזבאללה להתקפל ולהיכנע. והקיטור הזה מצא סוף סוף את הפתח שדרכו הוא יכול לפרוץ בענן אוויר לוהט: תיק השקעות בינוני, ושיחת טלפון, בעיתוי רע מאוד, לבנק.

למרבה האבסורד, זה גם מה שעלול להביא להתפטרות הרמטכ"ל – לא בירור נוקב ויסודי של אופן ניהול המערכה וקבלת ההחלטות, ולא ועדת חקירה שתצביע על קונספציה שגויה או כשל בניתוח האסטרטגי של המצב בלבנון – אלא פקודת מכירה זריזה אי שם בתל אביב. זה מובן רגשית, אבל זה לא רציני. אם חלוץ יילך כרמטכ"ל, ולא בגלל ביצועיו כשחקן קטן בבורסה.

חידון

קשור לגמרי. תרגום חופשי, אתם צריכים לגלות באיזה שיר מדובר.

השעה 6 בבוקר, ואני האיש האחרון במטוס הזה שעוד ער

אתם יודעים, אני כמעט יכול להריח את הדם שנשטף לחופים האלו

של הארץ הזו שלא מסוגלת לשכוח את עברה

הרוח שנושאת את המטוס הזה היא רוח השינוי

שלוחת גן עדן ומכוונת לגהינום

מעל פסגות ההרים אנו עוברים, כמו כל שאר החיילים

אחרי שהיצקתי לה שוב ושוב נמאס לנגה לגמרי. מלחמה מלחמה מלחמה, אבא, די להציק. לא, לא מדברים איתה על מלחמה בקיטנה. מדברים על ז'ול ורן, כרגע. ולא אכפת לה מהמלחמה בצפון (היא יודעת שזה קורה בצפון), כי היא לא בתל אביב. כלומר קצת אכפת, כי זה בישראל, אבל לא באמת. ואם תהיה מלחמה בתל אביב היא תברח. לאן? לצפון. כי אם תהיה מלחמה בתל-אביב, סימן שכבר אין מלחמה בצפון.

נגה בת 6.5, מותר לה לגמרי ללכת על אסקפיזם תל אביבי. והאמת, גם בגיל קצת יותר מבוגר כל העניין בלתי נתפס. עמית לעבודה שגר בחיפה, סיפר לי על פסקול המלחמה: מטוסים חולפים כל הזמן מעל העיר, אזעקות, נפילות הטילים. והריצה למקלט, והתחושה הזו של איום תמידי, בלתי פוסק. המעבר המטורף הזה מחיים נורמליים במקום שנחשב לבטוח, והפך לחזית. 

שעה וחצי נסיעה משם, בשדרות רוטשילד, שקט. מכוניות, טוסטוסים עם אגזוז שלא עומד בשום תקנה מוכרת לאדם, אבל זה פסקול עירוני, רגוע. לפחות עד שנסראללה יחליט ללכת על שלב ב'. את המלחמה רואים בטלוויזיה. איך אפשר לצפות מנגה להבין שיש מלחמה כל כך קרוב אליה. וגם אנחנו לא ממש מבינים, רק מרגישים בתחתית הבטן את התחושה מבשרת הרעות הזו, שמשהו רע מתרחש, והסוף עוד רחוק.

ולחידון

מילים של שיר, תרגום חופשי, אתם מזהים. הפעם קצת רלוונטי, אבל אני לא אגלה למה בדיוק. בהצלחה, הפעם זה בכלל לא קל.

יש המון טיפוסים אפלוליים

המון עיסקאות מלוכלכות

כל שם הוא בדוי

למקרה שמישהו ילשין

זה הפיתוי של כסף קל

יש לו משיכה חזקה מאוד

לפני קצת יותר משבוע (לקח זמן להגיע לפוסט, הייתי בחו"ל) שמעתי ב-106 קצת ממרתון ג'ון לנון שהריצו שם. ומאז המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. לפעמים אתה מכיר שיר, או ציטוט, שנים – ואז יום אחד אתה שומע אותו ופתאום, כמו חלק של מכונה מסובכת שנכנס למקום, יש קליק. ואתה מבין את השיר/ציטוט אחרת לגמרי, אולי בכלל בפעם הראשונה. 

happiness is a warm gun, אני מזמזם כל הזמן, עד שזה יעצבן מישהו. זה לא קשור לשיר שיושב מסביבו – יש כל כך הרבה רעיונות שמתרוצצים במשפט הזה. על הארעיות של האושר, על הסכנה שבפגיעה במישהו אחר (או בעצמך) בגלל רגע של אושר לוהט ואקסטטי. על אובדן שליטה, על משהו שיש בו מוטיבים אלימים ומסוכנים, בלתי הפיכים. כל מה שרגעים כאלה גורמים לנו. 

ולחידון

תזכורת: אני מתרגם כמה שורות משיר ידוע, אתם מוכיחים לעצמכם שאתם שולטים באבני היסוד של המוזיקה הפופולרית ומנחשים מה השיר, ללא תמורה חומרית. בהצלחה.

שוכב במאורה בבומביי

עם לסת שמוטה, ובלי הרבה מה לומר

אמרתי לאיש, האם אתה מנסה לפתות אותי

כי אני בא מארץ השפע?