פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא. 

חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים. 

אנחנו הפסקנו להגיע לטקסים עם שרים עוד לפני שזה היה אופנתי. שנים היינו קמים מוקדם בבוקר יום הזיכרון וממהרים להר הרצל, לקבר של אבא מס׳ 1, כדי שנספיק לעמוד קפואים, כמה דמעות אשכנזיות נקוות בזווית העין, ולברוח לפני שהפוליטיקאים יפציעו ויתחילו לרסס קלישאות לכל עבר. אחר כך היינו ממשיכים לטקס של הגדוד, הפוליטיקאים שם היו מהזן העירוני, הקצת יותר נוח לעיכול. אחרי מותו של אבא מס׳ 2 הפסקנו גם עם זה. אני בוחר לי את הטקס המתאים כל שנה, ולקבר מגיעים בפעם אחרת.

המפגש בין הממלכתי לאישי בבית הקברות טעון תמיד. זו התנגשות בין הטרגדיה שלי לבין הניסיון לנכס אותה, להפוך אותה בכוח לחלק מסיפור גדול יותר, שמעוצב בהתאם לאינטרס של האנשים בשלטון. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, בגלל מחדל, בגלל היבריס, בגלל אוסף של טעויות וצירופי מקרים. מה לזה ולנראטיב של מלחמות שכולן אין ברירה, הצדק המוחלט שתמיד לצידנו, ותדע כל אם עברייה וכל הג׳אז הזה. 

כשאדם מת נפער חור שחור ובולע-כול בחייהם של האנשים שנשארו מאחור. הוא בלתי נראה ובלתי מורגש לאחרים, אלא אם חוו משהו דומה. האדם מרגיש את כל עולמו רועד ומיטלטל, ומסביב החיים ממשיכים כרגיל. בספרי הארי פוטר יש חיה קסומה, בלתי נראית, שרק אנשים שחוו מוות ואובדן יכולים לראות. זו מטאפורה מעולה. כשאדם מגיע לקבר של יקירו הוא עושה זאת כדי להתייחד עם הזיכרון בחברת קרובים, אהובים. התייחדות היא ההפך מטקס המוני, שהופך את היחיד לעוד פיסה בפאזל גדול ואחיד.

כל זה היה נכון גם לפני הממשלה הזו, לפני התקופה האיומה הזו. ונכון עכשיו שבעתיים. בשבוע האחרון אנשים נכנסו ברגל גסה לאירוע, מסבירים למה שירה גפן לא היתה צריכה ללבוש חולצה עם כיתוב פוליטי בלוויה של אבא שלה, מודיעים שיגיעו לקברים שמשפחות שכולות בחרו לא לעלות אליהם במחאה על המצב. אומרים שאפשר להבין את המשפחות, ״אבל״, כאילו שבארץ השכול יש מקום ל״אבל״. גם כי הגבולות בין אבל פרטי ללאומי על חייל מטושטשים, וגם כי אנשים הם לפעמים חרא של אנשים.  ומה לעשות, אם אנשים מרגישים שהמדינה ששלחה את יקיריהם למות משנה, שלא לומר מאבדת, צורה וצלם, יש להם זכות להביע את זה גם כשהם מתאבלים.

הפתרון? התנתקות. קחו את הטקס למקום אחר, השאירו את הקברים למשפחות. מי שלא רוצה להגיע לטקס עצמו לא יגיע, ולא יתעצבן כשיראה שר נכבד שלא שירת בצבא, או ייאלץ להאזין לנאום של אדם שמה לו ולאיש שקבור ממש כאן. מילא היו רק מגיעים ועומדים בסבר פנים רציני. הם תמיד מתעקשים לדבר.

אלוהים יודע כמה נאומי יום זיכרון שמעתי. רובם נשכחו רגע אחרי, כאילו נוצרו במחולל קלישאות גרוע במיוחד. מיעוט קטן זכור לי בגלל טעויות מביכות שלפחות הפכו את כל העסק למשעשע, כמו הקצין שלא טרח לעשות גוגל ודיבר על הנופלים שהיו ״המוץ מן התבן״. אני זוכר לטובה רק נאום אחד, של רפי אדרי – פוליטיקאי לא חשוב במיוחד ממפלגת העבודה, שלשיא הקריירה הגיע כשכיהן במשך שבוע כשר לאיכות הסביבה. 

לפניו דיבר באותו טקס יושב ראש הכנסת דאז, דן תיכון. בנופלם ציוו לנו, בלה בלה בלה. ואז עלה אדרי, ובמקום להוסיף עוד משפט מפוצץ על הגנת המולדת ויפי הבלורית, סיפר איך בכל פעם שהוא מזדמן לטקס סיום כלשהו – תיכון, צבא, אוניברסיטה – הוא חושב על האם שעומדת שם ומתגעגעת לבן הזוג, שלא נמצא לידה, שלא רואה את בנו או בתו על הבמה. לא נותרה עין יבשה באולם, גם לא שלי. כי בסופו של יום אחרי כל מלחמות ישראל, נשאר האדם האבל לבדו עם הזיכרון והכאב. תניחו לו.

השבוע נפגשתי עם חבר שעובר תהליך ארוך של עזיבת מקום העבודה שלא מרצונו, או במילים אחרות – מפטרים אותו יפה בסגנון עדות ההייטק. קח את הזמן, קח גם כסף, ושלום. האיש עבד בחברה לא מעט שנים, ומאוד לא שמח על הפיטורים – כשנפרדים ממך זה תמיד מעליב – ועל הצורך למצוא עבודה חדשה. 

אבל הוא גם לא מריר. הוא לא האשים את הבוסים שלו, הוא לא תקף את מדיניות החברה, או לגלג על היעדר חזון. הוא לא רמז לאחריות של הממשלה הקודמת. היה לו ברור שהחברה השתנתה, גדלה, ושמה שהתאים לסטארט אפ לא בהכרח נכון לתאגיד, שהוא פחות מתאים לאקלים החדש. נזכרתי שוב למה אני אוהב ומעריך את האיש.

אחד הדברים שאני פחות מחבב בעבודה שלי באומת ההייטק הוא המיילים שמסכמים פרויקטים. הם ארוכים ובעיקר מאוד חיוביים. הנה מה שעשינו, ותראו איזה יופי זה יצא! ואז מתחיל שרשור של כן, איזה מעולה זה בחיי, וכולם מאוד שמחים. ולמה כל חגיגת הליטופים ההדדיים הזו מציקה לי? כי אני רוצה לדעת מה לא עבד. מה עשינו לא נכון, מה אפשר לשפר, ובעיקר ללמוד.

אני לא (רק) אדם שלילי. אפשר לשלב. כשעבדתי ב"ידיעות אחרונות" פתחנו כל יום במעבר על העיתון והעברת ביקורת על כותרות וניסוחים לא מוצלחים, טעויות עובדתיות ושיקולי עריכה קלוקלים. נדיר שהישיבה לא עברה לצעקות בווליום כזה או אחר, ונדיר עוד יותר שהושמעו שבחים. אין לי חשק לחזור לתקופה ההיא. אבל לא יכול להיות שהכל טוב, כולם נפלאים, ואין מה לשנות. זה צריך להיות סעיף קבוע – מה פספסתי, היכן יכולתי להשתפר.

במהלך השנים יצא לי לדבר עם חברים שפוטרו מכל מיני מקומות. ברור שלפעמים מדובר בהנהלה רעילה, חברה שלא יודעת להתנהל מול בני אנוש, ועוד ועוד. אבל בסופו של יום אדם יכול לשלוט רק במעשים ובתגובות שלו. פיטורים, בת זוג שמשליכה אותך, חברים שמנתקים קשר – להאשים ולקטר זה נחמד ונעים, אבל לא עוזר. 

גם אם אני צודק, עדיף לבדוק מה אני יכול לעשות אחרת, כולל החלטה שלא להיכנס לקשר או ארגון כזה שוב. זה מה שאולי יוביל אותי למקום טוב יותר בחיים. הדבר הכי גרוע זה להתלונן שוב ושוב על אחרים. כמו שאמרה דמות ראשית בסדרה אמריקאית שחיבבתי: אם אתה נתקל באידיוט בבוקר, אז פגשת אידיוט. אם אתה נתקל באידיוטים כל היום – אתה האידיוט. 

זו היתה חתונת הגייז הראשונה שלי, והחתונה הכי מרגשת שהייתי בה זה שנים, אם לא בכלל.

לא שזה רף כל כך גבוה. אני לא מחבב חתונות. יש בהן משהו ממוסד, מוסלל, חסר מחשבה. הרב נושא נאום שמנוני עם קמצוץ הטפה, החתן והכלה מצהירים על אהבת נצח ואני חושב על גירושים, וקרוב משפחה כלשהו מקריא מהדף ולרוב חש צורך לחרוז. אזכור לנצח את האיש שבחתונה כלשהי חשב שזה רעיון טוב להקריא את השורות הבאות במסגרת סיפור הרקע של החתן, שהתחיל בלידה: ו״אז אמא איבדה המון דם/וחשבנו שהיא תעבור מן העולם״.

מובן שיש יוצאים מהכלל. חתונות עם רב מגניב, חתונות עם תחליף רב, אירועים עם די.ג׳יי מוצלח, ג׳וינטים לכל דורש, אוכל שווה, הופעות מוצלחות. ועדיין בסוף היום – חתונה. כסות מגניבה למסלול החיול שבו כולנו צועדים. למעט זוגות בודדים אהובים במיוחד, אני פחות מתרגש ויותר נתקף מחשבות עצובות.

לא הפעם. אני מניח שכל נושא ניכוס החתונות אצל גייז נולד מרצון מובן להשתלב, להיות חלק מכל הישראליות הזו. אבל מכיוון שמדובר במאבק שעדיין לא הגיע לסיומו, ואולי אפילו לוקח צעד או שניים אחורה בעת הזו, כל העניין נטען בתוקף חדש. הרגליים לא צועדות אל החופה כמאליהן, כל מה שמובן מאליו בחתונה סטרייטית הופך כאן לתוצר של מחשבה, לבטים ופחדים. 

וכך בהצהרות האהבה היו מקופלות שנים של התמודדות והתחבטויות, שעל חלקן שמעתי על כוס קפה מאחד מחתני השמחה. וכשאחת האמהות דיברה זה היה נטול חרוזים, ועם התייחסות למה שקורה מחוץ לכותלי האולם ומחוץ לתל אביב בכל מה שנוגע לקבלת השונה, עם אמירות על ארון והיציאה ממנו, על התגובות הלא תמיד פשוטות של הסביבה, על אהבה שלא רק זורמת על מי מנוחות אלא עומדת במבחן – תלויה בדבר או לא? והתרגשתי עד דמעות.

האוכל היה טעים, ואנשים רקדו – עמיתים לעבודה פה, דודות בלבוש חתונות שם, וגברים שריריים עם גופיות רשת באמצע. והיה כיף ומשמח גם בגלל הסערה שהופכת את המדינה ומעמידה את כל זה בסימן שאלה, ואין כמו סימני שאלה כדי להרגיש חי ונוכח וחושב. מזל טוב, תפסיקו לגנוב לסטרייטים דווקא את המנהגים המיותרים, ונתראה במצעד הגאווה.

 אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה.