המון קרחות היו באולם, למרות שהוא היה מלא לגמרי. קרחות ושיער לבן. מבט סביב גילה שהפרופיל הממוצע של צופה קברט בשישי בערב הוא: אשכנזי, מעל גיל 40, בורגני.

אין תחרות, טיראן לוקח

זו הפקה מרשימה להפליא. התפאורה, המוני השחקנים על הבמה, התלבושות. הכל מתוקתק, מקצועני. וחוץ מחמש הדקות האחרונות בערך, שוב דבר לא ממש מרגש. יש רמיזות לסקס, אבל יותר בכיוון של גיחי-גיחי, ופחות בכיוון של ארוטיקה מחרמנת ממש. ויש את האמירה על חברה נהנתנית שלא שמה לב שהנה באים הפשיסטים והלכה השכונה.

כלומר בערך אמירה.

וזה מה שעיצבן אותי בסופו של דבר בקברט. אני לא הולך לתיאטרון כמעט, ואולי זו לא דוגמה מייצגת – אני מקווה- אבל התחושה שלי היתה שזו הפקה שמותאמת לקהל שכן מגיע להצגות באופן קבוע. הפקה שעסוקה יותר בלחקות את הסרט, בתלבושות, בהעמדה וכוריאוגרפיה, בבידור נטו.

אפשר רק לנחש מה היו עושים עם החומרים האלה אנשים קצת יותר נועזים: עיר נהנתנית ודקדנטית מצד אחד ושנאת זרים מצד שני? ליברליזם במועדונים וימין קיצוני מתחזק בפרלמנט? מזכיר לכם משהו?

אבל על הבמה לא היתה אקטואליה. תשכחו את הצרות שלכם אומר מנחה הערב במה שאמורה להיות אירוניה, אבל בסופו של דבר זה מה שקורה לקהל. הוא שוכח את הצרות שלו בעזרת בידור משובח + אגרוף קטן לצלעות בסוף, בשביל תחושת החשיבות/ערך מוסף. אבל עם מה בדיוק אתה אמור ללכת הביתה? עם התחושה שהנאצים האלה היו ממש ממש לא נחמדים? אם הערכה לליהוק של אקי אבני לתפקיד עם זהות מינית לא סגורה על עצמה?

אין שום דבר מטריד באמת בקברט, חוץ מאיתי טיראן, שגדול על ההצגה בכמה מידות. אקי אבני תמיד היה שחקן מעצבן, שמזיע ומתאמץ. איתי טיראן פשוט עומד שם, בלי להתאמץ, ושופע כריזמה וכישרון כמו צונאמי. ופה ושם הוא מצליח להתעלות על התבנית הבידורית שבה סגרו אותו, הוא כמו וירוס במערכת.

במדינה שנמצאת ברבע הדרך לפשיזם, אפשר היה לעשות עם קברט משהו קצת יותר מוצלח מאשר חיקוי של לייזה מינלי וכמה ישבנים חטובים. קצת.

"אבא, שחקנים מרוויחים הרבה כסף?"

יום לפני הילד נתן הופעה משכנעת עם שלל ניואנסים מדויקים בהופעת הסיום המיוזעת של חוג הדרמה שלו. הוא מאוד מתלהב מכל העניין.

"לא ממש, בארץ רק שחקנים שממש מצליחים מרוויחים הרבה".

"לא, התכוונתי בחוץ לארץ, כמו ג'וני דפ".

"אה, כן. ג'וני דפ מרוויח מלא".

אנחנו צועדים ברחובות תל אביב בלילה הלבן, לפני שנייה ראינו ליד כלבו שלום שלט חוצות ישן לסרט האחרון של טים ברטון, עם מר דפ.

"אז אני אהיה שחקן. ובגלל שאני גם רוצה לגור בניו יורק, אז אני אוכל להרוויח כסף. זו נראית לי עבודה כיפית".

בביאליק יש לילד כבר רעיון קריירה אחר. "אולי אני אעבוד בנאס"א".

"נאס"א?!?"

דקה לפני כן דיברנו על הכוכבים, ואיזה מעניין זה שהחלל לא נגמר, ותמיד אפשר לגלות בו משהו חדש.

"כן, במחלקה שבודקת עם יש חיים מחוץ לכדור הארץ. אפשר לשבת כל היום מול מסך שאף פעם לא יראה כלום, ולישון ולשחק".

שאפתן.

"כל החברים שלי כבר החליטו מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים. אני כבר החלטתי מלא פעמים. בסוף", הוא נאנח, "אני סתם אתקע באיזה משרד".

"תיתקע באיזה משרד? מאיפה למדת להגיד את זה? אתה לא תיתקע בשום מקום. זו החלטה שלך. אם טוב באיזשהו מקום, פשוט קמים ועוזבים. מי שנתקע באיזשהו משרד זה רק מי שאין לו אומץ לשנות".

הוא חושב על זה רגע. הילד מבין בכלכלה קצת יותר מדי לגילו. הוא מוצא תשובה.

"כן, אפשר באמת לעזוב. אחרי שאתה מחכה שיהיו לך גם פיצויים".

אני נותן לו יד, ואנחנו ממשיכים ללכת.

יש הופעות שמקבעות מערכת יחסים עם זמר/להקה. את mgmt אני לא מסוגל לשמוע מאז ההופעה האיומה והאנטיפתית שלהם בארץ. מההופעה של ספרינגסטין בפסטיבל פינק פופ, שגם ככה הגעתי אליה משוחד לגמרי, יצאתי מעריץ נלהב.

ואז חשבתי על שלמה ארצי. הייתי פעם אחת בהופעה של ארצי בקיסריה (ואני יכול להסביר, אגב). הוא פרפורמר ענק. אני לא אוהב את רוב השירים שלו, למעט כמה מ"דרכים", אבל האיש נותן את כולו בהופעה. אני לא חושב שאפשר לזייף משהו כזה. במובן הזה, ההשוואה בינו לבין ספרינגסטין – שהיתה נפוצה אי אז בשנות התשעים – לא מופרכת.

גם הבוס נותן בכל הופעה את כל מה שיש לו ועוד קצת. גם הוא מגיע עם חבורת מוזיקאים מעולה, שולט על כל מה שקורה ביד רמה, יורד לקהל, מדבר איתו, מתלטף איתו. כשהקהל של פינק פופ גרר אותו פתאום מהבמה ונשא אותו על כפיים, ספרינגסטין המשיך לשיר כאילו כלום. כשהוא ראה ילד על הכתפיים של ההורים הוא סימן להמון שיעביר אותו קדימה והעלה אותו על הבמה. המצלמה מתמקדת בציור של ספרינגסטין הצעיר וקלרנס קלמונס ז"ל שמניף מעריץ? דקה אחרי ספרינגסטין מציב את הציור באמצע הבמה.

זו הופעה שמשלבת מקצועיות ותכנון מדוקדק, עם אלתורים וזרימה וביטחון מוחלט. המנומשת תהתה למה בעצם בגילו ובמעמדו הוא עושה את זה, ומה הסיכוי שלו לסיים את ההתרוצצות על הבמה בחיים. אף אחד לא מופיע ככה.

בקיצור, מלך. או בוס.

שלמה ארצי כמעט ויתר על המקצוע אחרי שנים של כישלון (ואולי חבל וכו'). גם ספרינגסטין עבר שנים של דחייה ומכירות מאכזבות. שני האלבומים הראשונים שלו כשלו. born to run היה להיט ענק, אבל אחריו שוב באה נפילה, והוא סומן כפלא של תקליט אחד. שלא לדבר על הסכסוך המשפטי שמנע ממנו להקליט כמעט שלוש שנים. בקיצור – האם יש כאן כישלון, שמדרבן את האמן, משאיר אותו תמיד רעב ומוכן להישרף על הבמה?

אולי. ההבדל הוא שבעוד ארצי נשען בעיקר על להיטי עבר, מוציא אלבומים בינוניים, ומסרב בכל תוקף להסתכן באיזושהי צורה, ספרינגסטין עובד הפוך. אחרי תקליט בומבסטי וגדול יבוא דווקא תקליט אישי ופחות מסחרי. ארצי אומר דברים ברורים רק כשזה מגיע לקונצנזוס ברמה של גלעד שליט. הבוס הוא שמאלן גאה, שמעביר ביקורת חריפה גם בשירים שלו וגם מעבר להם, תומך באופן ברור במועמד שהוא חושב שמתאים לנשיאות, יוצא נגד המלחמה בעיראק ומה לא.

זה מתבטא גם בהופעה. ספרינגסטין שר, או לפחות ככה נראה, מה שבא לו. הרבה שירים מהאלבום האחרון והפתעות מאלבומים ישנים או פחות מצליחים – spirit in the night עשה לי צמרמורת, כולל הקטע שבו ספרינגסטין שכח שורה, והודה נרגשות למישהו בקהל שמיהר לתפקד כלחשן ("you're my man"). בסוף הוא נתן מחרוזת להיטים קטנה, כולל born to run, אבל נראה היה שהוא עושה את זה בשביל הקהל, מחווה של נימוס, ולא משקיע יותר מדי בביצועים. האיש לא מזייף.

אחד מאותם להיטים היה dancing in the dark, לא שיר שאני מאוד מחבב. המסכים הראו שלל עלמות חן שמניפות שלטים שקוראים לבוס לרקוד דווקא איתן, כמו קורטני קוקס בקליפ ההוא. אבל כשהבוס שלח יד לקהל, הוא העלה דווקא אישה שמנמנה ולא צעירה, ופיזז איתה. היה בזה משהו יפה ומאוד מודע לעצמו. במקום ליפול לקלישאה של כוכב רוק מזדקן שדבק בנעורים ובמעריצות צעירות ולוהטות, ספרינגסטין סימן לקהל שהוא יודע בדיוק מי הוא ואיפה הוא. הוא כבר לא העתיד של הרוקנרול, אבל הוא בהחלט לא העבר שלו – הוא התמצית המזוקקת. מלך.

נ.ב

כמה מילים על פינק פופ – שמחנו שלא הגענו ליותר מיום אחד. ההולנדים לא ערוכים להתמודד עם מזג אוויר חם, וכך חיפשנו מחסה באיי הצל המעטים, והיבטנו בהמוני האירופאים השרופים שהסתובבו בלי חולצות בשמש וטחנו ג'אנק פוד. האיצטדיון לא מדהים, הסאונד חלש, הקהל קצת יבש (למעט השיכורים). לא מדהים.

אני לא מבין מה רוצים משאול מופז. כן, תרגיל ציני ומלא אופציות לשליפת ציטוטי עבר ומיקס של נוי אלוש. יופי. היו כבר מספיק פוליטיקאים שעשו דברים דומים. אז הם רק השתינו מהמקפצה, הוא גם הוסיף נפיחה. אז מה. הם פוליטיקאים. הם עובדים בפוליטיקה. תתמודדו.

בקיצור כל הצקצוקים הם לא העניין. מה גם שלו מופז היה עושה דבר דומה עם מפלגת שמאל בשלטון, סביר שהפיד שלי בפייסבוק וטוויטר לא היה רוגש כל כך.

מה שבאמת מעניין זה למה. מה חשבו מופז והיועצים שלו. איך בדיוק הצעד הזה מקדם אותו. מי באמת חושב שלהיות הביץ׳ של נתניהו ממצב את מופז כמתמודד ריאלי בשנה הבאה.

ואז הבנתי. מופז הוא גאון. הוא מעולם לא התכוון באמת לרוץ בראשות קדימה. כשהוא העיף את לבני מהקוקפיט, זה לא היה כדי להנחית את המטוס המקרטע בעצמו. היה לו ברור שההתרסקות בלתי נמנעת.

לא. זה היה כדי להשתלט על המצנח. למופז לא היה עניין בלהציל את הנוסעים. שהמטוס יתרסק ויבער. המסלול שלו היה ברור: קדימה הפכה לכלי שייקח את מופז אחורה, בחזרה לליכוד, לשריון תפקיד בכיר ומפנק בממשלת נתניהו הבאה. ריספקט.

משום מה שמעתי את הסיפור הזה רק היום. ידעתי שסבא וסבתא שלי, אחרי ששרדו את השואה ואיבדו כל אחד את משפחתו – כולל אישה ותינוק במקרה של סבא שלי – התחתנו בהונגריה. ידעתי שאבא שלי נולד שם, ושהם עלו לארץ כשהיה בן 11.

מה שלא ידעתי: המרד נגד השלטון הקומוניסטי בהונגריה ב-1956 הביא איתו גלי אנטישמיות. אבא שלי היה בן 11 כשהילדים בכיתה שלו החליטו לתפוס את שני התלמידים היהודים היחידים ולהתעלל בהם קצת, כולל לתלות אותם על קולב המעילים. דחקה אנטישמית קלאסית שכזו.

עד אז לא היו להורים שלו תכניות לעזוב את הונגריה. הם היו מבוגרים כבר, עם עבודות טובות. אחרי שהילד חזר מבית הספר עם הסיפור המזעזע הזה הם שינו את דעתם.

אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה השפיע על ההחלטה של אבא שלי ללכת לקרבי, למרות שהיה בן יחיד, ולהכריח את הוריו לחתום לו. אני יודע מה עבר לי בראש כששמעתי את הסיפור שהיה מין הסתם אחת הסיבות לכך שנולדתי מצד אחד, ושהוא נהרג ביום כיפור מצד שני. אחרי קצת גוגל גיליתי למי שייכת האימרה – אמיליו זפאטה.

"עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". שזה יפה, ומעורר השראה, בעיקר אם אתה באמצע מרד. אבל אולי עדיף פשוט לחיות.

חמש דקות לתוך הפתיחה של מג'יק סיטי, סדרה חדשה מערוץ כבלים אמריקאים, כבר רואים ישבן חשוף וחטוב. גברי דווקא. בהמשך הפרק המצלמה מלטפת מזוויות שונות עוד שניים-שלושה עכוזים נשיים נאים. מספר השדיים החשופים כבר דו ספרתי.

בבוס נראה שלשחקנים שמגלמת את העוזרת של קלסי גרמר יש סעיף-תחת בחוזה: חשיפה אחת לפרק לפחות. היא מאוד יפה, אגב. גם בורדווק אמפייר ומשחקי הכס משתמשות בהמון עירום פורנו רך בין קטע אלים לניבול פה עסיסי. גם שם כולן, פחות או יותר, שוות למדי.

לא שזה רע, סקס ואלימות. אני בעד. אבל נראה שהתעשייה האמריקאית מבצעת בעצמה את מה שהיא נהגה לעשות לסדרות בריטיות: לקחת משהו טוב, לבזוז ממנו את האלמנטים הסנסציוניים הבולטים, ולהשאיר את מה שהפך את הסדרה למוצלחת באמת על הדלפק.

אם מסתכלים על שלוש יצירות המופת הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בעשור-שניים אחרונים – הסופרנוס, הסמויה ושובר שורות, לדעתי בלבד כמובן – אפשר להבין איפה כל המתחרים מפספסים. בסמויה לא ראיתם אלימות גרפית כמעט, וגם לא עירום. וכשקיללו – ועשו את זה הרבה – זה נשמע אמין, כמו דיבור רחוב. זה גם היה שנון, תבדקו בסצינה שלמטה. בשובר שורות אין עירום, והאלימות מבעיתה, במקום להיות מרגשת ואסתטית.

ואם כבר אסתטיקה – בשלושתן תמצאו גיבורים שמנים, מכוערים, או סתמיים למראה. כלומר בני אדם. ובשלושתן תמצאו שחקנים מעולים בכל תפקיד פחות או יותר.

בוס, מג'יק סיטי וכל השאר מלאות בשחקנים יפים ובינוניים. כן, יש את סטיב בושמי באימפריה וקלסי גרמר הוא הבוס. זה עלה תאנה. כן, יש את טיריון במשחקי הכס, אבל זה בזכות חומר המקור הספרותי. כמעט כל הסדרות החדשות נראות כאילו מישהו רשם לעצמו נוסחה: אלימות בוטה, סקס וקימורים, והאיש הרע בתור הגיבור. מה עם תסריט חכם שאומר משהו ושחקנים טובים מסביב לכוכב התורן שעושה רילוקיישן לטלוויזיה? עזבו.

הסופרנוס הביאה את המורכבות של הרוע והיחס שלנו אליו, שלא לדבר על תובנות על המשפחה האמריקאית ובכלל. הסמויה היא ביקורת חברתית חריפה, ושובר שורות היא ה-סדרה של המחאה הבורגנית. מה אומרת מג'יק סיטי? בעיקר שג'פרי דין מורגן מתאמן בחדר כושר על שרירי הישבן.

אין לי באמת משהו מחכים לומר על הגיל הזה, חוץ מזה שהחיים שלי בנקודה הזו לא דומים בשום צורה למה שדמיינתי שיהיו בגיל 20. או 16, או 24. לטוב ולרע.

זה די אידיוטי לייחס תכונות מיוחדות למספרים עגולים. קצת כמו אלוהים, בני אדם ממציאים משהו שרירותי ואז מתחילים להאמין בו ולפחד ממנו. גם אני מרגיש קצת מוזר עם המספר הזה, ארבעים.

חזרתי היום הביתה, לילדים ולמנומשת, שחיכו עם כובעי ליצנים והמון אוכל ומשפחה, לחגיגת יום הולדת. בשלב הברכות הילדים הקריאו בתורות רשימה של ארבעים הדברים שאפשר להספיק אחרי גיל 40. אם תרצו, סוג של סאטירה מתוחכמת במפתיע על כל השטויות האלה של משבר גיל-מספר-כלשהו.

הנה היא:

דברים שאפשר לעשות אחרי גיל 40

1. להיות ג'דיי
2. לגרום לנירי לומר לך: אתה צודק.
3. לגדל שפם
4. לקנות אייפון S9
5. להמציא בדיחה חדשה
6. לזכות בתחרות תחפושות בעבודה
7. לקרוא את ספרי הארי פוטר
8. לסיים משחק של טליסמן
9. לעבור דרך ענן רדיואקטיבי ולקבל כוחות על
10. להופיע על אריזה של קורנפלקס
11. לסיים את ערימת הספרים ליד המיטה
12. לצאת לדרינק עם ברוס (ספרינגסטין)
13. ליצור אפליקציה יותר מצליחה מאנגרי בירדס ו-draw something
14. לעבוד בחברה שמייצרת משחקי מחשב
15. לזכות באופנוע בתחרות אכילת פאי לימון
16. לגדל שיער ארוך שיתבדר ברוח כשאתה נוהג במכונית הפתוחה שלך
17. לשחק את דארת' ויידר בסרט ההמשך הבא של מלחמת הכוכבים
18. להביא שלום עולמי
19. ללמוד הקלדה עיוורת
20. ללכת עם נירי למירוץ למיליון ולזכות
21. להיות קרני ליום אחד
22. להיות שחקן כדורגל יותר טוב ממסי
23. לסיים ויכוח עם נגה כשאתה אומר את המילה האחרונה
24. לנהל שיחה טלפונית עם אראלה ממפעל הפיס
25. להיות צייר מפורסם שיתלו את ציוריו בפאריז
26. להיות נהג מרוצים
27. לצנוח צניחה חופשית
28. לצאת לסיבוב מסביב לעולם בקרוואן עם כל הילדים
29. להיות מנטור בדה וויס
30. לטוס על שטיח מעופף
31. לקבל לימוזינה
32. ללמוד לשרוק
33. להיכנס לספר השיאים של גינס
34. לנפח את בלון המסטיק הגדול בעולם
35. לשכור נהג פרטי
36. לקנות ג'קוזי
37. להיות נשיא ארצות הברית
38. להיות זמר רוק מפורסם
39. ללמוד לדבר פורטוגזית או יידיש כדי שהילדים לא יבינו
40. ללמוד איך זה להיות בן 40

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

תמיד נחמד לקרוא ביקורת טובה על זמר שאתה (מאוד) אוהב. עינב שיף עושה בוואלה כבוד לאלבום החדש של הבוס, ובצדק. אבל יש לי בעיה עם המסקנה הכללית שלו, על ספירנגסטין והתקווה. על המסר של "יהיה בסדר".

אדגים ואסביר. אחד השירים שאני הכי אוהב באלבום החדש – והמצוין – הוא jack of all trades. הדובר בשיר הוא מין פועל קשה יום, כזה שיתקן את הגג שלך, יקצור בשדות, כל מה שצריך, ומבטיח בפזמון החוזר לאישה שלו את אותו "יהיה בסדר". הוא שר בקול עייף, כנוע. הוא אומר שככה זה, הבנקאים משמינים, ולאיש העובד יש פחות ופחות, ואין מה לעשות. הוא שר על זה שזו העבודה שאלוהים נותן, ושמה שהיה הוא שיהיה. ברקע יש פסנתר, רגוע ונוגה.

ואז, בסוף הבית האחרון, בלי קשר לכלום, הוא מוסיף את השורה הבאה: "if i had me a gun, i'd find the bastards and shoot them on sight". ואז נכנס סולו גיטרה חשמלית, וכל מצב הרוח משתנה.

יש משהו מטעה בספרינגסטין. לא מעט אנשים שאני מכיר ושמחזיקים מעצמם אוהבי מוסיקה איכותית מעקמים את האף כשזה מגיע לבוס. אפשר להבין אותם – לא פעם, אם לא מקשיבים למילים, אפשר לחשוב שמדובר ברפובליקאי מאצ'ו שמח. שזה כמובן הכי לא נכון שאפשר. כי אם מקשיבים, מגלים שספרינגסטין הוא שמאלני כמו שצריך. המסר שלו מורכב. זה לא שהכל רע, וזה לא שהכל יהיה בסדר. זה גם וגם, ואי אפשר להפריד ביניהם.

אני לגמרי מסכים עם שיף לגבי הקהל הישראלי וספרינגסטין. אם יש זמר שהיה יכול להתאים למחאה החברתית כמו כפפה נטולת אצבעות מהאייטיז ליד, זה הבוס.