ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שבה עצר אותי שוטר, ואיך זה הרגיש. זה היה אי אז לפני הקורונה, חזרתי מבר, וליד פארק קריית ספר החשוך והנטוש ניגש אלי שוטר וביקש תעודת זהות. זה לא היה נעים, זה לא היה נורא. התחושה המרכזית היתה חוסר סבלנות. שיבדוק את התעודה וייתן לי להגיע הביתה. מטרד קל ותו לא.

נזכרתי בחוויה הלא משמעותית הזו כשקראתי השבוע על ההפגנות והעימותים סביב צדק לרפאל, הילד בן הארבע שנדרס בנתניה. ירד לכביש עם סבא שלו, ונדרס על ידי נהגת שלא עצרה לסייע. הילד אתיופי, יש לומר, כי במקרה הזה המוצא והצבע הם הכל. פיד הטוויטר שלי התמלא בציוצים שמסבירים – בעקיפין, בנימוס – למה ההפגנות מיותרות. למה לנהגת לא היה סיכוי לבלום בזמן, הבת שלה בעצם לא היתה באוטו, היא לא בדיוק לקחה אותו למוסך אחרי כדי להעלים סימנים ועוד ועוד. אז מה בעצם הם רוצים, המפגינים? 

הם רוצים את התחושה שהיתה לי כשהשוטר ההוא ניגש אלי בחשיכה. שמדובר במטרד, מהמורה בדרך הביתה. הוא הביט בתעודה, הרים את הראש אלי, וראה גבר לבן טיפוסי, אחד משלנו. מה הוא רואה כשהוא עוצר לבדיקה אתיופי? משהו אחר לגמרי, אם לשפוט לפי נתוני מבקר המדינה מ-2021. מספר המעצרים של נערים אתיופים הוא יותר מפי שלושה מחלקם באוכלוסייה. אצל בגירים זה רק פי שניים. הבדל של יום ולילה, שחור ולבן.

לפני כמה שנים דיברתי עם חברה על סיפור הכדורגלן האתיופי, יצחק אספה, שדרס והפקיר את ארי נשר. הדורס היה בן 19, התאונה כנראה בלתי נמנעת, הסיפור היה – כמו במקרה של רפאל – ההפקרה. ברור שהוא ברח, אמרה החברה. זה מה שלימדו אותו החיים. כשיש לך עסק עם הרשויות זו לא תהיה מכה קלה בכנף, מהמורה בדרך להמשך הקיום המוגן שלך. המערכת לא משרתת אותך או מגינה עליך, היא נגדך. אתה בצבע הלא נכון, במקום הלא נכון, לברוח זו התגובה האינסטיקטיבית, הבסיסית. 

אתיופים, ערבים ונשים יכולים להסתובב במרחב שבו אני קיים ולראות אותו ואת האנשים שבו אחרת לגמרי. הם חיים במציאות אלטרנטיבית. במקום שבו אני בן בית, הם חשודים או קרבנות פוטנציאלים. קל לבוא למפגינים בטענות, להסביר להם למה הם טועים ולא מבינים את הפרטים והדקויות. הכי קל, בעיקר אם לא היית צריך אף פעם להיכנס לנעליים שלהם ולהרגיש איך זה לצעוד בהן ברחוב. הם צועקים צדק לרפאל, ובעצם רוצים צדק, נקודה.

כבר שנים שאני רוצה לעקוב אחרי הילדים שלי. לשתול מצלמות ומיקרופונים, לשגר סוכנים שינטרו וידווחו על כל תנועה של היעדים המודיעיניים שהם יוצאי חלצי.

הורים לילדים קטנים לא יבינו. הילדים שלהם הם קצת כמו הבדיחה על איך אתה יודע אם מישהו טבעוני – הוא כבר יגיד לך. עד גיל מסוים אתה נדון לשמוע הכל בפרוטרוט כשרוב המידע לא מרתק במיוחד, בלשון המעטה. מי עצבן בגן, כמה שערים הובקעו במשחק הכדורגל בבית הספר, לא בדיוק דוסטויבסקי. 

אני לא יודע לומר באיזו נקודה מתחילה דממת האלחוט. זה פיחות זוחל, לא שמים לב בהתחלה, והשקט מבורך. במקום אחר צהריים של משחקי קופסה וגינות שעשועים אתה מוצא את עצמך חופשי לנפשך. פתאום הם הולכים לחברים לבד, ולחוגים, ולצופים, ושטף המידע הלא נורא מעניין הופך לזרזיף. פתאום גר איתך בבית עוד אדם בוגר לכאורה, ואין לך מושג מה קורה בחיים שלו.

כשתומר היה בכיתה ח׳ תפסתי אותו מבריז מבית הספר. הוא יצא מהבית של אמא שלו, ובמקום לעלות על ההסעה צעד לבית שלי. אלא שבאותו בוקר התעוררתי באופן חריג מאוחר ממש, וכשיצאתי לעבודה נתקלתי בו בשביל הכניסה. שנינו קפאנו במקום. ואחרי בירור קצר ונזיפה מינורית אישרתי לו לזרום עם היום החופשי. עברו שנים עד שזה היכה בי פתאום – זו לא היתה ההברזה הראשונה. הוא נתפס פעם אחת, אבל רק האלים יודעים כמה פעמים הוא הצליח לנצח את המערכת. ולי לא היה מושג. 

כי ידע הוא כוח, ואי הידיעה מפחידה אותי. המכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה, ומה אם הילדים שלי עוברים דברים שהם לא חולקים איתי, וכשיתברר הנזק כבר יהיה מאוחר מדי? מה קורה כשהם מסתובבים שם בעולם ללא השגחה, בלי להחזיק לי את היד? 

מישהי אמרה לי השבוע שהיא היתה רוצה להתקין בתוך הלב של הבן שלה מראה חד כיוונית. היא רוצה לעקוב ולראות מה הוא מרגיש, מה הוא עובר באמת. זה מנצח את סוכנות הריגול שלי עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. איזה רעיון מפתה, ולא משנה כמה ברור לי שהוא לא בריא. 

אחרי כל סיפור פציעת הברך של תומר שאלתי אותו למה ניהלנו שיחה פתוחה באמת על מה שעובר עליו רק בארבע בבוקר בחדר מיון. הוא חשב על זה רגע, וענה לי שאמא שלו ואני הם לא האנשים שהוא רוצה לדבר איתם. יש לו חברים שזה התפקיד שלהם. אתם, הוא אמר, רשת הביטחון. וחשבתי שזה בריא ומדויק והכרחי, שלב בהיפרדות הבלתי נמנעת. אבל אם רק הייתי יכול להתקין מצלמות בעולם ומראה חד כיוונית בלב שלו, הייתי עושה את זה עכשיו. יושב עם חבילת טישו ומנסה לא להתערב, ומחזיק אצבעות שיהיה בסדר. 

קודם שמענו את הרעש, טרטור המנוע המאיים, ואז הוא פרץ פנימה, דוהר כמו עטלף מהגהינום. 

המגרש היה שקט למדי עד לאותו רגע. אני והצאצאה קלענו לסל בצד אחד, שני ילדים שיחקו בצד השני, ומסביב רק דממת אחר צהריים של רחוב תל אביבי צדדי. ואז הגיע האופנוען. הוא היה כבן 8, רכוב על אופנוע צעצוע חשמלי עם צליל שנע על המנעד שבין מכסחת דשא לבואינג. הוא דהר פנימה, מזגזג על המגרש, עובר קרוב מדי לכדור, קרוב מדי למשחקים בו, קרוב מדי לחיים שלי.

אחריו הגיעו אבא וילד נוסף, רכוב על סקייטבורד. האב נראה נינוח. הם התפרסו על הטריטוריה. החצר של בית הספר לאמנויות גדולה למדי. יש מגרש כדורסל, לידו רחבה ריקה בערך באותו גודל, ועוד שטח קטן ועליו שולחן פינג פונג. היה ברור שהאב המסוים הזה לא מאמין בתוכנית החלוקה. ילד אחד ניצל את מלוא הרחבה לאימוני סקייטבורד, השני טס עם האופנוע על מגרש הכדורסל, משם לרחבה, וחזרה. האב הפטיר מדי פעם קריאות אזהרה כלליות, שלא ישתולל מדי, בלי לרדת לפרטים.

הוא לא נראה איש רע, האבא. לגמרי מתאים לכל הסטריאוטיפים של מרכז תל אביב. אם הייתי רואה אותו ברחוב הייתי מניח שהוא הצביע מרכז ושמאלה, משתתף בהפגנות בקפלן, בטוח שהוא מהטובים. אבל בסופו של דבר אנחנו בישראל. המגרש, הרחוב, כולם טריטוריה, שטח להשתלט עליו, להפגין בעלות. החיים כמאבק בלתי פוסק על המשבצת שעליה אתה עומד, כי מישהו – אמיתי, דמיוני – יחמוד אותה. 

זה נכון בשטחים, זה נכון בעיר הגדולה. אז מה אם יש מקום לכולם. לרגע לא עלה על דעתו של האב להגיד לבן האופנוען להגביל את הדהירה לשטח שבו לא משחקים כדורסל. מה פתאום להגביל? כולם רוצים להשתלט על הכל. בוויכוח על הרחצה המופרדת במעיינות, וגם במגרש הכדורסל. המטרה היא לא להבין איך כולנו נסתדר במרחב ביחד, אלא איך אני אקבל את שלי על חשבונך. מישהו תמיד דורש שיוותרו בשבילו, טוען שמגיע לו יותר. דו קיום על סכינים.

בסופו של דבר הילד התרסק. סיבוב חד מדי, נפילה כואבת, בכי גדול. האב לקח אותו על הידיים, טרטור המנוע נדם. המשכנו לשחק על המשבצת שלנו, עד הפולש הבא.

האורות כבו, תכף הסרט יתחיל. באנו לראות קומדיה, ״העיר הזאת״, רצינו קצת אסקפיזם לווריד בימי המציאות הקשוחה של ישראל ביולי אוגוסט. אז רצינו. קודם, לפני העיקרית הא לכם מנת פתיחה של פוסט טראומה.

זה התחיל בקטנה, עם הלן מירן מאופרת בכבדות בתפקיד גולדה מאיר, בסרט שמתמקד בתפקודה של ראשת הממשלה בזמן מלחמת יום כיפור. גולדה, יחד עם דיין, לא היו דמויות פופולריות בבית שבו גדלתי, ובטח לא אצל סבא וסבתא שלי, שאיבדו את בנם היחיד במלחמה ההיא. זזתי בכיסא באי נוחות, מחכה שייגמר.

נגמר. ואז התחיל הטריילר הבא – ״המזח״! סרט מלחמה ישראלי עם אקשן והכל על מוצב בתעלה, אחד משרשרת מוצבים שעל אחד מהם פיקד אבא שלי. והנה החייל שמתקשר הביתה לאשתו השאננה כשאף אחד עוד לא חושב שתכף תפרוץ פה תופת, והנה עכשיו יורים, ואז דנים אם להיכנע ואם יוצאים מפה בחיים, והשותפה שלי לחוויה (אסקפיזם! קומדיה!) שואלת אם אני רוצה לצאת מהאולם. 

אחרי כל זה התקשרתי לאמא שלי להזהיר אותה מביקור בקולנוע בזמן הקרוב. וחשבתי כמה ותיקי יום כיפור וסתם הלומי קרב ופוסט טראומטיים בדרגה כזו או אחרת יעברו את אותה חוויה מפוקפקת. בשנים האחרונות המודעות לפוסט טראומה, עניין שיותר מדי אנשים במדינה הזו סוחבים, עולה וטוב שכך. עיין ערך כל נושא הזיקוקים השקטים. השאלה היא איפה עובר הגבול. העולם החיצון מלא בטריגרים, כל יציאה לרחוב, ביקור במוזיאון, הליכה לקולנוע, יכולים ללחוץ למישהו על נקודה. 

מתי זה לגיטימי ואין מנוס אלא להתמודד, ומתי צריך לקום ולשנות את המציאות? זיקוקים הם מקרה קל – אם יש אופציה שקטה, אז למה לא? גם הקולנוע. אם אתה הולך לקולנוע יש מצב שתיתקל בתמונות נעות של אנשים במדים, בסצינות פעולה, בדם ואש ותמרות עשן וטרנטינו. אפשר להימנע, אפשר להגיע בעשר דקות איחור כדי לדלג על טריילרים, אבל זה מה יש. 

באמצע נמצאים החיים עצמם, ואין מנוס מלהתמודד איתם. לפתח חוסן, לפעמים לחשוק שיניים ולהתגבר, לפעמים להישאר בבית, לפעמים לקחת קלונקס. הניסיון לפשט הכל, לעקר ולהעלים טריגרים, נועד לכישלון. החיים מורכבים ומלאי דקויות. יצאת מהבית? שים לב שלא שכחת את השריון המטאפורי מאחור. לכל אחד יש צלקת או מטען, הרחובות לא יכולים להיות סלחניים לכולם, כל הזמן. 

בחודשיים-שלושה הקרובים כנראה שאבקר פחות בקולנוע. ו״העיר הזאת״? סרט חמוד, ההצגה היתה טובה יותר. אבל בסיכומו של ערב גם שרדתי וגם נהניתי, נכון לעכשיו זה יותר ממספיק. 

״אני רציתי בית שבו הכול נפתח-נסגר״, היא אמרה, וחתמה את הדיון. היא היתה חברה של חברה, וזו היתה הפעם היחידה שבה נפגשנו, בבית קפה במרכז תל אביב. השיחה זרמה והגיעה לאחד הנושאים התל אביביים המרתקים תמיד – דירות. 

הדירה התל אביבית היא ישות חמקמקה ופתיינית. רובן ככולן קטנות, יקרות, רעועות וקשות להשגה. הביקוש מרקיע שחקים, לבעלי הבית יש דרישות ביזאריות, ושכר הדירה גורם למחשבות על קציר איברים עצמוני. במשך השנים שלי בתל אביב שמעתי אנשים מספרים על דירת הפלא שלהם, זו שהושגה באמצעות קשרים מפותלים, וכוללת בעל בית צדיק ושאר תפנוקים. ואז, בזכות חברה טובה וזוג שהתגרש, מצאתי אחת כזאת בעצמי, וכמו נער גבעות, אין לי כוונה להתפנות אי פעם.

אבל החברה של החברה כבר לא היתה שם. אחרי שנים במרכז תל אביב הם עברו לשכונה בפרברים כדי שהכול ייפתח-ייסגר. כל מי שראה ארון ישן בדירה תל אביבית, כזה שלא נסגר עד הסוף ולא ברור אם אי פעם היה לו את הפיצ׳ר הזה, יכול היה להבין מייד על מה היא מדברת. 

לכול החלטה יש מחיר. אפשר לגור באמצע הבלגאן, לחמוק מהפקקים, לרכוב על אופניים לעבודה וליהנות מבר ואםפם מטר מהבית – תג המחיר הוא דירה שחלקים ממנה נוטים להתפרק. ואפשר לגור ברווחה מתוקתקת, עם ארונות ומגירות שהמסילות והצירים שלהן עומדים בסטנדרט של רכבת קליע יפאנית, ולעמוד שעתיים לכל כיוון בפקקים. השאלה היא איך ואיפה אתה מנהל את החלקים החשובים של חייך.

בשבועות האחרונים עלה בי חשק מוזר לשידה חדשה ליד המיטה. זה רהיט חשוב: ניצבת עליו ערימת הספרים שמחכים לי ומנורת הקריאה שתסייע לי לבלוע אותם, ומגירה עם כל מה שצריך. חיפשתי משהו נאה ופרקטי וזול, כי בכל זאת, דירה תל אביבית שכורה וכל זה. מצאתי, הזמנתי אונליין, הרכבתי לא בלי מאמץ, ובחנתי את התוצאה הסופית. 

היא היתה עלובה למדי. העץ נראה זול, הצירים רעועים והמדף מרקד. זו היתה גירסה עייפה לתמונה שראיתי באינטרנט. נזכרתי בבדיחה של יעקב כהן על מסעדות עם תמונות נוצצות של המנות בתפריט, כאילו אומרות: ככה היה נראה האוכל אם היינו מתאמצים. 

הורדתי את השידה למטה והשארתי אותה למי שירצה לקחת. אני גר במרכז העיר הגדולה ואוהב את זה, אבל אני הולך לחכות קצת, לחשב חישובים, ואז להוציא סכום מופרך על שידה עם שיק של רמת השרון. שתיפתח-תיסגר כמו שצריך. 

לא סבלתי את ווהאם אי אז בנעורי האבודים. הייתי בדיוק בתחילת הפאזה המוזיקלית הניאו-סנוביסטית שלי, נטשתי את רשת ג׳ לטובת גלי צה״ל בימי הטרום-ברדוגו, הרמתי את האף ולא הקשבתי לפופ אייטיז מטופש. ווהאם באם, קלאב טרופיקנה, מה זה החרא הזה. אני בדיוק מאזין לדיוויד בואי.

אל הסרט התיעודי על הצמד שיצא עכשיו בנטפליקס הגעתי מפויס יותר, ומסתבר שגם בור מוחלט. יש לא מעט שירי אייטיז שבזמן אמת עשו לי פריחה והיום נשמעים לי אחלה לגמרי. בנוסף, הייתי בטוח שווהאם היו סוג של מכונת פופ מהונדסת, צמד חתיכים שחבורת מפיקים תאבת בצע הלבישה, כתבה והפיקה. הסיפור האמיתי מעניין ומפתיע הרבה יותר, וגרם לי להעריך ולחבב את הגיבור הטראגי והאלמוני יחסית בצמד – אנדרו רידג׳לי. האיש שלא עשה כמעט כלום, ושבלעדיו ג׳ורג׳ מייקל לא היה קיים. 

התקציר: אנדרו רידג׳לי היה בן 11 כשלכיתה שלו הגיע ילד חדש, שקט ומופנם, בן מהגרים יווני בשם יורגוס פניוטו. רידג׳לי התנדב לעזור לילד החדש להשתלב, והם הפכו לחברים הכי טובים. שניהם אהבו מוזיקה, החליטו להקים להקה, כולל שם במה חדש ובריטי למהדרין, לפניוטו. בהתחלה הם יצרו יחד, כשרידג׳לי הוא הדומיננטי יותר, גם ביצירה עצמה וגם בכל מה שקשור לסטיילינג והופעה על הבמה. אבל מהר מאוד התברר שמייקל מוכשר יותר בהכל – שירה, כתיבה, הפקה, נענוע אגן. מה שהתחיל כצמד שבו רידג׳לי מוביל, נגמר בג׳ורג׳ מייקל שר על הבמה בלייב אייד כתף אל כתף עם בואי ואלטון ג׳ון, בזמן שרידג׳לי עושה קולות רקע עם שאר זמרי הליווי מאחור. 

מייקל המשיך לקריירת סולו מטאורית, ורידג׳לי נעלם אל תהום הנשייה. לכאורה די ברור מי ניצח ומי הפסיד, מי מימש את השאיפות והפוטנציאל, ומי נותר מאחור. הכותרות בסוף הסרט מספרות על מכירות האלבומים של מייקל (142 מיליון עותקים), כשרידג׳לי נשמע מתראיין ברקע ומפרגן לכישרון וליכולת של חבר הילדות. אין אף משפט על המשך הקריירה שלו. יצאתי לחפש קצת בגוגל. 

אחרי ווהאם רידג׳לי ניסה להפוך לנהג מירוצים ועבר למונאקו כדי להתחרות בפורמולה 3. לא יצא מזה שום דבר למעט תאונת שרשרת מפוארת אחת. רידג׳לי המשיך ללוס אנג׳לס כדי לנסות קריירת משחק שלא המריאה. ב-1990 חזר לאנגליה והוציא אלבום סולו שנחשב לאחד הגרועים של אותה שנה. הוא היה בן 27, והחליט שזה הספיק לו. מאז הוא עושה פחות או יותר כלום. קצת צדקה, ראיון פה ושם, וזהו. 

איך מתפרנסים מלא לעשות כלום? בקלות. רידג׳לי שווה היום כ-40 מיליון דולר. הוא חי יפה על התמלוגים של ווהאם, ובעיקר על ״לחישה פזיזה״. תמיד חשבתי שזה היה להיט הפריצה של מייקל אחרי פירוק הצמד, אבל מתברר שרידג׳לי היה שותף לכתיבה. אי שם לפני גיל 25 הוא ישב בבית ההורים וכתב שיר קיטשי עם חבר, ולא ידע שבזאת הוא מסדר לעצמו את החיים. 

ג׳ורג׳ מייקל ניהל קריירה מוצלחת וסוערת – התמודדות עם ביקורת וצורך עז להוכיח את עצמו כאמן רציני, היציאה מהארון והחיטוט של התקשורת בחייו הפרטיים ועוד ועוד ועוד, עד למוות מוקדם ומפתיע בגיל 56. רידג׳לי, מנגד, בדק וניסה במשך ארבע שנים, ואז נשען לאחור וחי את החיים של אדם שאין ולא תהיה לו דאגה כלכלית אי פעם. אפשר לראות את המפגש שלו עם מייקל כזכייה בלוטו, אבל זה קצת מורכב יותר. רידג׳לי היה הקטליזטור, האיש שבלעדיו יש סיכוי שהכישרון של מייקל היה נשאר מוגבל לשירה נרגשת במקלחת. הוא גילה, דחף, שיתף פעולה בתחילת הדרך, וקיבל בתמורה חיים נטולי רעש ודאגות. 

האתוס המערבי שכולנו אמורים לחיות לפיו אמור לגרום לכולנו לרצות להיות ג׳ורג׳ מייקל – להגשים את הפוטנציאל, להגיע הכי רחוק שאפשר. אני הייתי מעדיף לגמרי את אופציית רידג׳לי הנינוחה, מינוס אפיזודת המירוצים. למה שהשאיפה האולטימטיבית לא תהיה נוחות, איזון וביטחון כלכלי? 40 שנה אחרי הוא מבחינתי המנצח הגדול של הסיפור הזה. 

והמוזיקה של ווהאם? עדיין פח.

יש בתל אביב חסר בית שדומה באופן חשוד למנכ״ל שעבדתי תחתיו פעם. מבנה הגוף, הפנים, צבע השיער. גירסה קיצונית ואכזרית של הופרדו בלידתם. בכל פעם שאני רואה אותו אני תוהה לגבי אי הצדק האולטימטיבי הזה. האם בנסיבות אחרות, בשינוי קל של תנאי פתיחה ומהלך חיים, הם היו יכולים להתחלף. המנכ״ל על הספסל בשדרה, חסר הבית עם גג מעל הראש בסיליקון ואלי.

זה נושא שמעסיק אותי לא מעט. הייתי אמור לגדול עם אב אחד, גדלתי עם אחר. עד כמה זה השפיע, האם הייתי היום אדם אחר, המנהל חיים שונים. הילדים שלי מדברים על השפעת ההורים. החל מסתם תלונות וכלה ב״אתם יצרתם אותנו״, רוצה לומר – אתם אחראים להכול (או לפחות לכל מה שרע). מה יחסי המרכיבים בקוקטייל האישיות הזה של אופי, גנים ונסיבות? 

השבוע נכחתי באירוע קרבות איגרוף שארגנה הגר פיינר, האישה והאגדה. הזירה היא מקרה מבחן מעניין לשאלת המה קדם למה: שני מתאגרפים באותו משקל ובאותה רמת ניסיון עומדים זה מול זה. לכאורה תנאי הפתיחה שווים, אבל מהר מאוד אפשר לראות מי התאמן ברצינות ומי עיגל פינה או שלוש, מי הגיע נחוש יותר ומי פחות, מי גמיש מנטלית מספיק כדי לבצע התאמות ושינויים תוך כדי תנועה ותחת מטר חבטות. 

אבל מנטליות ואופי לא מספיקים. המתאגרפים הם אלה שמכים ומתחמקים בזירה, אבל מעליהם מרחפת דמותו של המאמן. או המאמנת: הגישה של הגר לאימונים היא בסגנון עדות הגסטאפו. זו לא השכונה הישראלית הטיפוסית כאן, אלא הקפדה על כל פרט, חזרה שוב ושוב ושוב על טכניקה, אפס ויתורים. ובזירה זה ניכר. קל לראות מי מחזיק ידיים למעלה כדי להגן על הפנים כמו שצריך גם כשהוא עייף, למי יש טכניקה משוכללת, ומי סתם משתולל ולופת את היריב כי אין לו כבר חמצן או מושג מה לעשות. מצד שני, לא כל הלוחמים שלה סיימו את הערב עם היד מונפת אל על.  

מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה עם תשובה שעיקרה כאוס וחוסר ודאות. אם נלהק את המאמן/ת בתפקיד ההורים, ואת הלוחמים בזירה כילדים, ברור שיש כאן ערבובייה שקשה למצוא בה נקודת התחלה וסיום מוגדרים. המתאגרף הוא לא יציר כפיו של המאמן, אבל לא יגיע רחוק בלי כל מה שקיבל ממנו לפני שעלה לזירה. יש כאן תמהיל לא ברור של הכנה ואופי, מנטליות ובחירות שנעשות בן רגע ותחת לחץ, ובסופו של יום גם לחיים עצמם. יום רע, שריר שנמתח, חברה שעזבה. 

כולנו רוצים נרטיב לינארי, כולנו רוצים סיבה ברורה, אבל אין. יש את מה שקיבלת, את מה שבחרת, ואת מה שאתה עושה עם זה עכשיו. ומזל. הרבה מזל. ולשמור פנים, תמיד, ליתר ביטחון.

חבר טוב אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים: יקר, לא בריא וההיי הכי מוצלח שאי פעם תגיע אליו. ולאיש יש תאומים, הוא יודע על מה הוא מדבר. 

כל מחקר תורן יודע לספר שאנשים נטולי ילדים מאושרים יותר. קל. מספיק לחשוב על שעות השינה שנוספות והחרדות שפוחתות כדי לדמיין את החיוך הזחוח על פני אלה שידם מעולם לא נשלחה אל מוצץ. שלא לדבר על הרווחה הכלכלית, או כמו שנגה אמרה לי פעם – ״אבא, אם לא היינו היית טחון״. מצד שני, כשעוברים לדבר על תחושת משמעות הורים תופסים את ההובלה ולא מביטים לאחור. 

אני מניח על המשקל מצד אחד את הלילות הלבנים, הביקורים בקופות חולים עם הבלחות לחדר מיון, החרדות מכל מה שעלול להשתבש (בגן, בבית הספר, בכביש, בצבא) ורגשות האשם, המון רגשות אשם. בצד השני אני מניח את ההצדקה לקיום. התשובה לשאלה הבסיסית של למה בעצם לקום בבוקר ולהמשיך עם כל זה. והמאזניים נוטים באופן שאינו משתמע לשני פנים לצד השני. כשזה מגיע למשמעות, הורים מנצחים בנוקאאוט.

לפעמים האמונה הזו מתערערת. לפעמים המשמעות מגיעה עם סאונד אפקט צווחני על זה שאתה חרא של אבא, טענות ומענות, האשמות מוצדקות יותר או פחות ותחושת כישלון מפואר. הקלישאה מדברת על הביטחון של גבר לבן פריבילגי ממוצע שמשוכנע שהוא יודע לעשות הכול, אבל זה כאין וכאפס לעומת הביטחון של טינאייג׳ר שמקסימום עשה בייביסיטר, אבל בטוח שהוא יודע הכול על הורות נכונה עד מושלמת, וישמח להסביר לך איפה טעית עם דוגמאות ומראי מקום. זו משיכת חבל ההיבריס – מי אחראי לתוצר הזה שנקרא אדם? עד כמה ההורים אשמים בכל מה שרע, עד כמה הם יכולים לקחת קרדיט על הטוב? בגיל מסוים הילדים שלך זוקפים לזכותם את כל מה שמוצלח ומשליכים את השאר על אמא-אבא.

הם גם לא לגמרי טועים. הורות היא כמו משחק מחשב שתוכנת להיות חסר סיכוי, אתה תמיד תפסיד בסוף. הא לך בני אנוש קטנים שאתה אחראי לגדל ולעצב בזהירות ובקפידה, בשעה שאתה עייף וחרד וסוחב את המטענים שלך מהילדות ובכלל, וצריך גם לחיות ולעבוד וכל הג׳אז הזה. והופ הנה טעות קריטית, והנה צלקת שהשארת בלי לשים לב אפילו, איזה כיף. במובן מסוים זה לא לגמרי רע. בסופו של דבר צריך לייצר נפרדות, הטעויות עוזרות לצאצאים לצאת לחופשי.

איך מנצחים את כל זה? לא מנצחים. מחכים וסופגים ומכילים ומנסים לתקן מה שאפשר. אם היתה לי מכונת זמן והייתי חוזר לעבר ומתקן את השגיאות הגדולות והקטנות, הייתי שב כנראה להווה חדש ונוצץ ובו הילדים שלי היו מסבירים לי למה אני הורה כושל מסיבות אחרות לגמרי. זה מה יש.

בחמש בבוקר הלכתי לחפש מכונת קפה, העייפות כבר סחררה אותי, ולהירדם על כיסא בחדר מיון התברר כאתגר גדול מדי. התחלתי את היום בשש בבוקר ולא ציפיתי לסיים אותו עם תומר הדואב במיון. מצד שני, מי כן מצפה לסיים איזשהו יום במיון?

חדר ההמתנה הוא חלל לא גדול שמחולק באמצעות וילונות לעמדות המתנה קטנטנות. לידינו תייר גרמני שיכור שעף מקורקינט מבקש מדי פעם באנגלית קלוקלת Someving for ze pain. ממול שוכבת הומלסית שהגיעה למיון כדי להתארגן על מיטה. כשהמאבטח גדל הקומה מודיע לה שפה זה לא מלון, היא שולחת אותו להזדיין. הוא לא מתרגש. קור רוח הוא דרישה בסיסית לעבודה במקום הזה.

אולי אפשר היה להוריד מעלה או שתיים מקור הרוח הנ״ל. את רוב הזמן במיון מעבירים בהמתנה, בלי לדעת עד מתי ולפעמים גם למה. אני שואל בנימוס, והאח תולה בי עיניים תמהות. מבחינתו זו שגרה: מה, אתה לא יודע שעכשיו צריך לחכות לרופא/ה שיתפנו? ושלאף אחד אין מושג מתי זה יקרה? 

אחרי הרופאה עוברים לשלב המתנה חדש – לאורטופד. איפה הוא? אף אחד לא יודע. אנחנו שומעים שיחות טלפון נזעמות מדלפק האחיות, שמנסות להבין מה קורה. בסוף מתברר שהיתה תאונה קשה וכולם, כולל האורטופד, בחדר הניתוח.

מחכים. 

כשהוא מגיע כבר אור בחוץ. תומר מסביר לו שמדובר בפציעת ספורט. כדורגל? לא, איגרוף תאילנדי. הוא ממשש ובודק ומזיז ומתחיל לסכם. אין שבר, חשש לקרע, אמרנו פציעה במשחק כדורגל, נכון? לא, תומר מתקן אותו שוב, איגרוף תאילנדי. הוא מהנהן ורושם לנו מכתב שחרור והפניה שבה כתוב ״פציעה בזמן משחק כדורגל״. אני מניח שהוא לא ישן מעל 24 שעות. לברך הנפוחה והכואבת לא אכפת איזה ענף ספורט נרשם לגנותה.

יש פער עצום בין הסבל הפרטי של הבן שלי, שגם אם הוא מסתובב בגוף של גבר הוא עדיין לגמרי הילד שלי, לבין הגישה של המערכת. הצוות עמוס ומותש, מנוסה ומורגל, ומה שעבורי יכולה להיות חוויה ראשונית ומצלקת, הוא עבורם עוד יום שגרתי. זה פער שמעורר זעם, שקשה לגשר עליו. קל לכעוס על ״המערכת״.

כשחיפשתי בחמש בבוקר קצת קפאין נתקלתי באח שצעד במסדרון ושאלתי אותו איפה יש מכונת קפה. אין, הוא אמר, בוא איתי. ולקח אותי לחדר הצוות ושאל כמה סוכר והכין קפה שחור לאיש שהוא לא מכיר, וכנראה ברור לו שאם הוא נמצא במקום הזה בשעה הזאת לא מדובר בנסיבות מוצלחות. גם זו המערכת, אנשים עייפים ועסוקים שפה ושם עושים חסד קטן.