אני כבר מתקדם יפה – כמעט באמצע הספר הרביעי בסדרת פרסי ג'קסון. עדיין איטי בסטנדרטים של נגה, אבל בכל זאת.

מדובר, למי שלא מכיר, בסדרה ספרי נוער מצליחה, ב"השראת" הארי פוטר. יש כאן ילד שמגלה שהוא בעל כוחות, בית ספר לילדים דומים, נבואה מסתורית ונבל ממש ממש רע. מה שהופך את העסק ליותר מעוד העתקה חיוורת של הנודניק הממושקף עם הצלקת על המצח, הם שני דברים: כישרון הכתיבה של ריק ריירדן, והוויתור על המצאת עולם דמיוני לחלוטין לטובת המיתולוגיה היוונית.

הרקולס, גרסת הקומיקס

אם תעירו את נגה באמצע הלילה – החלטה אכזרית מצידכם, אבל נגיד – ותשאלו אותה מי הם בני הטיטאנים, ומה הקשר בין הרמס לאפרודיטה, תקבלו תשובות מדויקות להפליא. הסדרה של ריירדן מלמדת את המיתולוגיה באופן יעיל הרבה יותר מכל תוכנית לימודים.

המסר או מוסר ההשכל בסיפורים השונים לא מודגשים בכוח, והכתיבה רחוקה מלהיות פוליטיקלי קורקט. פרסי הוא לא הגיבור המושלם, אלא נער היפראקטיבי, נטול טקט, ונתון להשפעות של קנאה, חוסר ביטחון, רצון לרצות ושאר ירקות אופייניים לגילו. יש בזה משהו אמין ומקסים. וכשהקורא לא מרגיש שמישהו מנסה להחדיר ללוע שלו משהו בכוח, הוא שמח לבלוע את הסיפור בעצמו.

חשבתי על הסדרה כשהשתתפתי בפאנל על משחקי מחשב ופוליטיקה בפסטיבל אייקון. בין היתר הגיע הדיון עם הקהל הקטן לציוויליזציה, משחק מחשב שלא מעט משחקניו מעידים כי למדו ממנו על ההיסטוריה. גם על אירועים ספציפיים בהיסטוריה האנושית, וגם על תהליכים והדינאמיקה שלהם. לא, זה לא תחליף ללימוד בבית הספר. אבל זה בהחלט לוקח בהליכה 80% מהמורות שהיו לי, ויש לנגה.

היסטוריה היא אחד התחומים היותר אלסטיים שיש, מתברר. כל יומיים מתפרסם מחקר חדש שמפריך לחלוטין מיתוסים שגדל(נו)תי עליהם. כל יומיים, גג שלושה.

בשישי האחרון זה היה שוב הטור של תום שגב ב"השבוע" של הארץ. ההנהלה החדשה אולי צימקה אותו, אבל לא העלימה אותו לגמרי. וכך יכולתי לקרוא על ארגון השומר – סוג של קאובויס בכפיות לפני קום המדינה, ששמרו על השדות, תוך שהם מתיידדים עם ערבים טובים, יורים ברעים, ובאופן כללי עוזרים ליצור את היהודי החדש, זה שמגן על עצמו כשצריך, כמו גבר גבר.

ובכן, אז זהו שלא. אליבא דשגב, רוב מה שאנחנו יודעים על השומר עד היום מגיע מזכרונות של חברי הארגון. לא בדיוק מקור מהימן וחף מאינטרסים. עכשיו התגלו ארכיונים שונים, שמציירים תמונה אחרת: חבורה של בריונים, ימניים קיצוניים, שהתעללו בערבים וגבו פרוטקשן מהאיכרים היהודים. במקום האבות הרוחניים של ההגנה וצה"ל, קבלו את האבא ואמא של נוער הגבעות.

כילד קראתי אל קורותיו של אלכסנדר זייד, ממקימי השומר. מבחינתי עלילותיו של זייד לא נפלו מאלו של גיבורי קארל מאי, או פנימור קופר. הדמות של שומר רכוב על סוס עם רובה ביד, איש מוסר ועקרונות, קסמה לי בשיק המערב הפרוע שלה. עכשיו מתברר שגם אם זייד היה כזה, הרי שהקולגות שלו הזכירו יותר שילוב של האלפרונים וחבורת רד-נקס גזענית. מבאס.

"אבא, אתה מכין דיסק לנסיעה?"

מכין, בטח מכין. החינוך המוסיקלי של הילדים חשוב. על אמא שלהם אי אפשר באמת לסמוך, ואני עוד זוכר את הנסיעות עם ההורים בילדותי – על בטוח מדי שבת בעשר, במקרה הטוב, גבעטרון ודומיו במקרה הרע. ההורים שלי גדלו עם אלביס והחיפושיות, והחמיצו אותם לגמרי. רק כשגדלתי גיליתי חברים שאבא ואמא השמיעו להם דילן וקרידנס בבית.

אני מכין דיסק. תומר שמע אצל אחי את פול סיימון, והתלהב. הוא גם למד על החיפושיות בגן, וגם נגה מחבבת. אבל זה לא מספיק. העריכה המוסיקלית במקרה הזה הולכת ככה: בהתחלה שירים שהם מכירים ואוהבים, כדי לפתוח ברגל ימין, להמתיק את הגלולה, מה שתרצו. אני הולך על בריטני ספירס ב-oops I did it again. נגה מחבבת את הבימבו. אחריה הקספרים, עם תראו אותי, שנחשב השיר הרשמי של תומר. אצלנו, כלומר.

ואז החיפושיות. אני שולף שלושה שירים שאני מניח שיהיו קליטים, והילדים יחבבו. רק במכונית, כשאני מקשיב ביחד איתם, אני קולט שבשניים מהשירים פול מקרטני מזמר, ובשלישי – צוללת צהובה – רינגו. ג'ון לנון לא נכנס לרשימת הלהיטים הקליטים. אני מניח שזה אומר לא מעט.

אחר כך פול סיימון. ואז קצת דיסקו ופאנקי – דיסקו אינפרנו עובר יפה. סליי אנד דה פמילי סטון עם if you want me to stay מעצבנים את נגה. ואז, די לפי התוכנית, הם כבר נרדמים. בדיוק לפני אמריקן פאי של דון מקלין והייווימן, של הסופר גרופ עם ווילי נלסון וג'וני קש. זה גם חלק מסודות העריכה המוזיקלית של מיקס טייפ לנסיעת ילדים – השירים לאבא בסוף. גם אם בחירת השירים כאן קצת מזכירה את התוכנית ההיא, על בטוח, מדי שבת בעשר.

בדקות הראשונות של "ממזרים חסרי כבוד" מצאתי את עצמי זז באי נוחות בכיסא. ואין כאן תלונה לרפד שעובד עם רשת לב. הסצינה הראשונה מזכירה מערבון, רק עם קציני ss במקום כנופייה מקסיקנית. כל דחפי הדור השלישי שלי התעוררו, כל הביקורות המבוהלות על מגע ידיו הגס של טרנטינו בקדשי השואה נראו לי לרגע מוצדקות.

אבל ככל שהסרט התקדם, משהו השתנה. בסופו של דבר, היחס של טרנטינו נראה לי הגון וראוי הרבה יותר מזה של שפילברג ברשימת שינדלר הצדקני, או של במאים אחרים בסרטים "רציניים" לא פחות.

ואז קראתי את הקטע הבא בויינט.

פיט. ממזר.

בואו נפרק את הטענות. קודם כל טוען הדוד מויינט, יש כאן סילוף של הזיכרון, של ההיסטוריה. נער אמריקאי שיראה את הסרט עלול עוד לחשוב שמדובר בייצוג של המציאות. בלי מחנות ריכוז, עם יהודים מקרקפים. אלא שכמה פסקאות אחר כך הוא סותר את עצמו, ומדבר על כך שהסרט לא פועל בחלל ריק. הוא מתכוון להכחשת השואה, אבל מה עם גורמים נוספים? מה עם רשימת שינדלר שאותו הוא משבח, ושאר סרטים וספרים? כמה צופים באמת יילכו לראות את הסרט חפים מכל ידע והקשר?

הלאה. הטענה הבאה היא שהיהודים מוצגים כסדיסטים, הגרמנים כקרבנות. לא ברור איך הדבר מתיישב עם הסצינה הראשונה בסרט, שבה נטבחת משפחה יהודית על ידי הנאצים, אך ורק בשל יהדותם. זאת, אחרי דיאלוג מצמרר בו היהודים מושווים לעכברושים, דיאלוג שכולו ייצוג הגזענות במירעה. ושוב – האם באמת לא ברור לקהל הצופים מי ומה הם הנאצים? האם אין כאן התנשאות מופרזת?

טרנטינו מדבר על חיסול הנאצים כפנטזיה של כל יהודי. הכותב מזדעזע, אני לא. כן, חבורת חיילים יהודים שמחסלת נאצים, ובכלל הקונספט של נקמה בנאצים, מדברים אלי. הם חלק מהאתוס של מדינת ישראל: מה היא לכידת אייכמן ונאצים אחרים, אם לא נקמה, עשיית צדק עם מי שקמו עלינו להשמידנו?

הכותב גם מזדעזע ממה יחשבו על היהודים בעקבות הסרט הזה, איך ידמיינו אותנו בעולם. הוא שוכח את הטענה שהסרט אינו פועל בחלל ריק: האם הצגת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לא משפיעה על דעת הקהל? סרטי שפילברג ואחרים, ועוד אינספור מקורות – רק הסרט של טרנטינו הוא שיעצב את דמות היהודי בתודעה? והאם דמות היהודי כקרבן חסר אונים בסרטו של שפילברג – קרבן שניצול רק בזכות חסדיו של זר – עדיפה? מדויקת יותר, מחוץ להקשר המיידי של השואה? לא ברור.

הסרט של טרנטינו לא פועל, כאמור, בחלל ריק. בשנים האחרונות יצאו כמה וכמה סרטים, כמו מינכן והתנגדות, שמציגים את היהודי כאקטיבי, נוקם, מגן על עצמו. אבל חשוב מזה: בניגוד לסרטים אחרים שמנסים להסוות את היותם בדיה בסופו של דבר, באמצעות מראית עין של דיוק היסטורי וחשיבות עצמית, טרנטינו פועל באופן גלוי. הוא לא מסתיר את העובדה שמדובר בפנטזיה, במוצר קולנועי, באמירה על המציאות ולא בייצוג שלה.

אחת האמירות המשמעותיות בעיני בסרט היא מנהגו של אלדו ריין – בראד פיט – מנהיג חבורת הממזרים, לחרוט צלב קרס על מצחם של הגרמנים שהוא משאיר בחיים. לא מדובר בסדיזם לשמו, יש לזה הסבר: בתום המלחמה, הוא יודע, הם יפשטו את מדיהם, ויחזרו לחיות חיים רגילים. איש לא יידע שמדובר בנאצים. ואת זה הוא לא מוכן לסבול. לכן הוא מותיר את אות הקין הזה, לדיראון עולם. יש כאן אמירה, על חוסר הנכונות לשכוח ולסלוח. אמירה על זיוף והעמדת פנים. אמירה שראוי להקשיב לה.

עיתוני החג היו מייאשים במיוחד. לפחות לי לא היה כוח כמעט לעיין בהם. וזה רק אני. מי שלא אוהב מוסיקה למשל, כמו שאמרה המנומשת, עלול לחטוף דיכאון מול ידיעות אחרונות, עם כתבת שער על עטיפות אלבומים בידיעות תל אביב, ופרויקט מופלץ של 500 השירים הישראליים הכי טובים בשבעה לילות. מחכים למשיח? באמת? זה אפילו לא השיר הכי טוב של שלום חנוך, בחייכם.

אבל בקטגוריית הביזאר זוכה ללא עוררין הפרויקט של גלריה על נטלי פורטמן, האלילה החדשה. למה אלילה? לא ברור. למה עכשיו? גם לא. פורטמן, שחקנית נחמדה, לא יותר, בטח לא כוכבת על כמו אנג'לינה ג'ולי, או שחקנית אופי משובחת, מקבל 3 כפולות עם דברים הזויים כמו בית חלומות שתוכנן עבורה. למה? ואיפה משיגים את החומר שבו השתמשו במערכת גלריה לפני שהגיעו להחלטה הזו?

ומנגד, המלצה: כתבה מרתקת על פרשיית רצח בבוהמה של פעם. על "נערת רוק של עולם הספרות" שרצחה את אשתו של מאהבה, המשורר רפאל אליעז. סיפור מרתק, שכתוב מצוין.

התקלה האחרונה שברה אותי. מילא להעלות פוסט אחרי 17 ניסיונות כושלים. מילא שאי אפשר להיכנס למערכת העריכה איזה יום יומיים. אבל הפעם, אחרי מאבק עיקש להעלאת עוד הגיג, הבלוג פשוט מת. למה? לא יודע. שלחתי מייל בהול, תיקנו אחרי יום יומיים.

אז פתחתי בלוג חדש. קשה לי עם חוסר הוודאות, אתם מבינים. החדש יושב על פלטפורמה קצת יציבה יותר, אני מקווה. הוא אמור לעסוק בעיקר בהורות וילדים, אבל הוא שלי, אז אם יתחשק לי הוא יעסוק גם בדברים אחרים. אתם מוזמנים (אמא, גם את): http://noam-r.blogspot.com/

 אני לא זוכר מי כתב את זה בהארץ, אבל זה עובד בינתיים כמו שעון. קודם כל שורה של גזרות כלכליות שמתפרסמות בכותרות ענק בעיתון. פגיעה בחלשים באופן שברור שיעורר זעקות ומהומות.
 
אחר כך, בעקבות המחאה, פתאום קולות חדשים. ביבי זועם בכותרת אחת על האוצר, אבל בעמודים פנימיים מודים במשרד שלו שהוא הכיר את התוכנית של האוצר, כולל גזרות, עוד קודם לפרסום. ואז כולם מתחילים להתיישר. פתאום מדברים על ביטול גזרות תמורת הקפאת השכר של המגזר הציבורי.
 
רוצה לומר: ספין. במקום להודיע מראש שצריך לקצץ או להקפיא שכר, מתחילים בתרגיל טקטי. כנראה שאין ברירה, וכנראה שזה אפקטיבי. יש משהו נחמד בכמה שזה שקוף, אני מניח שכל הצדדים לריקוד הזה יודעים את הצעדים.
 
מה שמוזר (או אולי לא ממש) הוא ההשתתפות של העיתונים בפסדובלה הזה. טוב זו היתממות: כותרת טובה היא משהו שאי אפשר לעמוד בפניו, וגזרות על יתומים ואלמנות זו אחלה כותרת. ובכל זאת – אפשר להדגיש קצת יותר עד כמה ברור שמדובר כאן בפיתולי עלילה שסופה ידוע מראש.

 בתוך פחות משבוע ראיתי שני סרטי קיץ שחיכיתי להם המון זמן. אני יכול לחסוך זמן למי שאין לו כוח לקרוא: וולברין החדש גרוע פחד, סטאר טרק הוא תענוג. עכשיו פרטים.

בשני המקרים מדובר בז'אנר מתפתח שאני די מחבב: הריסטרט. לןקחים מותג/סדרת סרטים/דמות וחוזרים להתחלה שלה, לפעמים עם שינוי קטן פה ושם. עשו את זה עם ג'יימס בונד בקזינו רויאל, באטמן בצמד הסרטים האחרונים וכו'.

בשני המקרים מדובר במותגים מיתולוגיים. סטאר טרק מוכר יותר. אני זוכר את הסדרה (משנות השישים במקור) משידורים בערוץ הראשון בילדותי. לא שהייתי אי פעם פריק של הסדרה (מלחמת הכוכבים שולטתתת!), אבל ראיתי אותה בגיל הנכון, והיא הקסימה אותי והפחידה אותי כנדרש.

 שנים אחרי סטאר טרק היא אייקון של תרבות פופ, עם המון סרטים, סדרות בת וגיקים בבגדים צמודים מדי. וולברין לעומתה מוכר קצת פחות, לפחות בארץ. מדובר באחת הדמויות הכי פופולאריות של חברת מרבל (שאחראית על ספיידרמן, איירון מן, האלק ואקס מן, הסדרה בה הוא מופיע בין היתר). הוא גיבור על לא טיפוסי: נמוך, שעיר ורע מזג, עם שלד ממתכת בלתי ניתנת להריסה, יכולת להחלים מכל דבר ושלושה טופרי מתכת שנשלפים מכל יד. מכונת הרג, לא איש בגלימה שמציל חתולים תקועים על עץ.

אז למה וולברין מצ'וקמק וסטאר טרק ענק? כי שניהם מנסים לשמור אמונים לחומר המקור. אבל בצורה שונה לגמרי. וולברין נראה כמו ניסיון נואש והיסטרי לספק את כולם בדרך לשורת הרווח של המפיקים. אחרי פתיח מרשים למדי, תקבלו טלאי על טלאי של סיפור גרוע, מלא בשלל דמויות ורפרנסים לקומיקס. חובבי הז'אנר יוכלו להתרווח לאחור ולעשות וי על דמויות ואזכורים מהחוברות שאהבו (שאהבתי) במשך השנים. אבל זה לא בונה סיפור קוהרנטי, וזה מייצר צפיפות שבה שחקנים טובים הולכים לאיבוד בתפקידים קטנים ומבוזבזים (חוץ מליב שרייבר התותח). כתיבה רעה וסוף אידיוטי לא עוזרים: כבר פרסמו סדרת קומיקס שחשפה את מקורותיו של וולברין, אז למה להרוס? כדי ליצור אפשרות לסרטי ספין אוף של עוד דמויות?

הסרט גם נופל למלכודת שלא מעט קומיקס בכיכובו של המוטנט העצבני נפלו אליה. וולברין בנוי לקומיקס וסרטים עם דירוג גיל למבוגרים, או לפחות כאלה שיודעים למתוח את דירוג ה-pg-13 עד לגבול האחרון. הסרט הנוכחי הוא לא מקרה כזה.

סטאר טרק הולך על משהו אחר לגמרי: נאמנות לרוח הדברים. גם כאן תמצאו קריצות לכיוון המקור, אבל בקטנה, בלי להפריע לזרימה. מה שכן יש זה זיקוק של כל מה שהיה טוב בסדרה המקורית, עם התאמות לכאן ועכשיו. ולא פחות חשוב – שימוש נכון במיתוס. יש גם שינויים – קפטן קירק החדש מזכיר הרבה יותר את האן סולו מהסרטים ההם של ג'ורג' לוקאס, מאשר את וויליאם שאטנר, האיש והג'ל. אבל בסופו של דבר היוצרים יודעים שבזיכרון הקולקטיבי של רוב הצופים יש תבנית ותדמית מסוימת של הדמויות, ומשתמשים בזה נכון, רוכבים על הידע המוקדם שלנו כדי לייצר רגש ודרמה.

אולי זו הנקודה החשובה ביותר: נראה שיוצרי סטאר טרק סומכים על הקהל שלהם, ומזמינים אותו ליהנות איתם. במקרה של וולברין, כמו המוטאנט העצבני עצמו, היוצרים לא סומכים על אף אחד. שלא כמו בסרטי קולנוע, זה לא עושה להם שום דבר טוב.

אני חושב שכבר כתבתי: אין לי תשובה חד משמעית לשאלה למה אני כותב בלוג. העובדה היא שהרוב המכריע של האנשים סביבי מחזיקים בכרטיס בפייסבוק/קפה דה מרקר/מייספייס/טוויטר. חלקם כותב בלוג, או מבצע פעולות אחרות שמותירות חותם ברשת. אחרים נמצאים בה בגלל דברים שנכתבו עליהם, שהם כתבו באמצעי תקשורת שונים וכו'.

יש ציפורים משונות שמתרחקות מהרשת. הבוקר ישבתי לקפה עם ידידה שמנסה לברוח מפרסום שמה כמו מאש. גם המנומשת מסרבת להכיר בעידן הדיגיטלי, ודי מצליחה – אי אפשר למצוא עליה כלום בגוגל. כלום.

אבל על רוב האנשים כן. וככל שיעבור הזמן, יהיה קשה יותר לחמוק מזה. נניח בצד את הוויכוח על למה אנחנו שם, ועל האם רוב האנשים הם סוג של חשפנים (ברור שכן). העניין האמיתי כאן הוא שליטה. אם יוצאים מנקודת הנחה שתרצה או לא – השם שלך יופיע ברשת, הרי שעדיף שתיקח שליטה על מה שיופיע שם. אם יש לך בלוג או פרופיל בפייסבוק, סביר שהם יופיעו אי שם למעלה בתוצאות החיפוש של גוגל כשמישהו יטרח לגגל אותך. אתה שולט ברושם שאתה יוצר. כמו עם עיתונאים: אם תציף אותם במידע, הם יפרסמו אותו. יש להם דדליין על הראש, ו(חלקם) הם עצלנים. אם תמנע מהם מידע, הם יתחילו לחפור, ולא בהכרח תאהב את מה שהם יגלו.

המלחמה על הפרטיות היא מלחמה אבודה. במקום לנסות לעצור את הנחשול, עדיף לשחות איתו.