הזמן לא מרפא

בשישי חל יום ההולדת של האיש שקראתי לו אבא מגיל שלוש. הוא היה אמור להיות כמעט בן 79. עברו יותר משש שנים מאז היום שבו הוא מת בלי שום אזהרה, ואלה היו שנים ארוכות: מגיפה, עכשיו מלחמה, זמן עם משקל. 

ובכל זאת כשאמא שלי סיימה בשישי בילוי עם נגה, הדבר הראשון שהיא חשבה עליו היה להתקשר ולספר לו. שבוע לפני כן הזמנתי חשמלאי להתמודד עם גוף תאורה שהביס אותי. הוא היה איש מבוגר עם חולצה משובצת ומכופתרת בתוך המכנסיים, תיק כלים והערות אירוניות שבאו מלב טוב. והוא היה מקצוען ומגושם בו זמנית, בדיוק כמו אבא שלי, ויכולתי לדמיין אותו מגיע לטפל בעניין אם היה עדיין חי, יורד עלי קצת, עושה הכל כדי לעזור, והתגעגעתי אליו כל היום אחרי שהאיש הלך והאור דלק.

אומרים שהזמן מרפא אבל זה לא מדויק. הוא מארגן זכרונות מחדש, דוחק את הכואבים יותר למדפים האחוריים בארון, מסדר את החללים מחדש כך שלא תיתקל יותר מדי במה שכואב. ומה שבאמת מנצח הוא היום יום, השגרה. יש עבודה וילדים, צרות חדשות וישנות, סרט נע ועמוס במלאכת החיים שהמת כבר לא צועד עליו יחד עם כולם. 

חשבתי על כל מתי המלחמה האיומה הזאת, שירדו גם הם מהמסלול. ולאט לאט יידחקו הצידה מפני היום יום. כמו זרעים הם נטמנים באדמה, ונובט מהם עץ עבות ובלתי נראה. והוא גדל ומסתבך, ואז פתאום מגיע תאריך משמעותי, מישהו ברחוב עם הליכה או צדודית דומה, אמירה, אזכור, משהו שמציף את הכל מחדש. והזמן מתגלה במערומיו, והכל מרגיש כאילו קרה לפני רגע, והחברים, בני המשפחה, אהובים ואהובות, ירגישו הכל מחדש, בתוספת מחשבות על מה היה אילו, ובני כמה היו המתים עכשיו, ואיך היו נראים, ומה היו עושים.

וגם אני, כשהבטתי בתאריך על צג הטלפון, הבנתי שבכלל לא הספקתי עדיין להבין ולעכל, רק לקבל בלית ברירה שהוא איננו. ובעצם לא השתנה דבר, רק הוסט הצידה. והתגעגעתי נורא, והחיים המשיכו וסחפו, עד לפעם הבאה.

תפרידו רגע את הכאב

״הכאב והפחד יושבים באותו מקום במוח. צריך לדעת להפריד״. ברור, הכי פשוט. 

הרגשתי רע השבוע, איפשהו בין וירוס בטן סטנדרטי למוות ממשמש ובא, אז התקשרתי לחברתי האחות, סמכות עליונה בענייני רפואה, כאב והחיים עצמם, כדי שתרגיע אותי. התפקיד שלה במקרים כאלה הוא לשאול שאלות פולשניות במידה, ולהבהיר לי בסאבטקסט שאני היסטרי לגמרי וסביר שאשרוד. זה עובד מצוין.

 זו לא פעם ראשונה שבה אנחנו מנהלים שיחה כזו. כשתומר סבל מפציעה בברך שהפחידה אותי עד כדי ריצה למיון דיברנו על זה לא מעט. במקרים כאלה, היא אמרה, דווקא נערים בריאים וספורטיביים מגיבים פחות טוב. הם לא רגילים להיות מוגבלים בתנועה, וכאב חד ופציעה קשה מעוררים חרדה, שמתגוררת בדיוק באותה שכונה במוח, שכנים מודאגים שמתערבים ברגע הלא נכון. הפער בין השליטה והעצמאות היומיומית לאובדן הפתאומי שלהם גדול מדי.

כנראה שזה נכון גם לגביי, איש בריא בדרך כלל וספק היפוכונדר בהתהוות. יותר מדי אירועים בשנים האחרונות הפכו את המוות לנוכח, והדאגות בהתאם. עכשיו נותר רק להפריד. להתמודד עם הכאב, להוציא את הפחד מהאירוע.

זה נכון לגוף ולנפש הפרטיים שלי, זה נכון גם למקום שבו אני חי. והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שמאז השבעה באוקטובר יותר מדי אנשים בתפקידי מפתח פועלים מתוך חרדה, ממקומות לא רציונליים, בלי להפריד, בלי להסתכל קדימה. 

העתיד של הילדים שלי מופקד בידי אנשים שיותר מדי זמן הרגישו טוב, בשליטה, כמו חבורת אתלטים שחצנים בסרט תיכון אמריקאי שמאבדים את זה ברגע שהעלילה מסתבכת. גברים מיליטריסטים מבוגרים שהתבסמו בססמאות "החמאס מורתע" משמע לנו יש יותר גדול, ופתאום נאלצים להתמודד עם מכה שמערערת את תפיסת המציאות שלהם מהיסוד.

וזה מובן וסביר, אבל אם אפשר רגע לעצור את ההרג, את הפיכת עזה למגרש חנייה, את הססמאות החלולות והאיומים הנבובים. ולהפריד את הכאב מצלליות הפחד שסובבות אותו, את האבל על מה שקרה מהניסיון לעצב את מה שיקרה, זה יהיה מעולה. ומרגיע. בני אדם יכולים להרשות לעצמם חרדות וקצת התפרקות פה ושם, מדינות פחות. צריך להיות פה גם מחר, אחרי כל זה, והייתי רוצה להאמין שהאנשים שאוחזים בהגה מסוגלים להביא אותי לשם. כרגע אני בספק.

הדיבור החדש של הצ׳רצ׳ילים

מילת השבוע שלי היא Impacted, הושפעו. דוגמה: החברה החליטה על צמצומים, ואלה האנשים שהושפעו. 

הושפעו משמעו פוטרו. אני חש צורך להבהיר כי זו מילה עמומה, ״השפעה״. למשל: המצב בארץ כרגע משפיע על כולנו, אבל יש אנשים שהילדים שלהם נלחמים בעזה, הם לא ישנים כמו שצריך כבר חודשיים ומתנהלים ביום יום כצל אדם, ויש אנשים שכבר התרגלו לשגרה החדשה וממשיכים לחיות עם קצת מתח בשכמות. כולם מושפעים, אבל לגמרי אחרת.

כשזה מגיע לחברות ותאגידים זה הרבה פחות עמום. קודם כל צמצומים, Downsizing. נשמע קצת כמו סוג של דיאטה, מצמצמים היקפים, אוכלים בריא, זה טוב לעור הפנים. כמעט מפתיע לגלות שלמעשה מדובר בפיטורים. זו לא כרס קטנה שיצאה משליטה, זה בני אדם, ושלחנו אותם הביתה לחפש מאיפה לשלם שכר דירה. 

כשעברתי מעיתונות להייטק הייתי צריך ללמוד שפה חדשה. בעיתונות פיטרו אנשים, לעתים בברוטאליות, וזה היה עצוב וכואב. וכשפרויקט כשל או עבר זמנו סגרו אותו, למשל מוסף שהקוראים מאסו בו. בעבודת ההייטק הראשונה שלי כשסגרו פרויקט הודיעו שעושים לו Sunsetting. מה פתאום סוגרים, בסך הכל שקיעה נוגה, קח קוקטייל וצפה בה. ברוך הבא לניו ספיק של היופמיזם. 

אני חי בעולם של ז׳רגון שנועד להרדים, לאלחש. והוא מתכתב עם המציאות, שבה מסכלים, והותר לפרסום, וביחד ננצח, במקום הורגים ונהרגים ובעצם כבר הפסדנו ועכשיו צריך לא לנצח, אלא לקום מהקרשים. כשעמיתים אמריקאים מספרים לי על קולגות ש-were impacted זה מוציא אותי מדעתי. המשותף לכל זה הוא ניקיון מדומה והרחקה. שימוש בניסוחים נטולי גוף ורגש כדי לנקות את המציאות המתווכת מדם ודמעות, מריח של פחד. קשה לשמוע את שריקת הכדורים כשמדברים על סיכול, אי אפשר לחוש את החרדה מהעתיד של מי שאין לו פתאום עבודה.   

אנשים פוטרו, אולי בצדק, אולי לא, אבל בואו נקרא לילד בשמו. אל תחוסו על רגשותיי ואל תספרו לי סיפורים, זה לא מרגיע אותי, להיפך. כשמישהו מנסה להרגיע אותי, להסתיר ולעמעם, אני חושד שיש לו סיבה טובה לכל התחבולות האלה. שמאחורי הדלת יש נמרים, מפלצות. עד כמה שמפתה להסתיר אותה תחת שכבות איפור, האמת העירומה, מכוערת ככל שתהיה, עדיפה על מה שהדמיון יכול לייצר. 

צ׳רצ׳יל, האיש שהחליפה הריקה שמתיימרת להנהיג אותנו כל כך רוצה להידמות לו, הבטיח לבריטים דם, יזע ודמעות. אני מעדיף את הגירסה הבריטית הקשוחה על כדור השינה האמריקאי. המצב פח אז מפטרים, יש מלחמה אז הורגים. וכל זה רע מאוד, אבל לפחות תסתכלו לי בעיניים. 

אבות שחוזרים

אנשים מתחילים לחזור, והם נראים אותו דבר. פגשתי שניים מהם במשרד, לבושים באותם בגדים כמו פעם, נראים אותו דבר, אולי משהו קצת קהה בעיניים, אולי אני מדמיין. לא היה עליהם שום סימן של מלחמה, אפילו לא בדל רמז לעזה. 

את אחד מהם חיבקתי, הוא קצת הופתע. כבר הושיט יד ללחיצה אבל הייתי צריך לחבק. הוא סיפר על כמה הבן שלו גדל והשתנה בשישים הימים שבהם לא ראה אותו. הילד בן שנתיים, קצת יותר גדול ממני כשאבא שלי לא חזר, ולא ראה שינוי כזה או אחר, ובגלל זה הייתי צריך לחבק. כל מיני תפקידים התערבבו לי בראש – עמית לעבודה, אבא ששב הביתה, החברים של תומר שעדיין שם. זה היה כמעט יותר מדי.

הם מסתובבים במשרד והכול רגיל ונורמלי כאילו אין מלחמה בעולם. שום דבר לא מתפוצץ, אנשים מתלבטים מתי ומה לאכול לצהריים, זה בטח בלתי נסבל. אני מניח שהם לא מבינים איך העולם לא נעצר, איך זה שבאותה מדינה, אותו אזור זמן, מרחק שעות נסיעה ספורות, אנשים הורגים ונהרגים, ופה יוצאים לבירה אחרי העבודה, וכדור הארץ ממשיך להסתובב כאילו כלום.

האיש שלא הבין מאיפה נפל עליו החיבוק שלי סיפר שיש להם יום מרוכז של עיבוד ושיחה עם קב״ן, ושמחתי שלפחות במובן הזה צה״ל התקדם. אם כבר אותם מחדלים, לפחות לטפל בחיילים ביום שאחרי. וגם אם אין מה לבנות על הצבא שיכיל ויידע לטפל לאורך זמן וכמו שצריך, לפחות הוא פותח את הדלת ונותן לגיטימציה להמשיך ולדבר על רגשות ולגעת בפצעים שבנפש. אולי מהמחדל הזה יחזרו יותר אנשים לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

אבל בסופו של דבר אבא חזר לילד בן השנתיים שלו, וזה המון. המלחמה הזו תשאיר מאחוריה כל כך הרבה יתומים, הורים שכולים ופגיעות נפשיות, אז בינתיים אתנחם בזה. באבא אחד שחזר.

החופש האמיתי מתחיל על הספה

היו לי תוכניות, אפילו רשמתי לי שלא אשכח. שבוע חופש, כשכל הנוצרים חוגגים את יום ההולדת של בן הנגר מנצרת, ספק יהודי ספק פלשתיני, ואין אימיילים ואין עם מי לדבר, כמעט.

מה בתוכנית: מפגשי קפה עם חברים, נסיעה לירושלים לנגה, תערוכות, סידורים, סרט לבד או ביחד, כל מה שיש לעיר הגדולה להציע במנות גדושות, אסקפיזם לפנים. וזה עבד ביומיים הראשונים, באופן מקרטע משהו. ביום ראשון בצהריים למשל מצאתי את עצמי יושב מול הסרט התיעודי על נובה, צופה באנשים שמנסים לתאר את הבלתי נתפס. לא הבילוי האידיאלי ליום חופש.

בשני דווקא הגעתי לירושלים, ובשלישי ליפו, ושם התחלתי להרגיש רע. ניסיתי להתעלם ולהדחיק סחרחורות ומיחושים, עד שהחלטתי שדי, חזרתי הביתה וקרסתי על הספה. 

ואז התחיל החופש האמיתי. היה את הרגע המכונן שבו הבנתי סופית שלא מדובר בהתקף חרדה, ושאין ברירה אלא להיכנע ולנוח. תה ושמיכה, בינג׳ טלוויזיוני שלא דורש מאמץ קוגניטיבי מופרז, וזהו, לא זזתי עד הלילה. תוכניות בוטלו, ואחרי רגע של אכזבה קלה התמלאתי בשקט גדול. היה משהו מרגיע בידיעה שזה בסך הכל וירוס או משהו, לגמרי עניין של הגוף.

או שלא. האם הייתי מרגיש רע גם אם זה היה שבוע עבודה רגיל, או – ואני חושד באופציה ב׳ – שהגוף שלי זיהה הזדמנות לקרוס סוף סוף, מותש ממה שהנפש עוברת מאז ה-7 באוקטובר? כי חופשה בימים האלה לאו דווקא טוענת מצברים ומספקת מנוחה, אלא מגבירה ומדגישה את הפער בין הבועה היומיומית למציאות המזוויעה, ולפוטנציאל של הסלמה מצפון ומדרום. קמים בבוקר עם הקפה לעוד יום רגיל, אבל בעצם חיים על הקצה. ויש לזה תג מחיר נפשי.

כך שרק אחרי שנזנחו כל התוכניות, והגוף קרס, יכולתי לנוח באמת. לאגור קצת כוחות לקראת המשך ההתמודדות עם המציאות כאן, שהווילון שהסתיר אותה הוסט הצידה באלימות וכבר לא יחזור, ונותר רק לקוות שכל זה יוביל לאיזה שינוי אמיתי, ולחיים סבירים מחוץ לבועה.

גירסת ארץ המראות של תל אביב

לאיש מאחורי הבר היה שפם נאה וגישה ידידותית מקצוענית להפליא. מצד אחד הרגשנו שהיה כאן קליק, והתפתחה שיחה אינטימית של ממש. מצד שני היה ברור שהוא מסוגל להעניק את התחושה הזו לכל לקוח שיתיישב מולו. 

הוא סיפר לנו איך הוא מגיע בכל יום ברכבת מתל אביב למסעדה שלו בחיפה, ועל אתגר הרכבת – פעם בשבוע הוא מחליט רנדומלית על תחנה באמצע הדרך, יורד, ומחפש מקום לאכול, ומגלה תגליות. בפראפרזה על ד״ר סוס: אם יוצאים אוכלים במקומות מופלאים. 

הוא הפליג בתיאורי הרפקתאות בלונדון וניו יורק ומסעות הרכבת בדרך לכרך הצפוני, וזה נשמע נפלא ומעורר קנאה, והאוכל היה טעים ומחמם, ובחוץ ירד מבול על חיפה, והיה נוח לא לחשוב על החלקים הבלתי נראים, המושמטים, של סיפורים כאלה. על מקומות גרועים או סתם בינוניים, על תחנות שלא היה בסביבתן שום דבר לאכול, כל הרגעים הלא קולנועיים של החיים. 

אבל לא בשביל זה מנהלים שיחות על הבר, ולא בשביל זה הגענו לחיפה. זו היתה החלטה ספונטנית לכאורה, אבל אני מניח שחיפה היא הכי גירסת מציאות חלופית לתל אביב. רוב הערים בארץ נעות בין נמנום בורגני לחיקוי חיוור של חולדאי-טאון, ירושלים מוסיפה לזה גם קצת קדושה מטורפת, אבל חיפה? חיפה מתחזקת אופי עצמאי משלה. 

וכך, אם רצינו לעבור לתל אביב חלופית, כזו שנמצאת, כאילו, מחוץ לציר הזמן המחורבן הנוכחי, נראה שחיפה היא האופציה המוצלחת. והצלחנו להעביר ערב שלם כמעט בלי לדבר על ״המצב״, וכישצאנו מהבר הלכנו ברגל וראינו פקקים של מכוניות בליינים, והיו שם ג׳יפים שהרעידו את האוויר עם ראפ בערבית, ופה ושם מסגד או כנסייה, ותחנות אוטובוס שעמדו בהן אנשים וחיכו לאוטובוס שיגיע גם אחרי כניסת השבת, והכול נראה נורמלי וקסום. 

ואמיתי. אמיתי כמו השיחה עם הבעלים של המסעדה שמכר לנו אוכל משובח עם קצת אשליות מפוזרות מלמעלה. וזה היה מנחם וכיף, ועכשיו נחזור הביתה לשבוע חדש של הותר לפרסום, אסירי תודה לחיפה הגשומה ולהפסקה הקצרה במציאות חלופית שקיבלנו. 

האסקפיזם הלא נכון בבארבי

בסך הכל רציתי הפוגה, מנוחה. ההופעה נדחתה בגלל המצב אבל הנה היא מתקיימת. כמו בהרבה תחומים בתקופה הזו קצת לומדים ללכת מחדש. הופעה? זה תלוי הקשר. אחרי כותרות אתמול לא הייתי הולך, בשבוע שעבר זה התאים. הלכנו.

באנו לראות את אסף אמדורסקי בבארבי. יש משמעות לחיבור הזה: באתי עם ציפייה ברורה למופע מהצד הרוקסיטי-אלקטרוני של האיש. פחות דודאים וכוכב נולד, יותר דרישת שלום משנות התשעים. רציתי שעתיים של בריחה מהמציאות האיומה וחסרת התקווה, מישהו שיעלה על הבמה וירים אותי יחד איתו למסע – אולי לא של קסם ומסתורין, אבל גם קצת אסקפיזם קצר מועד זה המון בימינו. 

האורות כבו, הנגנים עלו לבמה, והייתי כבר מוכן להיסחף ולהתנחם כשלפתע פרץ לו ערב שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אין רשימת שירים הערב, הודיע אמדורסקי, הערב עושים בקשות מהקהל. והבקשות התחילו לזרום, או יותר נכון להיצעק. ואיכשהו דווקא האנשים שנדחקו קרוב לבמה כמו רוקרים ביקשו שירים שקטים ורגועים, עד שעלה החשד שהמשחק מכור והם שתולים. במקום האמן כאוצר, שמחליט על סדר שירים וקצב של הופעה ומרים ומוריד את הקהל כמו מנצח, קיבלנו את חוכמת ההמונים. וההמון לא היה משהו.

וכך התנהלה ההופעה – שיר שקט, עצירה לבקשות שנצרחות מהקהל, שיר פחות שקט וכן הלאה. אמדורסקי נראה מרוצה, והבהיר שאפשר לבקש הכול – גם השלושרים, רק הגבעטרון היה חסר. נתנו לעניין הזדמנות, ואז עוד אחת, ולבסוף נטשנו באמצע. 

בתחילת הערב עוד ניסיתי לזרום, לכייל מחדש את הציפיות. לא הצלחתי. היה משהו חמים ונוח באולם, כמו שכשוך באמבטיה פושרת מלאה במים שהיה צריך להחליף מזמן. זו היתה הדביקות של ביחד ננצח, של זה לא הזמן לשאול ולהתריס, של טשטוש והימנעות. התפלשות במקום התעלות.

ואני את האסקפיזם שלי רציתי בועט ועצבני ושמח. התכנסות ועצבות וביחדנס עם ארומה של גטו יש לי כל יום, לבארבי באתי כדי להימלט מכל זה, להרגיש קצת נורמלי, קצת לא במלחמה. לא כדי לקבל גירסה עדכנית של מוזיקת פיגועים. הרגע הוחמץ, המציאות סגרה על הבועה התל אביבית שלי מחדש, ולא נותר אלא לחכות לרגע החסד הבא.

נשאר רק לבכות

יש תמונה בשחור לבן של סבא שלי יורד מהבמה באחד מאינספור טקסי יום הזיכרון שאחרי המוות של אבי במלחמת יום כיפור. הפנים שלו בתמונה הם של איש שבור. לא משנה מה בא אחר כך, השמחה בנכד, האופי שלו שהכתיב חיי הנאות קטנות של איש אופטימי מיסודו, השבר נשאר שם.

ראיתי פנים דומות בחדר המיון לילדים באיכילוב לפני כמה שנים. הגעתי עם נגה בגלל איזה עניין קטן שנפתר מהר, והם היו שם. קודם ראיתי את הפנים של בני המשפחה, רק אחר כך שמעתי את הסיבה, אבל עמוק בפנים כבר ידעתי. הם הגיעו עם תינוק במצוקה, הטיפול לא הועיל. הבנתי בעיניים שלי את הביטוי ״חרב עליו עולמו״. ככה זה נראה. 

חשבתי על זה השבוע כשראיתי את התמונות של גדי איזנקוט נשבר בהלוויית בנו שנפל בעזה. גם הוא הצטרף למועדון בעלי הפנים החרבים.  

כל מהות התפקיד הנורא והמופלא הזה, הורה, היא להגן על הילד שלך. סבא וסבתא שלי הגיעו לארץ כדי להרחיק את בנם מאנטישמיות, מהדי השואה. הם בחרו באפשרות שבדרך לא דרך הסתיימה במותו. זה רדף אותם עד יומם האחרון. ואיזנקוט? מעבר לאבל התהומי שהוא ודאי מרגיש תהיתי מה עובר לו בראש, אילו נקודות בזמן שבהן היה יכול אולי להשפיע על הבחירות וההחלטות, על הגורל של בנו?

אחריות הורית היא עניין תרבותי וחמקמק. פעם ילדים התחתנו בגיל 15, היום הם ממשיכים לגור עם ההורים גם בגיל 30. אבל בלי קשר לדור או לתקופה יש רגע שבו ההורה מאבד שליטה, וכבר לא יכול לכוון את מסלול חיי הילד כרצונו. אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה הילדים שלי התנתקו ממני והפכו לישויות עצמאיות. הנקודה שבה מה שאני אומר הפך להיות בגדר הצעה, המלצה בלבד, ומי מקשיב לי בכלל. אבל הפטור הזה מאחריות לא מגיע עם פטור מאשמה. זו מלכודת.

ההורים מניחים את היסודות. בחינוך, בבחירת סביבת המגורים, באינספור פעולות יומיומיות קטנות וגדולות שמעצבות אדם. אבל אז נלקחת מהם השליטה. הם הופכים לצופים מהצד. אבא שלי בחר את המסלול שלו, כולל שירות ביחידה קרבית וקצונה, וכך גם גל איזנקוט. להורים נותר להתנגד או לתמוך, להביע דעות ועמדות, אבל לא להיות שותפים אמיתיים להחלטה. רק אם קורה הנורא מכל, הדבר שאין לומר בקול רם, הם מוחזרים באחת לתפקיד המקורי, כפוי הטובה, וכל מה שנשאר זה לבכות.

ובכל זאת קצת נחמה

כל השבוע העיקו עלי כותרות החטופים השבים. בכל פעם שניסיתי לקרוא את הסיפורים או לצפות בטלוויזיה התמלאתי כעס ועצב, הרגשתי שמוכרים לי תוכנית ריאליטי מקולקלת ונכלולית במיוחד, שמנסים לגרום לי להאמין בסוף הוליוודי. 

סיפורי משפחות החטופים בלתי נתפסים. אני מגיע ממשפחה שכולה, אבל וזיכרון אני מבין, אבל הטלטלה האיומה של אי הידיעה, המעבר הבלתי פוסק הזה בין תקווה לייאוש – אין לי מושג איך חיים ככה, איך מתפקדים, איך נושמים?

ואז הם התחילו לחזור, וחשבתי על האב המת שלא הכרתי, שהאין-קשר איתו משפיע על חיי עד היום, ועל הילדים שחוזרים ומתאחדים עם משפחה שחלק ממנה לא קיים עוד, או משאירים אב שבוי, שאין לדעת אם יראו אותו שוב, מאחור, ולא ראיתי סוף טוב, אלא התחלה של התמודדות שאין לה סוף.ֿ

אבל בתקשורת צמאים לקתרזיס, לסגירת מעגל, ואין סבלנות ויכולת להתמודד עם מורכבות, עם תמהיל של שמחה ואבל, עם העובדה שאין בחיים סוף סגור, אלא רק מסע פתלתל בלתי נגמר. הנה האמא שמחכה לטלפון שלא מגיע, ואז הוא כן מגיע! הילדות חוזרות! חיבוק וסוף טוב, ומס שפתיים על זה שאביהן של הבנות והאח למחצה נרצחו. ילדה בת ארבע חוזרת לאין הורים, שניהם מתו בשבת האיומה. איך ממשיכים לחיות עם הצלקות, עם הפוסט טראומה. אני רואה את התמונות, את הסרטונים בטוויטר וטיק טוק, ובמקום הקלה יש רק עצב. 

ואז דיברתי עם נגה, שאמרה שכן, נכון, אבל: כשאני הייתי ילד בימי המחדל הגדול ההוא, טיפול פסיכולוגי לא היה נפוץ, חיילים שחזרו מהשבי זכו ליחס של חצי בוגדים, ואילו היום יש מודעות, ואם לא המדינה אז משפחות שידאגו לטיפול וכדורים וכל מה שצריך. לפחות בתחום הזה מה שהיה הוא לא מה שיהיה. יהיו כאלה שיתגברו, ויהיו כאלה שלא, אבל נקודת הפתיחה של הילדים האלה תהיה טובה יותר, והסיכוי שלהם לנהל חיים טובים ככל האפשר גדול יותר. והבנתי שגם אני נתקעתי על צד אחד של המשוואה, ובפעם הראשונה יכולתי לראות את שני הצדדים של המורכבות הנוראה הזו, לא רק את השכול והעצב, אלא גם את ההקלה והשמחה ואת קרן האור הקטנה של התקווה. 

ובין הזוועה שהיתה והימים שעוד יבואו וממשלת החידלון הרגשתי פתאום רגוע יותר, כאילו מישהו מרח משחה על הכוויה הבוערת שהציקה לי כל הזמן, ויכולתי סוף סוף להרגיש קצת הקלה ושמחה על השיבה והחיים שחזרו, גם אם חלקית. זוועות יש ויהיו מספיק, יהיה נחמד להצליח להסתפק בקצת נחמה.

אין לי סימפתיה

אין לי סימפתיה לילדים בעזה. רציונלית אני מבין כמה נורא להם, אני בעד פתרון מדיני ביום שאחרי כדי שגם הם יחיו טוב יותר, אבל הרגש הוא משאב מוגבל וכולו מרוכז כרגע בשבט שלי, במחשבות על מה אם אלה היו הילדים שלי.

אין לי סימפתיה למתפכחים ולמשטחים, לכל אלה שפתאום נגמרה להם השמאלנות ונוח להם לחשוב שבצד השני אין בני אדם שלא הולכים לשום מקום. אחרי קצת יותר מחודש מהשבת האיומה הגיע הזמן שתחזרו להיות בני אדם בוגרים ולא ילדים בטנטרום, אי אפשר לחיות על החרב לנצח.

אין לי סימפתיה לחות׳ים. מאיפה צצתם? תוספת של תסריטאי כושל לעונה שביעית של סדרה מידרדרת, מה לעזאזל.

אין לי סימפתיה לביביסטים ובן גביריסטים שנתקעו בעמדה, אם אחרי כל מה שקרה אתם עדיין רוצים עוד מכל הטוב הזה, יש לכם בעיית תפיסת מציאות קשה. 

אין לי סימפתיה לציונות הדתית, חבורת משיחיים פשיסטים, בכיינים מתקרבנים שלוקחים מהדת את כל מה שרע בה ומתאים ללב השחור המצומק שלהם 

ואם כבר אלוהים – אין לי סימפתיה לחרדים בפרט ולדת בכלל, כמה נזק ומסעות צלב וג׳יהאד היו נחסכים מהעולם בלי דת ממוסדת, וכמה דומים הקיצונים מכל הצדדים. קחו את השנאה שלכם לכל מה ששונה, את הפחד שלכם מנשים ומקדמה, ושחררו אותי 

אין לי סימפתיה לשמאל המערבי הנאור. חלש לא בהכרח שווה צודק, ומה זו השטחיות בניחוח אנטישמי שהשפרצתם על עצמכם, איזו בגידה ואיזה דיכאון.

יש לי סימפתיה וכאב למשפחות החטופים.גם אל אלה שחזרו, אבל בעיקר לאלה שעוד מחכים, ומפחדים מלחכות לנצח. אני לא מצליח לדמיין איך זה מרגיש, ומקווה שלמרות הממשלה האיומה והמיליטריזם הכהניסטי שרוחש פה מחכה לכם סוף טוב. הלוואי