עניין ידוע במשפחה שלי: אמא שלי לא זוכרת סרטים. אם היא ראתה את הסרט לפני יותר משנה שנתיים, סביר להניח שהיא תזכור אם הוא טוב או רע, וזהו. מה שמאפשר הנאה מצפייה חוזרת, מן הסתם. ומספק לנו חומר טוב לרדת עליה.

אחרי שנים של ניצול העובדה הזו לבדיחות על חשבונה, אני מגלה שגם אצלי התופעה מתחילה לבצבץ בין הסדקים. יש סרטים שמה שאני זוכר מהם הם קווי עלילה כלליים, ורושם עמום לחיוב או שלילה. אלא שצפייה חוזרת מגלה שלא מדובר דווקא בזיכרון פגום עקב גיל שמתקדם בקצב מבהיל לכיוון ה-40. לפעמים זה עניין של פרספקטיבה.

סיימתי לצפות במטאל ג'אקט של קובריק, והתחלתי את פרנטיק של פולנסקי. שניהם מספקים חוויה מעניינת. שניהם טובים בהרבה ממה שזכרתי, בעיקר בגלל השלב שבו ראיתי אותם. מטאל ג'אקט יצא ב-1987. פרנטיק שנה אחריו. הייתי אז תיכוניסט. ולא הבנתי כלום.

מטאל ג'אקט הוא סרט אנטי מלחמתי מעולה. מתחבר יפה יפה לכתבות הזוועה על צה"ל בעזה במבצע עופרת יצוקה. האמירה פשוטה – זה לא באמת יכול להיות אחרת. כך בחורים צעירים, אמן אותם להיות מכונות הרג, השלך אותם לתוך תופת שכוללת אויבים חמושים ואוכלוסייה אזרחית בערבוביה. מה כבר יכול לצאת מזה? תופת, כמובן.

לא למדתי קולנוע, אבל גם בור מוחלט יתפעם לנוכח מה שקובריק עושה עם המצלמה, ומול הדימויים הויזואליים שהוא מייצר. ברור שזה מתוכנן ומוקפד, אבל זה לא גורם לסרט לאבד את הנשמה שלו. והוא קשה לצפייה – צרכתי אותו במנות קטנות ביס מקס, החלק הראשון, הטירונות, כמעט קשה מנשוא. ונסנט דונופריו – שהעלה 35 קילו כדי להיכנס לתפקיד, יותר מדה-נירו בשור הזועם – מצמרר, ומתיו מודין (לא הבחירה הראשונה לתפקיד) מצוין.

פרנטיק הוא סיפור אחר. בתור תיכוניסט יכולתי לראות בעיקר את המותחן. גבר שאשתו נחטפה בפאריז, השלטונות לא עוזרים כמובן, והוא יוצא למרדף אחריה. היום אני רואה את הרובד השני, העיקרי – הטיפול בחיי נישואים וזוגיות. האימה שנופלת על הריסון פורד, אז עוד מלך העולם בעיני, לנוכח ערעור היציבות שמגיע עם היעלמה של אשתו. הרמיזות שהוא מכחיש בזעם –זעם מופרז, מחשיד – שאולי היא לא נחטפה, אלא מצאה לה מאהב פריזאי שרמנטי. שאולי המסגרת הברורה והנוחה של נישואיו מסתירה שלדים אפלים מתחת לאדמה שעליה היא ניצבת.

את כל זה לא יכול לראות ילד בן 16. מה לו ולזה. עכשיו השאלה היא אילו סרטים נוספים צריך להעמיד למבחן הצפייה החוזרת של פרספקטיבה מבוגרת יותר.

יום המשפחה בבית הספר. אני יודע שהנאום של קצב נמשך פחות, בזמן אמיתי, אבל זו טענה לא רלוונטית. זמן זה גם איך שהזדחלות הדקות מרגישה. המורה מכריזה בפתיחה שהתלמידים הכינו את ההופעות לבד, בלי שום מעורבות שלה. איפשהו בין מופע מספר 7 למופע מספר 12, בלי סוף נראה לעין, אני תוהה אם זו לא הייתה טעות. קצת מעורבות ממסדית הייתה משפרת את העסק.

שני מופעי הריקוד שנגה משתתפת בהם מעולים, כמובן. אחד מהם מפוזז לצלילי I kissed a girl המעצבן. כמה ימים קודם, כשאנחנו בשוק, נגה מודיעה לי שזה שיר על לסביות. אני תוהה, נואש, אם הבחורה סתם מחבבת את מושא הנשיקה שלה. נגה מסתכלת עלי במבט השמור לשטויות איומות במיוחד שאני פולט: "אבא, I kissed a girl and I liked it?". אין לי מה לומר.

צמד בנות מבצע מה שהן מגדירות "מחרוזת שחורה". בלי מוזיקה, אלוהים יודע למה. הן שרות את סוליקו ואם.סי קרולינה. שתי בנות תשע בטייטס מנענעות את הישבן ושרות ש"רק סוליקו מבינים את הבנות". וואלה.

הפער בין הבנים לבנות עצום. אצל הבנות זה ריקוד, שירה ונענועים. בן אחד רוקד סטפס. השני מריץ מופע סטנד אפ, שכולל הקראת 3 בדיחות שהספקתי לשכוח מימי ילדותי. שלושה אחרים מריצים מופע פנטומימה די יצירתי. כל המופעים האלה חמודים ותמימים. הבנות מגיעות ממחוזות השראה אחרים לגמרי.

השאלה הזהה

אני לא זוכר אם נגמר ב-12 או ב-13, אבל נגמר. הולכים לאכול – כל הורה היה צריך להביא מאכל אהוב על ילדו. אם להאמין להיצע, יש שם ילדים שמתים על סושי ועל עלי גפן. או שזה שוב ההורים התל אביבים שמתפלצנים אפילו כאן. אחרי האוכל מגיע החלק המעניין באמת באודיסאה הזו, שחיסלה לי את קפה הבוקר פלוס עיתונים של שישי – שאלות. כל הורה היה צריך לחבר 10 שאלות לילד, בזמן שהצאצא חיבר כאלה עבורו. בתור ההורה הכותב במשפחה המטלה נפלה עלי. 8 שאלות נכתבו ערב לפני, עוד 2 בבוקר האירוע. האמא שלה צריכה ללכת, והורה אחד מספיק. אני נשאר.

אני ונגה, מתברר, בחרנו שאלה זהה. מה זיכרון הילדות הכי רחוק שלך. היא מקריאה לי בהתחלה את כל השאלות שכתבה, ובסוף שואלת את אלו שבחרה מתוכן. שאלות מאוד מעניינות נשארו בחוץ. למה התגרשתם, למשל. אולי כי היא כבר שאלה את השאלה הזו בעבר, וכנראה לא קיבלה אף פעם תשובה שממש ברורה לה. עוד כמה שנים.

היא שואלת על התכונה שאני הכי אוהב אצלה. אני חושב על כל התכונות שאני רואה אצלה וברור לי שהן ממני. כולל אלה שמעצבנות אותי. אני שואל למה היא כל כך פוחדת לאחר. כי היא שונאת להיכנס אחרונה לחדר, ושכולם יסתכלו. בתור מי שמתעצבן עליה כל פעם מחדש בגלל ההיסטריה הזו, ובתור מי שבחרדה לאחר בעצמו, אני יכול להבין.

בגן של תומר אומרים לי לחכות רגע – צריך לקחת חלקי קרטון להרכבת מובייל לכבוד 100 שנה לתל אביב. כן בטח. אני את המשימות שלי לשבוע הזה סיימתי. אני מודיע לגננת שתיתן את הפרודוקטים למובייל לאמא של הפספוס כשהיא באה לאסוף אותו. הרווחתי את זה ביושר.

נתחיל בסוף – בגלל השיר הזה:

אני אסביר. הבוקר קראתי במוסף הספרים של הארץ את הביקורת והמאמר שפורסמו על "הדרך", הספר של קורמאק מקארתי שתורגם עכשיו לעברית. ספר מעולה, חובה לקרוא, קשה ומטריד (בעיקר להורים).

בביקורת הראשונה החליט מתן חרמוני לציין שיר שהוא מאוד אוהב, ושמתחבר לגבריות שכל כך מאפיינת את הספרים של מקארתי. לשיר קוראים highwayman, ועל שמו קרויה הסופר-גרופ שמבצעת אותו בקליפ שלמעלה – highwaymen. היא מורכבת מארבעה זמרי קאנטרי מאוד מפורסמים: ג'וני קאש המלך, קריס קריסטופרסון שאני מכיר ואוהב כשחקן, ווילי נלסון דמוי הדחליל וויילון ג'נינגס, שלא שמעתי עליו מעולם.

נכנסתי ליוטיוב. השיר אכן מעולה, וחרמוני צודק עד הפרט האחרון: כשקאש, השם ייקום דמו, שר את הבית האחרון בשיר שמדבר על אאוטסיידרים שמתים אבל שורדים בעצם לנצח, קשה שלא להתרגש. אולי אפילו לדמוע.

כתבות בעיתוני שישי שלחו אותי לחפש את ההוביט של טולקין בספרייה העירונית של כפר סבא, כשהייתי ביסודי. הן גרמו לי לחפש תקליטים של להקות שלא הייתי שומע עליהן בשום צורה אחרת. זה לא משנה אם זה בא בצורת עיתון על נייר או אתר על מסך. זה קול מבחוץ שמספר לך על דברים שאתה והסביבה הקרובה שלך לא מכירים. שפותח עולמות חדשים, או סתם מספק פנינים קטנות ומענגות.

בדרך לארוחת שישי אצל ההורים אני עובר דרך שדרות רוטשילד. עוד מוקדם יחסית. זוגות מטיילים. יד ביד, או מחובקים, זוגות תל אביביים מעוצבים, נראים טוב. מחייכים, זוגות פוסטר. קצת כמו לעבור ליד חלון ראווה. בא לך אחד כזה לעצמך.

אני מוקף באנשים שמחפשים ורוצים זוגיות ואהבה. שמסתכלים על זוגות הפוסטר האלה ומתים להיות שם, מחבקים או מחובקים או מחזיקים יד. גם אני רוצה, אבל פוחד. לפחד יש מערכת יחסים מאוד משמעותית עם התמונה האידילית הזו.

באופן גס אפשר לחלק את האנשים שמנהלים מערכות יחסים עם זוגיות הפוסטר לשני קטבים. אלה שחוששים לטעות, להתפשר, ואולי הכי גרוע – לחזור על טעות או פשרה מהעבר. הם חותכים מהר, נשארים בחוץ, מתלבטים. בצד השני של הסקאלה: אלה שמתים מפחד להיות לבד. לא מסוגלים לחשוב על יצירת איזשהו קיום עצמאי, נפרד. הם מתפשרים, אפילו לא מודים בינם לבין עצמם בפשרה, העיקר שיש יד להחזיק.

לא הרבה אחרי הגירושים נפגשנו בוקר שישי אחד. הילדים עברו אלי, לסופשבוע איתי. נגה הלכה לבית הספר, לתומר לא היה גן. צעדתי איתו לגינה, דוחף את העגלה שלו. אמא שלו הלכה לאותו כיוון, אז צעדנו ביחד, משוחחים. ופתאום זה היכה בי, איך אנחנו נראים מבחוץ. זוג עם ילד מתוק במיוחד, מנהל שיחה ערנית וידידותית. מחייכים. אידיליה. כך היינו כלפי חוץ: סוג של זוג פוסטר.

זה כל כך הגיוני עד שזה בלתי ישים. משפט שאמר לי פעם מישהו בכיר למדי. לא בכיר נוסח ארי שביט, סתם בכיר. אני מאוד מחבב את המשפט הזה.

עוד משפט: היתה לי מרצה שטענה שהבעיה של המערב היא שהוא לא משתמש ברגש ככלי לקבלת החלטות. היא לא התכוונה במובן הניו אייג'י רוחני. בכל זאת, מדובר באישה נבונה במיוחד. אם הבנתי אותה נכון, המשפט שלה מתחבר למאמר המעצבן שקראתי ב-nrg.

אני אסביר. נתחיל במאמר: אבי רצון מציע פתרון מעולה למניעת גלעד שליט גירסה 2.0 ומעלה: לדאוג שלא יהיו בידינו מחבלים. איך? פשוט, לא לקחת שבויים. הוא מביא את דוגמת הניסיון לפיגוע דריסה בירושלים – שם המחבל נורה ונהרג, וכבר לא יהיה כלול בעיסקה עתידית. אז בואו נדאג שגם שאר המחבלים יסיימו את דרכם במצב צבירה דומה. זה הגיוני: אין יותר סיבה לחטוף חיילים, ולא צריך להשקיע כסף בנדל"ן כלא, מזון, עזרי עינוי וחקירה וכו' וכו'. הכי הגיוני שיש.

העניין הוא שמאחורי "לא לקחת שבויים" או "או וידוא הריגה", יושב לו בנחת הקונספט המפוקפק של הריגה בדם קר. מילא מחבל שמסתער עם טרקטור על מכונית משטרה, ברור שצריך לירות בו. אבל מה קורה עם מחבלים שנכנעים? מה קורה עם מחבל ששוכב פצוע, ולא יכול לגרום עוד נזק? ניקח את זה הלאה: חיילים בעזה שנתקלים בנער בן 15 עם בקבוק תבערה ופוצעים אותו: האם הם צריכים לתקוע לו כדור בראש עכשיו, בהתאם להנחיות החדשות?

אני לא חושב שיש ספק שהעובדה שאנחנו מדינה במלחמה מתמדת משפיעה על החברה. הופכת אותה לאלימה וכוחנית יותר. אני לא רוצה לחשוב איך הדברים ייראו אם חיילים ישתחררו מהצבא אחרי שאומנו להרוג אנשים בדם קר, כשכבר אינם איום. ההוראה לא לקחת שבויים לא חלה רק על מחבל פצוע שאולי מחזיק עדיין חגורת נפץ או רימון ומהווה סכנה. היא גורפת. איך תיראה חברה שבה הוצאה להורג הופכת לנורמה? כמה זמן ייקח עד שההתנהלות הזו תחלחל גם לאזרחות, גם לכאן? איזה מין אנשים יסתובבו ברחובות? לא נראה לי שזה מוביל למקום טוב במיוחד.

יש לי חבר שהיה מעורב פעם במילואים בהיתקלות עם מחבלים. ראיתי את ההשפעה של זה עליו, זו צלקת שלא נרפאת כנראה אף פעם, להרוג בני אדם. גם אם מדובר באויב. אני לא חושב שהוא היה מסוגל להרוג מישהו שכבר נכנע, אבל כאמור – הוא היה מילואימניק, איש בוגר, לא ילד בן 19 עם רובה. אם הגענו למצב שעיתון יומי מיינסטרימי מתייחס באופן לגיטימי לנתינת רשיון חופשי להרוג לילד כזה, מצבנו רע ומר.

"אין להם עבודה? מה הם ביטניקים"?

אני לא מוכן להישבע שסבתא שלי אמרה את הדברים באופן המדויק הזה. הייתי בן פחות מ-13, צעדנו במדרחוב בן יהודה בירושלים, והיא הסתכלה בחוסר שביעות רצון על יושבי בתי הקפה. ככה, באמצע היום.

אני מאוד אוהב לרבוץ בבתי קפה, לבד, עם ספר. סבתא שלי כבר לא בסביבה לתהות אם הנכד שלה ביטניק, וכשעבדתי בעיתון יומי, והתחלתי את עמלי בסביבות 13.00-14.00 נהגתי לצאת מהבית מוקדם יותר, ולשבת שעה בבית קפה בדרך, בין הבית לעבודה, לקרוא. רצוי עם מוזיקה באוזניות, אלא אם בית הקפה מריץ פלייליסט מצטיין. סוג של בטלן, בעיני דורות קודמים, אני מניח.

היום סיימתי בבית קפה לא רחוק מהבית את gentlemen of the road  של מייקל שייבון. ספר מקסים, מזמן לא היה לי עצוב כל כך לסיים ספר. בניגוד לשני הרומנים השמנים והשאפתניים שלו שקראתי – איגוד השוטרים היידיים הקצת מאכזב וקוואליר וקליי המופלא – מדובר בספר קצרצר (204 עמודים כולל אפילוג ואיורים), שמתאר את הרפתקאותיהם של שני שכירי חרב במאה העשירית. הטוויסט: שני שכירי החרב, סרקסטיים וקטלניים, הם יהודים. כך גם רוב הדמויות האחרות בספר: העלילה מתרחשת בממלכת הכוזרים, שהמירו את דתם ליהדות, כנראה כמהלך פוליטי שנועד לשמור על ניטראליות מול השכנים המוסלמים והנוצרים.

החיבור בין הכתיבה של סופר בקליבר של שייבון לחומר של ספרי הרפתקאות לבני נוער, בתוספת התבלין היהודי, מענג. הוא מצטרף לאיזו מגמה לא ברורה של יהודים בועטים בתרבות הפופולארית. יש גם את "התנגדות" שיצא לא מזמן, עם יהודים שיורים בנאצים, את זוהאן של אדם סנדלר שמציג את הסופר חייל הישראלי, וסרט מלחמת העולם השנייה שטרנטינו יוציא השנה.

וזה קוסם לי, ליברל שמאלני או לא. גם אם בפועל אנחנו אלימים ועמוסי טסטוסטרון כבר 60 שנה, הייצוג שלנו בתרבות הפופולארית הוא לרוב וודי אלן, קרבנות שואה ושאר חוטפי מכות. צמד יהודים שמסתובבים עם חרבות וגרזני קרב, ולא כדאי להתעסק איתם? הנה צמד דמויות ששמחתי להיקשר אליהן.

מקווה שטרול הנישואים לא מסתובב כאן במקרה. ניחא.

כשהייתי אי שם בחטיבת הביניים, הלכתי עם חבר להצגה יומית. "בית ספר לשוטרים מתחילים". הייתי צעיר, נו. אמא שלי, בצעד מעצבן לא אופייני, התעקשה שאקח את אחי הקטן, שהיה אז בחישוב גס בן 7. למי שלא ראה את סרט המופת הזה: מדובר בקומדיה וולגרית ואידיוטית למדי. הנה כמה וולגרית: בשלב מסוים חומדים חניכי בית הספר לצון, ושולחים נערת ליווי שתתחבא מתחת לדוכן הנואמים, וכשמפקד בית הספר יעלה לנאום, היא תבצע בו מעשים.

כלומר תמצוץ לו. רק שלאחי הקטן, לא היה כמובן מושג מה קורה שם, ולמה מפקד בית הספר לשוטרים כה מבולבל ולא מרוכז. מכיוון שעסקינן בבחור סקרן ואינטליגנטי גם היום, הוא דרש לדעת מה מתרחש. כשסירבתי, הוא נקט בצעד ההגיוני המתבקש, והתחיל לבכות. כאן גילה חברי תושייה: היא מדגדגת אותו, הוא הסביר. אחי התרצה, ושאר הצפייה עברה בשקט.

למה נזכרתי בכל זה: לפני שבוע ראיתי עם נגה "את סיפורו של אביר", אחד הסרטים היותר חביבים עלי. הכל הלך בסדר עד שעוזרו של הית' לדג'ר, השם ייקום דמו, העיר לו משהו על הדברים שאנו עושים כדי שנשים יפשקו את רגליהן. נגה לא הבינה. היא רצתה לדעת, מה העניין הזה עם הפישוק. הודעתי לה בנחרצות שאין מצב שאני מסביר לה, ושתתמודד, או שתשאל את רוני השכנה, שישבה איתנו והיתה עסוקה בלהתפוצץ מצחוק.

נגה התעצבנה. המצב נראה נפיץ, כשלפתע באה הישועה ממנה עצמה: אבל מה, היא שאלה, היא עושה שפגט? בדיוק, אמרתי לה. בואי נלך עם זה. היא עושה שפגט.

אם אני לא טועה זו הפעם הראשונה שזה קורה, המחיקה. בדרך כלל אני הרבה יותר מדי בשליטה מכדי להעלות משהו שאתחרט עליו מספיק כדי למחוק אותו. הסיבה היתה בקשה מבחוץ, מחברה ששמה הוזכר, והעדיפה להישאר מחוץ לעסק. נראה לי הוגן בלבד למחוק.

הפוסט ההוא עסק במקרה פרטי של טיפול רשלני של אתר ברנז'ה בידיעה. יש לנו את אייס, את ערוץ הברנז'ה של וואלה, ואת זה של nrg. אני לא מתכוון להתעסק במי הכי טוב, ומי הכי גרוע (nrg, נו). מה שמרגיז אותי הוא החובבנות. התחושה שמדובר בערוצי רכילות, למעשה, אלא שכאן עסקינן ברכילות מסוכנת פחות. לפחות מהניסיון שלי, התוצרת של כתבי רכילות נבדקת היטב, כדי להימנע מטעויות ותביעות. כאן הסיפור שונה.

מינואר שנה שעברה עסקתי בהקמת מיינט, האתר של מקומוני ידיעות אחרונות. מאז ועד עכשיו, אני רואה שלל ידיעות באתרי הברנז'ה שלא מצליחות לדייק בעובדות הבסיסיות ביותר לגבי האתר. הם כותבים שמדובר במיזם של ויינט, למרות שמדובר באתר ששייך לידיעות תקשורת – כלומר אתר עצמאי, כמו זה של הכלכליסט למשל. הם כותבים על שלל אנשים שהיו "מיוזמי" או "מקימי" האתר, למרות שהיוזמה להקמתו שייכת לשלושה אנשים – יעל אדמוני, עורכת ידיעות תקשורת, אילן יצחייק, אז עורך המשנה של ויינט, ואני. משם זה כבר היה תהליך: בכל פרויקט כזה יש לא מעט שותפים, אין זכות מיוחדת לאף אחד, לדעתי. אבל באתרי הברנז'ה מיינט זוכה למקימים שחלקם בעיקר עברו במסדרון ליד חדר הישיבות, וזהו.

כל הפרטים האלה ידועים. כשמיינט עלה הוצאנו ידיעה לאתרים השונים, הכל היה גלוי וברור. זה לא מזיז לכתבי הברנז'ה. גם אתיקה כנראה לא נורא חשובה להם. כשאותה חברה הגיבה על אייטם בעניינה ב"אין תגובה", הם כתבו שהיא אישרה את הפרטים, מה שגרם לה עוגמת נפש לא קטנה. ואני לא רוצה לדבר על הטוקבקים המרושעים, חלקם על גבול הוצאת הדיבה ומעבר לו, שמאושרים באתרים.

אני לא חושב שיש בעיה עם מדורי תקשורת. פעם היה בהעיר אחד כזה, שהיה הדבר הראשון שקראתי בעיתוני שישי. תמיד היתה גם רכילות מהביצה, ותמיד קראתי אותה בשקיקה. אבל היה גם ערך מוסף, עיסוק בסוגיות עקרוניות, משהו. זה כנראה ההבדל בין מדור תקשורת למדור ברנז'ה. העיסוק הוא לא במקצוע, אלא באנשים. ובלי לדקדק בדברים אזוטריים כמו העובדות. מדכא.

 היא בדרך כלל היסטרית, וחשבתי שזה המקרה גם הפעם. בסביבות 21.00 היא התקשרה, מספרת שפרצו לה לדירה. או ככה לפחות היא חושבת. היא ניסתה לפתוח את הדלת וגילתה שהיא חסומה מבפנים על ידי טלוויזיה ישנה שעמדה במסדרון הכניסה. מכיוון שהיא לא זכרה את עצמה חוסמת את הדלת מבפנים אחרי צאתה לעבודה, היא הניחה שמדובר בפורץ. ונמלטה למטה לרחוב.

אנחנו חברים עוד מהתיכון, מכירים שנים. תפסתי מונית והגעתי. היא אפילו לא הסכימה להתקרב לדלת הכניסה לבניין. עליתי למעלה. הדירה היתה הפוכה לגמרי, אבל המחשב והטלוויזיה נשארו במקום. כנראה חיפשו מזומן, סכום מספיק בשביל מנה. המשטרה הגיעה מהר, השוטרים היו אדיבים. הם לא הופתעו. הבניין מוקף פיגומים. משפצים. יותר טוב מסולם, מדרגות לגן עדן, כמו שהיא אמרה. היא ארזה תיק קטן ובאה לישון אצלי, במיטה של תומר. לא מסוגלת לחשוב אפילו על לישון שוב בדירה שלה.

האופנוע האחרון שלי נגנב. ירדתי בוקר אחד למטה, ובמקום שהוא עמד, מחובר בשרשרת לעמוד חשמל, היה קטנוע. לרגע תהיתי אם מדובר במטמורפוזה או כישוף. אחרי כך התחילה פרוצדורת המשטרה וחברת הביטוח. אני זוכר את התחושה הכואבת של העלבון, של חילול הפרטיות. אני מניח שככה היא הרגישה אתמול, אבל בעצמה גדולה פי 7. מישהו שנכנס לדירה שלך, מחטט לך בחפצים, איש זר עם כוונות רעות. עושה חשק למקלחת.

לפני כמה שנים הייתי עם נגה בגינת מאיר. הבאנו תיק וארזנו בתוכו מצרכים חיוניים, למשל קורנפלקס בשקית. בשלב מסוים היא רצתה לאכול. ניגשתי לספסל וגילית שהתיק פתוח, והקורנפלקס איננו.

נגה זעמה. היא דרשה שאחקור את כל האבות בגינה. היא תהתה אם הציפורים עשו את זה. ואז נחתה עליה ההארה: אותו איש שגנב לאבא פעם את האופנוע, הוא האשם. הסטוקר של משפחת רשף, הנמסיס, פרופסור מוריארטי חובב דו גלגליים וממתקים. אופנוע, דירה או תיק עם לוגו של מותג ילדים כלשהו, זה לא משנה. קשה להתמודד עם דריכה ברגל גסה של זר בטריטוריה הפרטית שלנו.

עשיתי מנוי לספרייה. בפעם האחרונה שזה קרה הייתי לדעתי בחטיבת הביניים. איכשהו נראה שהן פסו מן העולם, אבל לא. הספריות עדיין כאן. מה שגרם לי לגלות את זה לפני שנתיים היא חיבתה של בתי לספרים. לא הייתה שום אפשרות כלכלית לעמוד בקצב הקריאה שלה, אז ויתרנו על רכש ועברנו להשאלה. נרשמנו לספריה. במגדל שלום, שתי דקות מהבית.

כבר כמה פעמים נתקלתי שם בספר שצד את עיני. פעם או פעמיים לקחתי ספר מהמדפים שמיועדים לנגה, כדי להיזכר בחוויית קריאה מהילדות. היום מצאתי שם ספר של מייקל שייבון שטרם קראתי. אני מעריץ את קוואליר וקליי, וחיבבתי את ארגון השוטרים היידים. התחשק לי לקרוא. נרשמתי. המנוי הוא בחינם (בניגוד למחיר מלפני שנתיים – 59 שקלים לשנה. יאפ, לשנה). הספר מושאל לחודש. אם תשכח להחזיר או להאריך, אתה צפוי לקנס של חצי שקל ביום. מקסים. הספר נקרא gentlemen of the road, ועוקב אחרי צמד שכירי חרב יהודים בהרי הקווקז בשנת 950 לספירה. הוא יצטרך להשתחל בין צמד הספרים הבאים.

אהבתי את מיליון דולר בייבי. אני מאוד אוהב את קלינט איסטווד, ובאתי משוחד מראש, ועדיין אני טוען שמדובר בסרט מצוין. קראתי כשהוא יצא שהוא מבוסס על סיפור קצר מתוך אוסף סיפורים של אף.אקס טול, שם העט של מאמן איגרוף בשם ג'רי בויד. חלק נכבד מהקריינות ומהדיאלוגים התבסס על הסיפור במדויק. התחשק לי לקרוא.

השגתי את הספר לא מזמן. הוא מענג. מיליון דולר בייבי הוא השלישי באוסף, והוא מוצלח יותר מהסרט. מזמן לא נתקלתי בספר שגרם לי למחנק כזה בגרון. כל סיפור כתוב בסגנון קצת אחר, בהתאם לדמות שמספרת אותו. אחד מהם כתוב כולו באבוניקס, עגת השחורים שמוותרת על חלק מהדקדוק לגמרי. לוקח דקה או שתיים להתרגל.  ותשכחו מתקינות פוליטית, כמובן. התחושה היא כאילו מישהו מוביל אותך לתוך עולם אחר, קשוח, מחוספס, עם שפה וחוקים משלו. עולם שלא היית מוצא את דרכך אליו לבדך. זה הזכיר לי קצת את החוויה של קריאת סיפורי דיימון ראניון. הצצה מרגשת לצד השני של המתרס.

התחלתי לקרוא את מיליון דולר בייבי אחרי הסיפור הראשון ב"בעולם נהדר ואכזר" של אנדריי פלטונוב. הסיפור נקרא סמיון, והוא מתאר את חייו של ילד בן 7 שמגדל את אחיו הקטנים במשפחה ענייה להפחיד. משם זה רק מידרדר – מדובר באחד הסיפורים המדכאים ביותר שקראתי. הוא הבריח אותי מייד לנשום אוויר קליל יותר בספר אחר. פלטונוב מונח ליד המיטה, ואני עוד אחזור אליו. עדיף באור יום.