נגה שואלת על סבא שלה, זה שנהרג במלחמת יום כיפור, לא מעט. אבל כשהמורה ביקשה לדעת אם יש למישהו קרוב משפחה שנהרג במלחמות ישראל היא לא זכרה דבר כזה. היא ביררה עם הסבתא מהצד השני, וחזרה עם תשובה שלילית. רק ביום הזיכרון עצמו היא הבינה פתאום שהיי, אבא של אבא נפל במלחמה. מוזר.

כל שנה אנחנו נוסעים לאותם טקסים בירושלים. מאז שאני זוכר את עצמי. הזמנים והמיקום לא משתנים. וכל שנה אנחנו לא זוכרים. מתי כדאי לצאת, מתי בדיוק הטקס. בסוף, אני מניח, נוסעים בערך באותן שעות, מגיעים לאותו מקום. אבל לא זוכרים שוב בשנה הבאה.

קצת אחרי המלחמה, אמא שלי מספרת, הגיעו חברים של אבא שלי לבקר. ביקור ניחומים אצל האלמנה. לאורך כל המפגש היא היתה גאה בזה שהיא בשליטה. מתפקדת, עושה דברים, מארחת. רק אחרי שהם הלכו היא הבינה שאין לה מושג על מה דובר ומה נאמר. היא לא זוכרת כלום מהמפגש הזה.

בכניסה להר הרצל ליד ילדי תנועות הנוער שמחלקים פרחים, אני עוד חושב מחשבות יומיומיות, על עבודה והילדים ובת הזוג. ורק בשער יש לי פתאום מחנק בגרון, משיג את המוח, עוד לפני המחשבה הראשונה שמתאימה לזמן ולמקום, ליום הזיכרון.

ביום השואה הלכנו לאכול במסעדה הודית ליד העבודה. החבר שהלכתי איתו אמר שבכל פעם ביום השואה מתחשק לו לאכול ארוחה הגונה ודשנה. לא מדובר בציניות, הוא לא איש כזה. הוא מתכוון לזה ברצינות.

למחרת יום השואה הבליטו בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות תמונה של מתרחצים בים, אנשים שהעזו ללכת לבלות בחוף ביום האבל הלאומי. אפשר היה לשמוע את צקצוק הלשונות עד למשרד המצ'וקמק שלי. אני לא אתייחס להתנשאות, ולשאלה למי יש זכות לקבוע לאחרים איך להתאבל או להתנהג ביום זיכרון לאומי. השאלה שעלתה לי בראש היא למה מדובר דווקא יום אבל.

אני לא אידיוט גמור: אני מבין את הצורך ביום כזה. אבל יש בסיפור הזה של השואה כמה רבדים. סבי וסבתי שרדו את השואה, בקושי. סבתא הייתה תמיד אישה עצובה קצת, רדופת זיכרונות קשים, עם מספר על היד. סבא היה איש שמח ומרוצה, נהנה מפיסות קטנות של החיים – אוכל טוב, טיול עם הנכד, משחק כדורגל, סרט מתח סוג ב'. זה מסתדר לי עם הדואליות של השואה: יש כאן לא רק אבל על 6 מיליון, יש כאן גם שמחה על הישרדות, על סוג של ניצחון. בשורה התחתונה, היה כאן ניסיון מאורגן להשמדה שלא צלח. אפשר קצת לשמוח על זה.

אני מבין את הדחף לאכול טוב, לשמוח, לעשות סקס דווקא ביום השואה. הקרבה של המוות היא סם מעורר מעולה. אפשר להתווכח על מה ההישרדות הזו עשתה, ואם המדינה הזו היא לא פוסט טראומה אחת גדולה והיסטרית עם תגובות אלימות. אבל בכל זאת, בחיים. וזה לא רע.

 כבר כמה פעמים קרה שכמעט כתבתי פוסט על נושא שכבר טיפלתי בו בבלוג. זה לא אמור להפתיע את מי שמכיר אותי – אני סנילי לגמרי ונוטה לחזור על סיפורים שוב ושוב. ושוב. אבל זה קצת מדאיג, זה בטוח יקרה מתישהו. אולי אפילו בפוסט הזה.

אני מוטרד בזמן האחרון מטוויטר. הוא מאוד מצליח, טוויטר. ויש לי מנוי שם, כי אני פשוט חייב לפתוח כרטיס בכל דבר חדש כזה. Early adopter, או בתרגום לעברית: חנון מתלהב. אני רק לא מבין למה זה טוב. כלומר זה כמו שורת הסטטוס בפייסבוק, בלי כל שאר הדברים שיש בפייסבוק. יש לך 140 תווים לכתוב בהם מה שבא לך. ואתה יכול לעקוב אחרי מה שאנשים אחרים כותבים.  ובינינו – גם את פייסבוק אני לא מבין עד הסוף. 

מצד שני, אני מודע ליכולות חיזוי העתיד והסקאוטינג שלי. בצבא גרר אותי אבנר (שכבר כיכב בפוסט אחר, אני עוד זוכר) להופעה של חבר שלו. הוא התרגש נורא, וטען שהבחור מוכשר להפליא. ההופעה היתה בצוותא. ישבתי שם ותהיתי על מה הוא מדבר. על הבמה עמד בחור רזה ונמוך שאינפף שירי מתבגרים שטחיים. היה לי ברור שהוא לא יגיע רחוק.

לזמר קראו אביב גפן. זהו. מכאן נובע שרק בגלל שאני לא מבין מה הביג דיל בטוויטר, זה לא אומר כלום. אבל אני באמת לא. מיקרו-בלוגינג זה מונח נחמד ומגניב, שלא באמת אומר כלום. אני יכול להבין למה זה כיף לכתוב במשפט או שניים מה עשית או תעשה או איזו התחכמות. רק שזה לא ממש מעניין לקריאה.

כישרון חיזוי גרוע או לא: אני מניח ומקווה שזה גימיק שיגווע, או יותר טוב – ישתלב במשהו אחר. בתוך משהו כמו פייסבוק זה הגיוני. בזכות עצמו? לא סביר.

תקראו את הכתבה הזאת של אורי קליין על הקוסם מארץ עוץ. לכבוד יומולדת 70 לסרט, הוא חוזר לסיפור ההפקה שלו: שחקנית שהיתה בחירה שלישית של אין ברירה, במאים שהוחלפו, שחקן שחטף אלרגיה מחליפת איש הפח ומפיקים שרצו להוריד מהסרט את הקטע המוסיקלי של אי שם מעבר לקשת. נראה להם מיותר.

אני אוהב את הסיפורים האלה. אני אוהב אותם כי יש משהו מרנין בידיעה שמאחורי יצירות כאלה, שנוצרו בלב הממסד, יש תוהו ובוהו. שלא הכל מחושב ומתוכנן. לא רק גאוניות צרופה, בלתי מושגת, אלא מקריות ואלתור.

אחת הבדיחות המוצלחות באינדיאנה ג'ונס הראשון היא הסצנה בה הארכיאולוג נקלע לעימות מול מצרי עם חרב ענק. היריב מלהטט בחרב, אינדי מביט בו במבט עייף, שולף את האקדח ויורה בו. בתסריט המקורי ג'ונס והמצרי היו אמורים לנהל קרב וירטואוזי ארוך. אבל כשהגיעו לצילומים, מספרת האגדה, להריסון פורד היה רעיון אחר. מותש מדיזנטריה שתקפה את כל הצוות (חוץ משפילברג, שהביא שימורים מהבית), זרק פורד לבמאי: "למה שאני פשוט לא אירה בו"?

אני מניח שכל מי שעבד פעם בהקמת פרויקט כלשהו, מכיר את התחושה. זה מתחיל בתוכנית מסודרת, וככל שמעורבים בפרויקט יותר גורמים, הופך לסדרה של קפצוצים, צליעות, ניסויים וטעיות, ושאר ירקות. ואיכשהו, מתוך כל הברדק הזה יוצא משהו שעובד, האלים יודעים איך. וזה נחמד.

תומר לא רוצה לאכול חמץ. כי אסור לאכול חמץ בפסח. לא משנה למה אסור: הוא בגיל כזה, שלאיסור יש כוח מאגי משל עצמו, אין צורך בהסברים או עונשים. אסור.

נגה מסרבת להבין את העניין הזה של מסורת. היא אוהבת מצה עם שוקולד, אבל לא לאכול לחם רק כי פעם מזמן כמה פליטים ממצרים לא הספיקו לארגן צידה לדרך, נראה לה טיפשי. "אנחנו אנשים הגיוניים", היא פוסקת. היחס הקלוקל של אבא שלה למסורת ישראל בטח לא מוסיף, למרות שאני מנסה להסביר לה קצת, לא במאמץ גדול.

כשהיא הייתה בת 3 זה היה סיפור אחר. גם היא למדה בגן על פסח, והתרשמה עמוקות מאיסורים וציוויים. היא גם דרשה בתוקף שלילד בבטן של אמא יקראו "משה הקטן רשף". אבל בסוף ויתרה והציעה את תומר, אלוהי עשר המכות יודע למה. היום היא בדרך להיות תל אביבית אתאיסטית. מעניין מה יקרה לאחיה בעוד שנתיים-שלוש. אני? אני מבין את החשיבות של מנהגים, טקסים ומסורת. אבל גם נרתע מהם. מנסה להיות ניטראלי.

תומר רוצה לדעת אם טוסט זה חמץ. אני מתלבט אם לנצל את הבקיאות החלקית שלו בנושאי קמח ולחם, אבל המצפון לא מניח. כשאני נעמד לטגן שניצלים אני מציב על השיש שתי צלחות. באחת יש פירורי לחם רגילים, למטוגנים של נגה. בשנייה פירורי קמח מצה, בשביל הצאצא עם הזיקה לדת. ככה נראים דו קיום של מסורת וחילוניות ליד הכיריים שלי במטבח.

החברה שבה עובדת המנומשת בחרה לפרסם בעיתון אחד, חינמי, לא משנה מה שמו, לא משנה לאיזה מיליארדר חובב ביבי הוא שייך. כיוון שכך, וכיוון שפסח, היא קיבלה שי לחג: חבילה ובה מקינטה, כוסות, ושקיק קפה. הכל ממותג באדום של החינמון. נראה מרשים.

אך התבקש להכין קפה. היינו צריכים לחשוד כשהמכסה של המקינטה התפרק ברגע השליפה מהקופסה, אבל התעלמנו מסימני האזהרה. במקום לשפוט לחומרה, שפתנו את המקינטה על האש.

אחרי כמה דקות עלה ריח חרוך באוויר. רצנו אל הגז. מתברר שהידית של הקומקום הקטן לא שרדה את המפגש הראשון עם חום הלהבות, נמסה וקרסה. אוד עשן, שריד מפוחם. המקינטה מתה, בטבילת האש הראשונה שלה. שתינו נס.

הרשיתי לעצמי למצוא בזה אלגוריה שתצדיק את מה שאני חושב על חינמונים בכלל, וביביתונים בפרט: זה אולי נראה כמו הדבר האמיתי. אבל מתחת לצלופן מסתתר חיקוי זול, שלא לומר מסוכן. שאי אפשר לשתות איתו קפה נורמלי.

דוגמה ראשונה:

לכבוד יום אקסקלוסיבי שלה הלכתי עם נגה לבית קפה (תומר היה ביומולדת של חבר). הצטיידנו בטאקי, וישבנו על המרפסת של הוטל מונטיפיורי. לא רע. רוני הצטרפה אלינו. בשלב מסוים צפינו מהמרפסת במישהי חונה, וחילקנו ציונים. שאפו, הסכמנו, אחרי כניסה זריזה למקום הצר. ואז הוספנו "שאפו באופן כללי", כשמהמכונית הקטנה יצאה עלמה מצודדת.

למה באופן כללי, רצתה נגה לדעת. ובכן, אמרתי, היא נראית אישה מעניינת שיש לה דברים חכמים לומר. נגה הסתכלה עלי, ופלטה: "חתיכה, אה"?

דוגמה שנייה:

נגה חזרה ממפגש החברות עצבנית. חברה טובה במיוחד עלתה על העצבים, ואז העליבה אותה. לא בפניה, אבל כמו שנגה אמרה, הקירות בבית בו התארחה היו דקים והיא שמעה איך היא מושמצת באזני רבים. אולי תדברי איתה, הצעתי. טעות. אבא, היא הסבירה לאט, אולי כשאתה היית ילד אפשר היה לדבר עם חברים על רגשות היום זה לא ככה. יש לי אולי חברה או שתיים שאני יכולה לדבר איתן על דברים כאלה. אלוהים, היא רק בת 9.

וצפייה חוזרת:

האחים בלוז, אחרי שנים שלא ראיתי את הסרט, ולאור התקדמות הז'אנר:

עדיין מצחיק.

השפע הורג אותי. כשהייתי ילד קניתי תקליטים לאט לאט. זה היה סיפור יקר, והמימון הגיע ברובו ממתנות יומולדת או חגים, או מפרצי נדיבות של סבא וסבתא. הבחירה – איזה תקליט לרכוש – הייתה קשה. בדרך הביתה מהחנות כבר מיהרתי לבדוק עם העטיפה מכילה גם – הו, האושר – דף מילים (אחר כך, עם פרוץ הדיסקים, זה לפחות השתפר קצת).

ועדיין – כל תקליט/דיסק היה סוג של מערכת יחסים מחייבת. הייתי שומע אותם שוב ושוב, לומד את המילים, את הניואנסים של הגיטרה. מגלה שירים שהחמצתי בהאזנות ראשונות. אבל זה היה פעם, בעידן אחר. היום יש את כל השפע הזה: המון מוזיקה חדשה, כשהכל זמין. שירים, אלבומים, דיסקוגרפיות. לך תשקיע בהאזנה חוזרת לאלבום אחד כשעוד 5 כבר מחכים.

ולשם מה כל ההקדמה הארוכה הזו – כדי לשבח את מה שאני שומע עכשיו, שוב ושוב ושוב. לחדש של ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט של הרד הוט צ'ילי פפרס, קוראים empyrean. כבר שמעתי אלבומי סולו שלו בעבר, אבל זה סיפור אחר. כשקראתי ביקורת עליו התרשמתי בעיקר מהעובדה שהקטע הפותח הוא אינסטרומנטלי, ובן 9 דקות. למי יש כוח לשמוע משהו כזה. ובכן מתברר שלי, כמה מפתיע. זו אחת הרצועות הכי יפות שם.

פרושיאנטה הצטרף לפפרס ב-1988, אחרי היכרות עם הבסיסט שלהם, פלי. הוא ניגן ב-mother's milk וב-blood sugar sex magic. את דם-סוכר שמעתי בצבא. שותף שלי לחדר, אבנר, אחד האנשים הכי מקסימים שפגשתי אי פעם, הביא את הדיסק מהבית. אמא(!) שלו אמרה לו שהוא חייב לשמוע אותו, כי זה דיסק שכולו מסיבה אחת גדולה. הוא זכור לי, הדיסק, כמשהו שפתח לי את הראש. מין הרגשה של "משהו כזה עוד לא שמעתי".

מכאן פרושיאנטה פנה למסלול של קלישאת רוק'נרול. ההצלחה הייתה יותר מדי בשבילו. הוא פרש במפתיע באמצע סיבוב הופעות ביפאן, הידרדר להרואין והתחרפן לגמרי, לא בהכרח בסדר הזה. נראה היה שאפשר להתחיל לקחת מידות לחליפת קבורה לג'אנקי רזה, אבל אז הוא התאפס, נכנס למכון גמילה, חזר לפפרס במקום דייב נבארו המצועצע, וסוף טוב הכל טוב. במסגרת כל האושר וטוב הלב הזה, יצאו עוד אלבומי סולו, כולל היהלום האחרון. תקשיבו לו. שווה.

יצא לי לשלוח מכתב באחרונה. לא חשוב למה, מתי, ולמי. אבל המנומשת טענה שהיא בעד מכתבים, ונגד פייסבוק. היא לא מבינה מה יוצא מזה. ובכלל, המאה ה-20 שולתתתתת!

מסקנות: דואר זה מדיום מקסים ומעצבן. יש משהו מאוד מחייב בכתיבה בלי חיתוך והדבקה ושכתוב. המדיום כידוע הוא המסר, וכשאתה כותב טקסט בלי לדעת מתי הוא יגיע לנמען, אתה חייב להרחיב קצת את מנעד החשיבה, לגעת ברעיונות קצת רחבים יותר. בכנס דה מרקר האחרון הגדירו את טוויטר כבלוגינג על קראק. בקצה השני של הסקאלה נמצא המכתב, במעטפה עם בול. אני יודע שפעם כתבתי המון. יש לי שקית עם מכתבים שקיבלתי כשהייתי בצבא, או בחו"ל, ואני יודע ששלחתי המון. אני פשוט לא מבין איך זה החזיק מים. בדיעבד, אלוהים יודע איך הסתדרנו עם חתיכות הנייר האלה. ואיך בדיוק הבינו את כתב היד שלי.

היעדר השליטה והסרבול כמעט לא נתפסים בעידן של מיילים ומסנג'ר. מרגע שסיימת לכתוב מכתב העסק הופך להרפתקה. מסעות אל סניפי דואר, ואז – מסירת המכתב אל הבלתי נודע. תהיה זו פקידה חמוצת פנים, או חריץ של תיבה אדומה, מרגע שהמעטפה יצאה מידיך, אין לך מושג מה קורה לה. אין אפשרות להיכנס לתיקיית פריטים שנשלחו ולשגר שוב, אם הנמען מתלונן שלא קיבל. אין דרך לתזמן את ההגעה לרגע המדויק שבו הוא בבית/משרד/נייד. תוהו ובוהו. מסתורין.

ובינתיים בפייסבוק: עזבו אותי מהקבוצות המטופשות ושאלוני ה"איזו דמות בהאנה מונטנה אתה רוצה לקשור במרתף". רפרוף על שורות הסטטוס מספק לינקים לפוסטים או סרטונים מעניינים, מידע על הופעות, מסיבות, וסתם ג'אנק משעשע. הכיוון הטוויטרי עובד: פייסבוק מספק פיסות של רעיונות, אנקדוטות ומידע פרקטי. זה אחלה. זה לא מגיע לעומק של מסר בתוך מעטפה, אבל גם לא מנסה.

וזה חלק מהעניין. פייסבוק, טוויטר, מיילים: כולם חלק מסכמה של שליטה. הכל מיידי, הכל ערוך וניתן לשינוי ושכתוב ועדכון ושדרוג. וזה מצוין. אבל אם אתם מחפשים קצת סיכונים, קצת רומנטיקה נועזת, השורה הכתובה על נייר שורות צהוב מנצחת. זה יכול להיות רעיון שיווקי לא רע לדואר ישראל: "אקסטרים מסג'ינג". במקום לנסות ולהשוויץ ביעילות שבחיים לא תשתווה לזו של ג'ימייל, לכו דווקא על מה שמבדל אתכם באמת: הבלתי נודע, הבלתי נשלט. שיגור מסרים לנועזים בלבד. אתה כותב ושולח, בלי אפשרות למחוק ולתקן, בלי לדעת בדיוק מה יקרה מכאן. ההרפתקה מתחילה במעטפה מבוילת.

נתחיל במה שבאמת מעצבן בכל הסיפור – ולא שאני מתלונן על הקפה והכיבוד, באמת היה אחלה. יופי של המבורגר, אגב. אבל ועידת האינטרנט היוקרתית והמפונפנת של דה מרקר היתה השנה משחק מכור. התוכנייה סיפרה את הסיפור: הכנס כולו עמד בסימן הרשת החדשה של בזק, ה-ngn, שתביא לארץ הקודש את הגלישה במהירות המסחררת של 50 מ"ב. הפאנל הראשון, בהנחיית גיא רולניק, עסק בשאלה האם מדובר במהפיכה. האם 50 מגה ישנו את המפה.

יש רק בעיה קטנה. הידיעה הזו שפורסמה בדה מרקר עצמו. למי שאין כוח להקליק: הכותרת היא "באיחור של שנים: בזק משדרגת את תשתיות האינטרנט". בגוף הטקסט מדובר על מסקנות של ועדה שהקים משרד התקשורת והוגשו ב-2008 לשר הממונה על התחום, אריאל אטיאס. הנה ציטוט מהאייטם:

הכתבה גם טוענת שאנחנו בפיגור אחרי יפאן וארה"ב, עם פס ברוחב שמזכיר את מקסיקו וטורקיה. מרהיב. אלא שלכל זה לא היה זכר בכנס דה מרקר. בזק שילמה, ובזק קיבלה תמורה: הצגת הרשת החדשה שלה כמהפכה, נאום של מנכ"ל בזק בפתיחה בו הוא מדבר על אחריות חברתית וחדשנות, והמון שביעות רצון למערך יחסי הציבור של החברה. ביזיון.

מנגד, הוועידה סיפקה גם את ליטרת הבשר המדממת שלה: התכתשות האימתנים בין גיא אליאב, מנכ"ל נענע-10, לאילן ישועה, מנכ"ל וואלה. לא ברור מה גרם לאליאב להתחיל בזה, בתור מי שיושב בבית זכוכית ענק מבית העיצוב של נוויל ברודי: אבל ישועה לא נשאר חייב, והקהל נהנה מתחרות "למי יש יותר גדול" (לישועה, כמובן), מרשימה. עיתונות ואינטגריטי אולי לא היו בכנס, אבל שואו מוצלח בהחלט כן.