את האנטי שלי לרוקרים קשישים ניסח יפה אפרים שמיר בראיון, לא זוכר לאיזה עיתון. הוא סיפר שהיה בהופעה של הרולינג סטונס שנראו כאילו הם עושים קאבר לעצמם. זה היה מדויק. הבנתי פתאום למה אני עושה כבוד לניל יאנג וברוס ספרינגסטין, אבל לא הולך להופעה של פול מקרטני בפארק.

ולכן ההפתעה מהאלבום האחרון של ואן הלן. תמיד חיבבתי אותם, למרות שהיה ברור שזה קצת גילטי פלז'ר. אחת הפעמים הבודדות שבהן כתבתי כתבה בלי לסגור מראש עם העורך היתה עליהם, לכבוד 30 שנה לאלבום הראשון המגה מצליח שלהם – והיא לא נכנסה לבלייזר בסוף, כי העורך חשב שואן הלן לא באמת חשובים או ראויים. מה שדי עצבן אותי. אבל הוא בחור נחמד, ערן, מה לעשות.

עכשיו הם התאחדו. כלומר שוב, כלומר עם הסולן הראשון לשם שינוי, ולא השני או השלישי. כמו קלישאת רוק הם רבו, התפרקו, לקחו סולן חדש, רבו גם איתו וארגנו שלישי, שכבר היה ממש פאתטי. פיטרו את הבסיסט, שתו, נגמלו.

הסולן המקורי, דיוויד לי רות', הריץ קריירת סולו מוזרה וכושלת. השיא שלו, אולי, היה הופעת אורח קצרה בסופרנוס. אחר כך לאדי ואן הלן היה סרטן בלשון (!) וניתוח להחלפת מפרק הירך ולי רות' התחיל להיראות כמו גירסת הזומבי של עצמו. וכל זה בא לאיית ב-2012 בניאון בוהק – "חלטורה".

אבל האלבום שלהם חמוד להפליא. יש בו לפחות שני שירים שלגמרי עומדים בסטנדרטים הטראשיים של פעם, וגם כל השאר עובד לא רע. הוא לא מביך, הוא לא פאתטי, הוא כן בועט. תקשיבו לשיר למעלה, ואחר כך תעיפו מבט בראיון הזה של לי רות', שמספר על מיתוס ה-M&M החומים הידו – הוא מקסים – ואז לכו על השיר שנמצא בתחתית הפוסט. מגניב לגמרי.

לא ברור עד כמה לי רות' ואדי ואן הלן מחבבים/סובלים אחד את השני. לא ברור עד כמה הם להוטים לבמה, חמדנים או פוחדים מזקנה ומוות ומפרפרים מול הקהל כדי להרגיש משב רוח נעורים. בשורה התחתונה האלבום שלהם הוא הפתעה נעימה.

ועם כל הכבוד המועט למקבילות שלהם מעדות ההייר מטאל, תמיד היה חוסר צדק מסוים ביחס לואן הלן. בשיא שלהם, לפני סאמי הגר והקיטש, הם היו שלוש רמות מעל ישויות כמו מוטלי קרו ופויזן, ופה ושם ייצרו שירים ממש ממש טובים, גם בסטנדרטים של עורכים מוזיקליים בבלייזר. אז מה עם לי רות' הופיע עם בגדים מגוחכים וסיפר לקהל שזה לא אקדח בספנדקס שלו, הוא פשוט שמח לראות אותם.

שורה תחתונה – אני מסיר את הכובע מול דיימונד דייב והאחים ואן הלן. ריספקט.

שנייה, שאני אבין: שטראוס היא חברה פרטית. היא רוצה להיכנס לשווקים בחו"ל, אז היא מוכרת בהם במחיר תחרותי. למשל בארה"ב, שבה הדברים עולים פחות מאשר כאן – לא באשמת שטראוס. ועל זה מחאה, חרם צרכני, בלגאן.

זה מפגר לגמרי. רשות השידור מבזבזת מיליארדים, אבל אף אחד לא מוחה על זה. אף אחד לא מכריח אותך לקנות פסק זמן, אבל על טופס האגרה מסבירים יפה איך יעקלו את חשבון הבנק שלך אם לא תשלם.

אף אחד לא מקים קבוצה עצבנית בפייסבוק כשדופקים את העובדים הסוציאליים, ואף אחד לא מדבר על עובדי הקבלן עד שעופר עיני מחליט לעשות עליהם הון פוליטי. אף אחד לא מארגן מרד מסים על רמת החינוך, הרופאים שובתים פחות או יותר לבד. השוקולד של שטראוס? זה מה שמבעיר לכם את האדמה מתחת לרגליים?

בא לי פסק זמן. מריר.

יש משהו מפתיע בפער בין חוויית הצפייה ב"חייבים לדבר על קווין" למה שקורה אחרי: כלום בערך. הסרט, שתוך כדי צפייה בו גורם לאי נוחות וחרדה, מתפוגג ונעלם כמעט מייד אחרי הכותרות.

שזה מאכזב ומעצבן. טילדה סווינטון אלוהית, והסרט מרשים להפליא. יותר מדי מרשים. אם לתמצת: יש כאן המון סגנון ואסתטיקה, על חשבון דמויות ועלילה. במקום לפתוח דיון אמיתי ומטריד על היחסים בין הורים לילדים, הולכים על סטייל. קווין – וזו חצי אזהרת ספוילר, כי די ברור מתחילת הסרט מה קרה לו, פחות או יותר – הוא מפלצת. סוג של זרע שטן חד מימדי למדי. לא מפתיע שהוא מתגלה כפסיכופת, לא מפתיע שאמא שלו חצי מתעבת אותו. כן מפתיע שאבא שלו עיוור לזה לגמרי. מפתיע עד לא אמין.

בסופו של דבר אתה צופה בסרט מהצד. הוא מטריד בעיקר בגלל החרדה ממה יקרה תכף – קצת כמו סרט אימה – אבל לא מעורר שום הזדהות, תהייה לגבי היחסים שלך עם הצאצאים הפרטיים, כלום. אתה נותר בורגני שליו שמסתכל על משהו שלא רלוונטי אליך. כי בעולם האמיתי אין ילדים מפלצות, החיים הרבה יותר מורכבים מזה. תוך כדי הסרט חיפשתי משהו שאפשר להיאחז בו, איזושהי אמביוולנטיות. אין.

ואחר כך ראינו את "הערת שוליים", שגם מתעסק ביחסי הורים-ילדים, ועושה את זה מעולה. למעט עלילת משנה קלושה על ליאור אשכנזי והבן הלא ברור שלו, הסרט מצוין. הוא לא עסוק בהתייפייפות מסוגננת, הוא כן מצליח לשלב גם הומור ועדינות, והוא לגמרי משאיר אותך עם חומר למחשבה, במקום להתפוגג לו. על קנאת הורים בילדים, על חוסר היכולת להתנתק באמת מאמאבא. "הערת שוליים" לוקח את קווין בהליכה נינוחה. ובראבא מדהים.

מתחת לאדמה
מתחת לאנשים שבוכים, ואומרים דברים עצובים ורציניים, של מבוגרים.
ושמים אבנים ופרחים.
הוא שוכב במכנסיים קצרים וגופייה וזקן פרוע
עם תקליט של כוורת או דיפ פרפל ברקע.
קורא חוברת של MAD, ומתגלגל מצחוק.

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

כמה קיצוניים יש בבית שמש? או בכלל? כמה מקרים של תקיפות, ומה השתנה בשנים האחרונות? לא יודע. לא כותבים על זה.

החרדים הקיצוניים בבית שמש זה סיפור שמצטלם טוב, סיפור עם רעים ברורים שקל להתאגד נגדם. עד שהחרד התמים הראשון יחטוף מכות, כלומר.

ובינתיים אפשר לעזוב לרגע את תקציב הביטחון, את הימין הקיצוני, את התפוגגות דו"ח טרכטנברג והמחאה ועוד ועוד ועוד. למה להציק בזוטות, כשאפשר לצאת לג'יהאד נגד הדוסים.

זה קלאסיקת ביבי, גם אם הוא לא התכוון לכך – להסיט נגד מיעוט שיש קונצנזוס נגדו, לכוון את תשומת הלב הרחק ממה שבאמת דורש אור שמש, לנושאים קלים לעיכול, נושאים שגם הוא יכול לעשות עליהם כותרת. דמגוגיה קלאסית. זה שערוץ 2 וכל השאר זורמים איתו בכיף שלהם, זו כבר בעיה אחרת לגמרי.

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.

כנראה ששלל הצעות החוק ההיסטריות של הימין העלק-מתון גורם לחלחול וכרסום גם בצד השני. או יותר נכון בכל הצדדים.

הבהרה, כלומר כל הקטע שאומרים לפני האבל כדי לתאם ציפיות ולארגן אליבי: אני חושב שאביגדור ליברמן הוא איש מתועב ומסוכן, אני חושב שהוא עשוי מחומר של דיקטטורים ציניים, אני חושב שהוא הרסני לדמוקרטיה. אבל הקמפיין האחרון נגדו ונגד חבריו לדרך מעצבן אותי.

בכמה מארבים שכבת, מתריסה הכרזה המעוצבת, וכמה מחסומים עשית, הפעם לפאינה קירשנבאום ההזויה לא פחות. וואלה, מה פתאום שהם יביעו עמדה וידחפו החלטות אם הם לא היו בקרבי? שערורייה. כלומר בדיוק כמו שלשמאלנים שלא היו בגולני אין זכות לפתוח פה, נכון?

אם אנחנו לא רוצים מדינה פשיסטית שמתנה זכויות בסיסיות בשירות צבאי, כדאי להירגע אם זה לא?

ובמקביל, ועם קשר, סיפור בר רפאלי-ריקי כהן שנולד בטוויטר. כן, נולד מכל העניין מימ יפה – "עבודה קשה, טיפשה" זה אחלה. אבל כל העניין צרם לי קשות.

אפשר להתווכח איזה אחוז מההון של רפאלי מגיע מזה שהיא יפה על גבול הפלילי, ואיזה מכיכובה במדורי הרכילות. ואין לי מושג עד כמה דוגמנות זו עבודה קשה או לא. מניח שיש לא מעט לחץ שכרוך בעניין. אבל: העקיצה של כהן בטוויטר היתה אפקטיבית לא פחות גם בלי להצמיד את העלבון "צבועה" לקצה המשפט. הבה ננסה ביחד: "ממה בנית קריירה אם לא מרכילות?". עובד לא?

ה"צבועה" מיותר, תוקפני, מעליב. אולי אפשר היה לנסח את כל המשפט אחרת. נגיד, "הרי גם את חייבת חלק מהקריירה שלך לפחות לפרסום במדורי הרכילות". זה לא מתלהם, זה יכול אפילו לייצר איזשהו דיון, מי יודע. אבל ברגע שעוברים למחוזות ההתקפה והעלבון, אין פלא שרפאלי ירתה בחזרה "טיפשה" והתבצרה בחפירות. טבעי לגמרי.

בשני המקרים יש בעיה קשה של העניין המסובך הזה של נאה דורש נאה מקיים. כשאתה משתמש בכלים הפסולים של היריב, אל תתלונן כשאתה חוטף חזרה.

אם מחפשים את קו הגבול בין תינוק לשלב הבא (פעוט? עולל? מצביע ליברמן?) נראה לי שהוא נמתח שנייה לפני הרגע שבו הבכי הופך לחצי מודע.

לתינוקות אין פאסון. זה אולי שיא התמימות האנושי. כשקרני בוכה היא בוכה – כי כואבת לה הבטן, או כי היא רעבה, או כי האור לא יושב לה בזווית נכונה על העין, לך תדע. אבל זה נכון בדיוק לאותו רגע.

שנייה אחר כך היא תחייך, או תאכל כמו שובת רעב ששמע שההסכם נחתם, או סתם תירדם. אחד הדברים היותר מצחיקים הוא לראות אותה עוברת תוך שנייה מפרצוף אומלל של תיכוניסט מפונה ממאחז לא חוקי לנמנום קל. תווי הפנים שלה עוברים מקמטי סבל ובכי לעיניים חצי סגורות ופה קצת פתוח של שינה מתוקה בפרק זמן בלתי מדיד.

בשלב מסוים זה נגמר. ילדים קולטים שאם הם בכו לפני שנייה, הם צריכים להביא את היבבות לסיום דרמטי נאות, גם אם הסיבה להתייפחות כבר נעלמה. הם קולטים איך הם נתפסים מבחוץ, הם מבינים שרואים אותה. לקרני אין שמץ. היא עוברת מבכי לחיוך לפזילה תמהה למבט נלהב באיזה גוף תאורה בזמן שלקח לכם למצמץ. לא מעניין אותה מה אנחנו חושבים על זה. מעניין אותה רק לאכול ולישון ושירימו אותה והמובייל ופעולות מעיים תקינות.

מקנא, לגמרי מקנא.