גם אני קראתי את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר מ-1900 ועד היום של ויינט, וספרתי, והייתי מרוצה מעצמי. ושלחתי לילדים שיראו שאבא איש משכיל. וכמעט הצטרפתי לשרשור בטוויטר עם רשימה משלי של עשרת הספרים שאני הכי אוהב, אבל עצרתי ברגע האחרון. תמיד נחמד להשוויץ ולעשות ניים דרופינג ספרותי. אבל בסופו של דבר זה חסר טעם. ומה בכלל זה אומר עלי, כמה ספרים קראתי מהרשימה? 

נגה כתבה לי שהרשימות האלה תמיד נשארות בערך אותו דבר, וזה נכון. רשימות הספרים/סרטים/אלבומים הכי טובים נוטות להיות שמרניות, ורק די-9 מטאפורי יזיז את ״האזרח קיין״ מהצמרת. צריך איזונים ובלמים: אי אפשר להכניס יותר מספר או שניים של אותו סופר. גרוסמן כבר קיבל את ״אישה בורחת מבשורה״ אז די, שעמוס עוז לא ייעלב בעולם שמעבר, ואז מה אם למרגרט אטווד מגיעים עשרה מקומות, אין מצב. וצריך ייצוג מגדרי מאוזן, אולי להט״ב, ולא פופולרי מדי או קונטרוברסלי מדי, זה עיתון חג פה, ומדע בדיוני לא ייכנס לסלון שלנו. וצריך שיהיה נגיש מספיק כדי שאנשים ירגישו טוב עם עצמם, אבל גם קצת מעצבן כדי לספק נושאים לשיחה (״הנסיך הקטן?!?״). 

אבל גם זו לא הנקודה. אפשר להתווכח ימים ושבועות על ספר שנכנס שלא בצדק לרשימה מול כזה שנעשה לו עוול ונותר מאחור. זה יהיה כיף. וצריכים להיות סוכני תרבות, ואיזשהו קונצנזוס על איכות ויצירות מופת וכל הג׳אז הזה. אבל מה שהופך את הרשימות האלה לעקרות בשבילי הוא שבסופו של דבר היחסים שלי עם יצירות אמנות בכלל וספרים בפרט, דומים לקשרים שיש לי עם בני אדם. 

את ״עפיפונים״ קראתי כי בחורה שהוקסמתי ממנה המליצה עליו. מישהי אחרת קנתה לי את ״אלה תולדות״ וקראתי שני עמודים, לא תפס, הנחתי אותו על המדף וחזרתי אליו משום מה שלוש שנים אחר כך כדי לגלות את אחד הספרים הכי טובים שקראתי. שניהם יכולים להרגיש בבית ברשימות נוסח זו של ויינט, אבל מה עם אסימוב, שגרם לי להרגיש כאילו גיליתי עולם חדש, או סנואו קראש של ניל סטיבנסון, שגרם לי לחזור לקרוא מדע בדיוני שנים אחרי?

את הארי פוטר קראתי כדי להבין מה קסם כל כך לנגה, וכשהייתי בספר השביעי היא אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, והבנתי למה היא מתכוונת ברגע שקראתי אותו. האם זה מצדיק מקום ברשימה בעיתון? לא. מקום בפנתיאון האישי שלי? הו כן.

רוצה לומר שספרים תופסים אותי בנקודות בחיים, מתכתבים עם פרידות ואובדן, עם הקשר שלי עם הילדים, עם שינויים ותובנות. זה מאוד נחמד שספר יושב לו לבטח בצמרת רשימת הספרים הכי טובים/חשובים/מעצבים אבל יכול להיות שעכשיו, בנקודה הזו בדיוק, הוא לא יבוא לי טוב, וייאלץ לחזור למשאיל או לשבת על המדף עד שיגיע זמנו. אם יגיע. ומנגד ספר אחר, בינוני אך מבדר, יכול לגעת פתאום באופן לא צפוי בנקודה רגישה ולהשאיר בי זיכרון וחותם לנצח.  

אה, וקראתי 33 מתוך ה-100, מרים כיף לעצמי. 

״סבא  שלך הניח תפילין כל בוקר

הוא לא היה טיפש❤️

רוצה לנסות להניח?

לטעום״

הסתכלתי על ההודעה שצצה על מסך הטלפון שלי, דת ברטוריקה של סוחר סמים, וניסיתי להבין למה היא מעצבנת אותי כל כך. היא הגיעה יום לפני כיפור, כשבכותרות מריבות הדת סביב תפילות בהפרדה בכיכר דיזנגוף, והרחובות מלאים בדוכני הנחת תפילין. היא הרגישה כמו חלק ממתקפה כוללת על אורח החיים שלי.

הסבים שלי היו שניהם חילונים, אחד מהם סוציאליסט הארדקור. הם לא היו טיפשים, זה נכון, אבל גם לא קהל יעד לדילרים של דת, ובטח לא מניחי תפילין כל בוקר או בכלל. הלאה. למה דווקא תפילין? כי קל למכור לי דת בעזרת טקסים נגישים ואקססוריז? התפילין הם הסם הקל שידרדר אותי אחר כך לתפילות וכיפה? 

ומאיפה בכלל צץ העניין הזה של רצועות עור על היד כאילו אנחנו בדאנג׳ן? בוויקיפדיה מביאים את הפסוק ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ״ מספר שמות, ומתברר – הפתעה! – שלא ברור אם מדובר במטאפורה, אבל היהדות האורתודוקסית החליטה ללכת על פירוש מחמיר וקדימה, דוכנים בשנקין-אלנבי.

אני לא אוהב דתות, ולא מסתדר עם אלוהים. עם הדת הממוסדת זה עניין רציונלי, עם אלוהים זה קצת יותר אישי. הסיפור של התפילין הוא כל מה שרע בדת. מנהג שנראה כמו עבודת אלילים ונועד להיות עוד אמצעי לקשירת – תרתי משמע – האדם לדת ולממסד שמנהל אותה. הרגלים ומצוות שנועדו להפוך אותך לנתין צייתן ומפוחד בממלכה של אל שעומד עם סטופר ובודק לך זמנים ומספרי תפילות ונטילות ידיים, ואוי לך אם תפספס, כי הוא כל יכול ודרכיו נסתרות, אבל קטנוני ועם חשד לאו.סי.די. 

מתישהו בגיל ההתבגרות החלטתי שסביר שאין אלוהים, ואם יש, והוא הביט מהצד כשסבא וסבתא שלי איבדו הכל בשואה, ואז את הבן היחיד שלהם במלחמת יום כיפור, מה לי ולו. אחר כך הוספתי לזה נימוקים רציונליים אבל הבסיס נותר אותה טינה משפחתית. 

ואלוהים בצד, הדת תמיד נראתה לי כמו אמצעי שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים, ומי אוהב להרגיש שעושים לו ובו מניפולציה? באוניברסיטה התנדבתי במחקר על דמות החילוני בעיתונות החרדית. ישבתי בספרייה וקראתי מגזינים מרתקים, מלאים תערובת משונה של הערצת צבא ודמוניזציית חילונים, ואז, על השער של אחד מהם, ראיתי איור נפלא של בחור חרדי מניח תפילין, הפנים מורמות למעלה, עיניים עצומות באקסטזה, יד מושכת ברצועה, רק המזרק עם ההרואין חסר. חוסר מודעות מקסים, אופיום להמונים. 

ההודעה הרגיזה אותי כי אני שונא שמשקרים לי בתערובת מתנשאת של פיתוי והפחדה. כי אני מרגיש שאני חי במדינה שחלק משמעותי ממה שרע בה קשור לאמונה שהקצינה ואיבדה מוסר וצלם אנוש, וזה משפיע ישירות עלי ועל הילדים שלי. צאו לי מהטלפון, אני מעדיף סמים משמחים יותר ומזיקים פחות.

בדיעבד זה היה טיפשי למצוא את עצמי באמצע אימון איגרוף כשהאזעקות התחילו. כמו שאמר לי אחר כך חבר, כנראה שמכות לראש באמת פוגמות בשיקול הדעת. אבל הייתי חסר שקט וחרד מדי. הכותרות דיברו על מתקפת טילים מאיראן ב-12 השעות הקרובות, ומה יכולתי לעשות, לסדר את הבית למקרה של ביקור בליסטי? אימון נראה כמו חלופה מוצלחת. 

יש משהו מפלצתי בהודעות האלה מראש, בדחיסת אקט ברברי של הרג והשמדה למעטפת מאורגנת. כמו ביריון שמודיע שהיום בין ארבע לשש הוא יגיע אלי הביתה ויפרק לי את הצורה, אבל באופן מתון. בלי לשבור יותר מצלע אחת – הרי הוא לא רוצה הסלמה. וכך מודיעים לנו על טילים שמשייטים להם בדרך, אנחנו מכריזים על מטוסים שעוד מעט ימטירו פצצות, הכל מאורגן, מסודר, מנומס. קצת דומה לאיגרוף ולאמנויות לחימה בכלל – אריזה של הדחף הבסיסי לשבור עצמות למערכת של כללים וחוקים.

דיוושתי למכון ברחובות נטושים, לא נותר זכר לנהגים העצבנים שניסו לחצות פקקי ענק כדי להגיע הביתה לפני המשלוח מאיראן. התחלנו באימון, עובדים על תרגיל מראה: אני נותן אגרוף והיריב צריך להחזיר בדיוק אותה מכה. מכיוון שאני יודע מה מגיע אני יכול להתאמן על הגנות ומכות נגד. ואז מתחלפים. תהיתי אחר כך האם גור, המאמן המופלא שלנו, החליט על התרגול המסוים הזה כי הסימבוליות מצאה חן בעיניו.

האזעקות התחילו בערך באמצע האימון. במשך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתאגרפים בזמן שגור מקריא כותרות, אבל מהר למדי נשברנו ופרשנו כל אחד לטלפון שלו, לגלות אם מישהו היה בדיוק בזירת הפיגוע ביפו, להרגיע צאצאים מפוחדים, לבדוק שכולם בטוחים. והאדרנלין התפוגג, והמציאות פלשה, ולא הייתי בטוח מתי לצאת הביתה, כמה זמן לחכות, ואיך אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

אבל נגה היתה תקועה בתחנת רכבת, קצת מבוהלת על הרציף, בלי דרך להגיע למרחב אחר, מוגן יותר או פחות, ופתאום הכול היה ברור. חיכיתי לקצת שקט מאזעקות, דהרתי הביתה, חולף על פני עוד רוכב אופניים בודד וזוג שרץ עם הכלב, הזמנתי מכונית ונסעתי לאסוף את הילדה, מרגיש סוף סוף מועיל ועם מטרה ברורה. 

בערב שכולו בופה של פחדים ודחפים קמאיים, האינסטינקט האבהי היה המנה הכי מוצלחת ומנחמת. ואחרי שהכול נגמר לא רציתי ללכת לישון, מוצף אדרנלין ופחדים שהודחקו, תוהה אם יהיו עוד הפתעות באמצע הלילה. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר סתם ככה, מהלחץ, כי כל הכיף פה. איראן, דונט שוט.

זה היה אמור להיות ספר אסקפיסטי. אמצעי בריחה מהמציאות אל עולמות פנטזיה: קצת אבירים, אולי דרקון, ואם אפשר שיהיה כתוב טוב. המציאות פה היא לא משהו שכדאי לשהות בו יותר מדי, ובין חיסול להורדת דירוג רציתי קצת נחמה. 

לספר קוראים The Bright Sword, והוא מתרחש באנגליה של המלך ארתור, ומדלג בין העלילה המרכזית – חיפוש אחר יורש למלך ארתור שבדיוק מת בקרב מבלי להותיר אחריו ילדים – לבין סיפורי מקור של אבירי השולחן העגול ששרדו. אחד מהם מספר על האביר שנולד בגוף של ילדה. בת למשפחת אצולה שנועדה לגדול ולמצוא שידוך פוליטי הולם.

אלא שהילדה מבינה בגיל צעיר שחלה טעות. היא לא היא, אלא הוא, שנולד בגוף של בת. היא מנסה ללכת במסלול שהותווה לה, ממשחקי בובות דרך לימודי מלאכות והרגלים שיאים לאישה בימי הביניים, אבל משהו בתוכה מתמרד. כשהיא מנסה להצטרף למשחקי הבנים, או להתאמן איתם בסיף בחצר הטירה, היא מגורשת. לא נותרת לה ברירה אלא לפנות לכוחות על טבעיים, מעין עיסקה עם השטן. אם לא להפוך פיזית מאישה לגבר, לפחות ללמוד להילחם כדי שתוכל לברוח, להסתיר כל סממן נשי ולהפוך לאביר השולחן העגול. גבר-גבר עם קול קצת גבוה ונטייה לפרטיות קיצונית כשזה מגיע למקלחות שדה.

זה אחד הטקסטים הכי מוצלחים שקראתי על טרנסג׳נדרים. גדלתי בתקופה שבה ״הומו״ היה עדיין קללה והחוק שקבע שמשכב זכר הוא עבירה בוטל כשהייתי כבר בן 16. רוצה לומר שמה שנראה טבעי לגמרי לבני הדור של ילדי הצריך הסתגלות וחשיבה חדשה מצידי. תמיד הייתי בעד המאבק המוצדק על זכויות להט״ב, אבל לא הקדשתי יותר מדי מחשבה למרכיב של הט׳ בעניין. דווקא הטקסט הזה גרם לאיזשהו אסימון ליפול. תחושת הזרות, ההרגשה שמשהו באישיות שלי לא תואם את הסטנדרטים של הסביבה, היה לי מוכר. אני מניח שכל מי שיקרא את הטקסט הזה ימצא את המקום שבו זה נוגע בו. כל אחד הרגיש בנקודה כלשהי בחיים תקוע בקופסה שלא מתאימה לו. 

יכולתי לדמיין את הנער שהייתי, קורא את הספר הזה ומבין פתאום את נקודת המבט של האחר. ובטח יש נערים ונערות חובבי הז׳אנר שיקראו את הספר ויראו את המציאות קצת אחרת. דווקא טקסט כזה, לא אקדמי, לא דידקטי, יכול להיות אפקטיבי יותר מכל הרצאה או מאמר. וזו אחת הסיבות שתמיד אהבתי ומצאתי מפלט בספרים, שפותחים שער לעולמות אחרים, ובה בעת גורמים לי להבין טוב יותר את העולם שלי.

רק השבוע הבנתי שזה יימשך עוד המון, זמן ושאני צריך לשנות את האופן שבו אני מסתכל על המציאות. זה היה שילוב של הכותרות על הצפון עם שיחה עם חברה על משהו שהיא מתמודדת איתו. לפעמים החיים הם סבל, היא אמרה, ואין מה לעשות לגבי זה. אין פתרון, צריך פשוט לחיות ולהתמודד ולחכות.

בכל פעם שהלכתי להפגנה, בשיחות בעבודה ובקפה הרגשתי את הצרימה שבמילה ״עכשיו״. יש קסם ילדי ב״עכשיו״. אני רוצה פתרון עכשיו ומייד. אין לי סבלנות לתהליכים, לא בא לי לחכות, לא מעניין אותי אילו בעיות ומכשולים יש. תסדרו את זה. 

מי יסדר את זה בדיוק? איפה דמות ההורה המיטיב שיבוא ויארגן את המציאות מחדש? הורה יכול להילחם על שיבוץ של הילד שלו בכיתה המתאימה, או לבוא בדרישות למאמן בחוג, וזה ייגמר בניצחון מוחלט. אני חושד שבמציאות הנוכחית זה עלול להיות טיפה מורכב יותר. 

״עכשיו״ היא מילה שמתאימה לחירום, לדברים שיכולים וצריכים לקרות כמה שיותר מהר. כיבוי שריפות, מילולי ומטאפורי. ילד בן 3 שרץ לכביש סואן זקוק שנגיב אליו עכשיו ומייד, ומנגד ילד עם קשיי למידה או תוגה קיומית צריך טיפול ארוך טווח, וסבלנות, והכלה, ובעיקר הבנה שאין פתרון מהיר, זבנג וגמרנו.

אני רוצה שיחזירו את החטופים "עכשיו", כי זמנם אוזל. אני רוצה שהממשלה הזו תוחלף כמה שיותר מהר, כי היא מנהלת את המציאות שלי בצורה הכי גרועה שאפשר. אני גם רוצה שלום עולמי, "עכשיו", ואת החזרת כל תושבי הצפון הביתה במסגרת הרמוניה איזורית, ולנגב חומוס בדמשק ואולי איזו מרגריטה בביירות, ואת כל זה תארזו לי כהרף עין בבקשה. 

אני בעיקר רוצה את המציאות שהיתה לי בחזרה, את זו שבה יכולתי לעצום עיניים ולהתעלם ממה שקורה בעזה, מפונטציאל ההרס בלבנון, מכל הרחשים המאיימים שמחוץ לבועה התל אביבית הנוחה והנעימה. אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה, ושמישהו יכסה אותי עד מעל לראש, כדי שלא אראה. 

וזה לא עובד ככה, ו״עכשיו״ היא משאלת לב מובנת אבל לא תוכנית עבודה לחיים. וגם אם מחר הממשלה תתחלף והחטופים יחזרו, המציאות תישאר קשה ומדממת, נטולת פתרון אלגנטי עם סוף טוב לסרט. במקום תסכול ילדותי וגעגוע למציאות שלא תחזור בקרוב אני צריך ללמוד להתמודד עם המצב הקיים, ללכת להפגין ולעשות מה שאני יכול כדי לשנות, אבל לקבל את זה שיהיה פה קשה ומר למשך לא מעט זמן. וגם – לשמור בצד קצת תקווה לימים טובים יותר 

לא מזמן חל קצר תקשורתי בבועה שלי סביב הסוגיה הנפיצה של דין וחשבון. הפרטים לא חשובים, עניין של ״כמה זמן לקח לך לענות״. המהות כן: מדי פעם אנשים – שאינם הילדים, האמא, או הבוסים שלי – חושבים שיש להם תביעה טריטוריאלית על הזמן שלי. מתי אני פנוי, תוך כמה זמן אני עונה. זה לא נגמר טוב.

ההגדרה המילונית של דין וחשבון היא ״פרָטי דברים שהתרחשו או שנאמרו״. קל ופשוט, לדווח מה נאמר ומה קרה. מה שמעלה את השאלות: לדווח למי? מתי? למה בעצם? מי אתם בכלל שאני צריך לדווח לכם משהו, כוסעמק?

לבוסית שלי יש זכות לבעלות על נתח נכבד מהלו״ז השבועי שלי, לא כולל שעות לא סבירות, שבתות וחגים. במקרה של ילדים והורים מדובר בזכויות של 24/7 וזה בסדר. עד כאן הכל ברור. מה לגבי חברים? בנות זוג? ומה כללי החנה בבלי של ווטסאפ ומסנג׳ר ואימיילים, ואמוג׳יז במקום טקסט ווי כחול כן-או-לא. מעייף.

כשדורשים ממני דין וחשבון נלחצים לי כל מיני כפתורים: רגשות אשמה, פחד מנטישה, מתגובת נגד אם לא אלך בתלם. וכל זה מעורר התנגדות וכעס, כי מי שדורש ממני דין וחשבון מצמיד תג מחיר לתקשורת האנושית שרציתי – עבודה, חברים, ילדים. ואף אחד לא אוהב את הרגע שבו מגיעה הדרישה לתשלום. 

אני רואה את התגובה של שרי הממשלה האיומה שלנו ומזהה כעס דומה. הם הגיעו לתפקיד מתוך שילוב של אגו, תאוות כוח ואולי קורטוב של תחושת שליחות. הם באו לקצור פירות, ופתאום דורשים מהם לקחת אחריות, לתת דין וחשבון. והם מתמרמרים ומיתממים, אף אחד לא סיפר להם שצריך גם לשלוף את הארנק בסוף הארוחה. 

יש המון מיתוסים ואגדות סביב הנושא הזה של מחיר, מעוץ לי גוץ לי והלאה. מבטיחים הכל כשרוצים משהו – קשר, כוח, ביטחון – ומדחיקים את ההשלכות. לפעמים החשבון נראה לי מופרך, אני מרגיש מרומה. לפעמים אני לוקה בקמצנות, או מגלה מאוחר מדי שהעסק לא נראה לי. הרבה פעמים זה עניין של קצר בתקשורת. אחד הצדדים לא הבין את המקום שלו, לא היה סיכום מראש על התנאים, או שכל אחד הבין את מה שהיה לו נוח להבין. 

אני צריך להיות זהיר יותר בהגדרת ההבנות מראש, וגם בבחירת האנשים שאני מבלה בחברתם. אבל בעיקר בלהבין מראש מה אני באמת רוצה וכמה אני יכול ומוכן לתת כשמגיע הזמן והחשבון מוגש. 

בראשון בבוקר קראתי את הכותרות על החטופים שנרצחו ולא ידעתי מה לעשות עם התערובת של ייאוש וזעם שהתפשטה לי בגוף. לומר שלא יעלה על הדעת, שאי אפשר יותר? מילים ריקות. בשנה האחרונה ובכלל, תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית שומעים פתאום נקישות מלמטה. יעלה על הדעת, ובטח שאפשר.

התרגלתי. מתרגלים לכול. יש את הכותרות בבוקר עם הקפה: הרג ומוות, ביזת תקציבים ושרים עלובים, וקדימה לעבודה, ויש אימון בערב, וסידורים, ובימים מסוימים אחרי העבודה אפשר גם ללכת להפגנה. תל אביב ממשיכה להיות מתפקדת ונוחה. אפילו ההפגנות הן מרחק הליכה מהבית. ואי אפשר לעצור את החיים הרי, יש ילדים וחשבונות, ואני יכול לקשקש משהו על זה שהניצחון האמיתי הוא להמשיך בשגרה אבל נו באמת. אין ניצחון אמיתי.

בראשון בבוקר האיזון הזה בין בועת היום יום למציאות הגדולה נפרם, כי המוות של השישה היה כל כך מיותר, כל כך קורע לב, סוף טוב מתבקש שהושחת והפך לטרגדיה. וזה טלטל אותי, והיה ברור שאי אפשר יותר ככה, ובאותה נשימה שבעצם אפשר, שיעברו כמה ימים ויצוצו עוד כותרות. בראשון בצהריים סיימתי לענות על אימייל, הלכתי לכיכר הבימה להשתתף בחסימת כביש מנומסת לשעה קלה, ומשם לאםפם לקנות כמה דברים, ובערב הפגנת ענק. ואז החיים המשיכו. בסוף השבוע כולם כבר דיברו על בן גביר וקצת חול בים. 

מישהי בטוויטר כתבה שהיא לא מוצאת סיבה ללכת להפגין. וחשבתי על למה אני ממשיך ללכת בכל זאת, מה המשמעות שלי בכל הסיפור הזה? אם יבואו המונים מה זה משנה אם אשאר בבית, אם יבואו בודדים – גם. וזה לא שאני מסתער על פרשים ומטפס על מכת״זיות. אני טיפה בים. והתחושה היא שמדובר ברעש רקע, אנשים מפגינים, הממשלה האיומה מתעלמת, עוד יום עבר.

יש לי שתי סיבות טובות לצעוד לבגין כדי למחות ולהיספר. האחת אנוכית: אני והמצפון שלי. בסוף היום אני יכול להביט בראי ולדעת שעשיתי משהו, איזה מינימום הכרחי, ותיעלתי את הכעס והייאוש קצת החוצה. אבל לא פחות חשוב מזה, אני מעדיף להיות הצפרדע שבעטה, ולא זאת שויתרה וטבעה. כי אולי אני טועה, ואולי ההפגנות מייצרות לחץ ושחיקה ומשהו יזוז פתאום. וגם להיות עוד טיפה בנחשול הפוטנציאלי הזה עדיף על להתייאש בשקט על הספה. אז יאללה, בגין.

סיימתי בשבוע שעבר את ״עורך צללים״ וניסיתי להבין מה גרם לו לחדור אל מתחת לעור שלי. מדובר בספר טוב אבל לא כזה שייכנס לרשימות הקריאה החוזרת, ספרים לאי בודד, או ספרים להרשמת אלמונים ברשתות חברתיות או נשים. אבל בניגוד לספרים-שאינם-יצירות-מופת אחרים אני בטוח שאזכור אותו. אזהרה: יש בפוסט ספוילרים מינוריים, לא משהו שיפגע לדעתי בחוויית הקריאה, אבל בכל זאת.

הספר מורכב משלושה חלקים, שלוש דמויות שמספרות על המפגש שלהן עם חגי נאור, מטאור אקדמי שמנצל כל אחת מהן כדי להשיג את מטרותיו ולטפס לצמרת. האיש חכם, רהוט, כריזמטי ונרקיסיסט. הוא לא מהסס לדרוך על גופות, משתמש וזורק, והלאה. הוא דמות מרתקת אבל הספר לא מתמקד בו, וגם לא באמת מנסה לפענח אותו עד הסוף. הוא נצמד לדמויות שחוו את המפגש איתו ולמה שהן חוו: למשיכה, לזעם, להשפלה. נאור נותר מין כוח טבע לא לגמרי מובן.

פגשתי אנשים כאלה במהלך השנים. תוך כדי קריאה הם עלו בזיכרון, כאילו משפט או פסקה מסוימים לחצו על כפתור ושלפו אותם מהמאגר. עורך חכם וחד, מהצעירים שאי פעם מונו לעורך ראשי של מוסף, שריתק אותנו בהגיגים על מהות תפקיד העיתונות, תובנות על פוליטיקה ומה לא, ואז היה הופך את עורו וצורח עד צרידות על טעות זניחה. הוא נטש את העיתון לטובת עולמות אחרים, ומאז מזנק מתפקיד בכיר למשנהו. עורך אחר שהרים טלפון והציע להיפגש כדי לדון בהצעת עבודה מפתה, ואחרי שכמעט סגרנו הכל התאדה ונעלם, ועוד ועוד.

יש לי תחושה שגם הסופר, אריאל הורוביץ, נתקל בכאלה. ואולי זה מה שנותן לספר כוח, ניכרין דברי אמת – מבעד לדפים אפשר להרגיש את מרקם הצלקת שהותיר המפגש עם האנשים המתעתעתים האלה. מלאי קסם אישי שמופנה אליך כמו זרקור כשהם צריכים משהו, וכבה מייד כשהצורך נעלם. אנשים שקשה לא להימשך אליהם, גם כשהאינטואיציה מתחילה לשגר אותות אזהרה, ושהמפגש איתם מותיר אותך המום ומופתע, כועס על עצמך – איך לא ראית, איך לא שמת לב.

אני זוכר את הדמויות האלה בחיי בשילוב מוזר של כעס, בוז וגעגוע. אני חושב שהייתי שמח לפגוש אותם, לדבר איתם שוב, ועד כמה שהייתי רוצה להתעמת איתם, סביר להניח שהשיחה היתה נגמרת בלא כלום. יש משהו מפליא ומרתק באנשים האלה, קסם זר. ואולי בגללם/בזכותם למדתי תמיד להעדיף טיפוסים קצת מחוספסים, עם קצת פחות ברק וניצוצות, וקצת יותר יכולת לאמפתיה וראיית האחר. אחרי כמה סטירות לחי של כריזמת יתר האור מסנוור קצת פחות.

בראשון בבוקר קיבלתי את ההודעה: סבתא נפטרה. זה היה אחרי שבוע שבו היתה מורדמת ומונשמת. היא היתה בת מאה, כבר עשור היא לא לגמרי איתנו, וההידרדרות היתה איטית אך ברורה. ולמרות כל זה התגובה הראשונית שלי היתה הפתעה. סבתא מתה? בהלוויה אמרתי לאחי שאתה מתחיל עם שני סטים של סבא-סבתא וצמד הורים, ומשם זה מידרדר. נשארנו עם הורה אחד. 

אז למה הפתעה: אולי כי אני חי ונושם תרבות שלא מקבלת את הסוף, מדחיקה אותו. אני עושה בדיוק אותו דבר, ואז המוות מגיע, נוקש בדלת, איזה הלם. 

אולי זה בגלל שאצלי במשפחה המוות נוטה להיות מפתיע וטראגי. התקף לב משום מקום, כוחות צבא מצריים, כמעט אף פעם לא גלישה טבעית במדרון מתון אל סוף ידוע מראש. אני לא מנוסה מספיק בז׳אנר הזה. 

אולי ההפתעה נובעת מכמות הפעמים שבהן כבר כמעט הספדנו אותה. החמרה במצב ועניין של ימים פה, נפילה ולא בטוח שתשרוד את הלילה שם, ותוך כמה ימים התאוששות פלאית. באיזשהו שלב השתכנעתי שהאישה בת אלמוות. תקבור את כולנו. 

אולי זו הביוגרפיה שלה. בריחה מהצעדה לגטו, אוניית מעפילים שטבעה, גירוש לקפריסין, מלחמת העצמאות בקיבוץ יד מרדכי, ולבסוף בורגנות וניהול גן ילדים. מי ששרדה את הנאצים, הבריטים, צבאות ערב וילדים בטנטרום, לא התרשמה כנראה יותר מדי ממלאך המוות. אבל יש לו סבלנות, הוא תמיד מנצח בסוף, גם אשכנזיות קשוחות במיוחד.

ורק אחרי שהיא נפטרה הבנתי שכבר שנים אני באיזו ציפייה מתוחה, שהפכה לרעש רקע שלא שמים אליו לב עד שהוא נפסק, המתנה מכווצת כתפיים לבלתי נמנע. נוחי בשלום סבתא.

יש משהו מוזר באבל שאין בו כאב, רק עצב שקט. אני מנסה להיזכר בסבתא שהיתה לי והזכרונות של העשור האחרון נערמים ומסתירים את הזמן שקדם להם, את האישה החיונית והסבתא שמקריאה סיפור ומספקת ממתקים ביד נדיבה. זו הקלה גדולה לנשארים מאחור, אבל אני אדם אנוכי. לא צריך לגרור את כל זה עד גיל מאה, אני לא רוצה להחליק לאט במדרון. אני רוצה שיבכו עלי קצת, מה יש. קצת תוגה לא תזיק.