יש סרטים שאני יודע שאני חייב לראות ברגע שהם ינחתו כאן. (לא, לא מוריד באימיול או ביטורנט, יש סרטים שצריך לראות על מסך גדול בחושך, עם הקשיש שמפרשן לאשתו שתי שורות מאחור והכל). לא מדובר דווקא בסרטים הכי טובים – זה יכול להיות להיט הוליוודי מטופש – אלא בסרטים שאיכשהו לוחצים על הנקודה הנכונה. חייב לראות. עכשיו. נו כבר.

ילדים, אל תדברו עם פאונים זרים

המבוך של פאן הוא סרט כזה – גם בגלל מה שקראתי עליו ברשת, גם בגלל הטריילר (לא האמריקאי, חבורת תומכי בוש סכריניים שכמותם), והרבה בגלל הבמאי, גיירמו דל טורו. יקיר אלקריב די קטל את הקודמים שלו, אבל הלבוי, בלייד 2 וילדים של אף אחד היו מטרידים, אחרים ומהנים, כל אחד בדרכו. במאי עם אופי, נגיעה, וכשרון ציור.

השותפות שלי לצפייה התרשמו פחות. ר' התעצבנה, וברידג'ט התחבאה חלק מהזמן בתוך הכתף שלי. סרט אפל ומפחיד, אין מה לומר. הנה כמה מחשבות, לא ביקורת, כן עם ספוילרים.

1. אהבתי את המשחק בין הפנטזיה למציאות. לא ברור מה אלגוריה למה: האגדות האפלות למאבק של הפשיסטים במיליציית המתנגדים, או להפך. וזה חוסר בהירות מרענן ומרתק.
2. כן, מרסדס, המשרתת, היא אותה שחקנית מ"ואת אמא שלך גם". רק יותר לבושה ופחות סקסית.
3. אי אפשר להתעלם מהסצינה בה המצלמה נחה על ערימת נעלי ילדים בחדרה המפלצת החיוורת, שעיניה בידיה. תמונה אחת שמשליכה אותנו לקלחת של שואה, ארץ אוכלת יושביה ומה שתרצו. מצוין.
4. משהו שאהרון קשלס כתב בויינט ומאוד אהבתי – חוסר הציות של הילדה ככלי שמאפשר לדל טורו להעביר את האמירה שלו בעד בחירה. לא ציות עיוור, ולא מרדנות מטופשת – אלא שיקול, ובחירה חופשית, מודעת.
5. הציורים – את הציורים שמופיעים בספר שנושאת גיבורת הסרט צייר דל טורו בעצמו. גיק מוכשר.
6. החיבה של דל טורו לג'וקים, רמשים וגועל נפש בכלל צריכה להיבדק על ידי אנשי מקצוע. הסצינה בה הקצין הפשיסטי (סרגיי לופז, שחקן מעולה) תופר לעצמו חתך בלחי, היא כבר סוג של פורנו-אלימות. די כבר.
7. אל תקחו ילדים לסרט. גם אם הם בני 15.
8. השם לא לגמרי ברור – המבוך בו מסתובבת הילדה רחוק מלהיות מורכב, מקום שקל ללכת בו לאיבוד. הבחירה בו לטייטל של הסרט מעניינת. למישהו יש רעיונות?
9. מאוד מגניב לראות שימוש בתלבושות ותחפושות, ולא רק יצירי מחשב. איכשהו זה עובד קצת יותר טוב.
10. לכו לראות. כדאי.

 בוסית אחת, מהיותר מוצלחות שהיו לי, אמרה לי פעם על הארגון שעבדנו פה: "הכל כאן מודבק ברוק". זו היתה מטאפורה קצת מחוספסת אבל מאוד מוצלחת למקום העבודה שלנו: מגה מצליח, אבל אף אחד לא באמת יודע להסביר למה. לכאורה הכל רקוב, אין נהלים מסודרים, האבטלה הסמויה זועקת לשמים, מה שתרצו – אבל המוצר נמכר כמו נקניקיות במשחק בייסבול.

אחרי כמה ימים ברשת החברתית החדשה של דה מרקר, שזכתה משום מה לשם "קפה", הרושם שהתקבל די דומה. במבחן התוצאה הסופית, נראה שבאמת כולם שם. הכולם הזה מתייחס לביצה המורחבת של התקשורת: אנשי תוכן, פרסום ושיווק. אני לא יודע אם הכוונה היתה למשוך לשם גם אנשי עסקים, אבל קשה לי להאמין שבאמת ציפו שתשובה ולבייב יעלו גלריית תמונות ויכתבו שהם מתעניינים באמנות. בכל מקרה, ככל שזה נוגע לעולמי הצר, יש שם התייצבות מרשימה למדי.

וחוץ ממבחן השורה התחתונה? די פח. איכשהו הכל מרגיש חצי אפוי במערכת הזאת. התכתבות במייל מייצרת חוויית משתמש די מזעזעת, כאילו מעולם לא נבראו ג'ימייל ושאר שירותים מתקדמים. העלאת תכנים, בלוג וכו' מסורבלת ומרגיזה. הכוכבים שמוענקים על תוכן מופיעים ונעלמים, האפשרות לבדוק מי ביקר בעמוד שלי נמצאת בעמוד הכניסה הראשי, ולא נגישה מהפרופיל שלי ועוד ועוד. האינטרנט מלא באתרים משובחים עם ממשקים פשוטים ושקופים למשתמש. רבאק, תעתיקו ממישהו כמו שצריך וזהו.

אבל זה לא באמת משנה. כי כאמור, כולם שם. המותג דה מרקר, והיעדר רשת חברתית עם מיקוד דומה בארץ, הם כנראה הסיבה להצלחה. כמו דירה מצ'וקמקת בלב תל אביב. איזור מעולה, שכנים מגניבים, אבל יש רטיבות חשודה בתקרה והפקק קופץ בכל פעם שמפעילים מייבש שיער, מזגן ורדיו בצוותא. אז עכשיו, אחרי שכבר נכנסנו, פתחנו בלוג ומצאנו כמה חברים – יהיה נחמד עם מישהו ידאג שהצנרת תעבוד חלק. תודה.

כנראה שזו אחת מתופעות הלוואי של סגירת עיתון מאוחר: אחרי יומיים מהגהינום, עם עיתונים תפוחים ושמנים לקראת פסח, עם איומים בתביעות, פשלות של עורכים וכל ברדק אפשרי אחר, סגרנו סוף סוף אי שם באיזור 2.00 בלילה את העיתון. בחמישי התעוררתי ואז זה היכה בי – עם כל העייפות והכאוס שכחתי את המטען של הסלולרי בעבודה. הו הזיעה הקרה.

מכאן, ולאורך כל הסופ"ש, הייתי עסוק במירוץ להצלת הנייד. מחפש נואשות מקור להנשים קצת אנרגיה לסוללה המתרוקנת. עוד לחלוחית אלקטרונית לקרביים הזעירים של המכשיר הנאמן. מביט בפסים ההולכים ונעלמים במד האנרגיה בדאגה, ואחר כך שומע את הצפצופים מעוררי הרחמים, המסמלים את הקץ הקרב ובא. חשמל, ייבב הנייד, תאכיל אותי, קצת חשמל.

אבל לא היה. כל המטענים של האנשים סביבי, מעשה שטן, לא התאימו לשקע הספציפי של הנייד שלי. למה לעזאזל אין תקן אחיד למטענים – תשובות לשאלה הזו עוד יספקו יום אחד בספיישל של אילנה דיין.

בבוקר יום ראשון יצאתי עם הגופה לכיוון כנס האינטרנט של דה מרקר. וראה זה פלא: מסתבר שלמייקי, עורך מגזין דה מרקר, יש מטען דומה. הסלולר הצטופף לו עם לפטופים בפינת הקפה, וינק אנרגיה, הצבע חוזר למסכו, פסים שחורים ועזים מופיעים ומסמלים את התחייה. הידד.

עכשיו, בעודי כותב את הפוסט, אני מבחין בנורה שעל גב העכבר האלחוטי שלי, מהבהבת באדום. גם הוא כבר רעב. עוד יצור אלקטרוני זעיר שצריך לדאוג לו ולהאכיל. זה חייב להיות הפיתוח הגדול הבא – שחרור המוני המשתמשים מכבלי הדאגה לתזונת בני חסותם הדיגיטליים. במהרה בימינו.

 קצת באיחור, אבל בכל זאת. עקבתי באופן רשלני למדי אחר משחק החשיפות שרץ ברשימות ובכלל בבלוגייה. למי שפספס – צריך לחשוף 5 דברים מטלטלים על עצמך. קראתי את ולווט שרגל, את ריקי כהן שלא מזמן התוודעתי אליה אישית, את דרור פויר ואפילו לקחתי אוויר וקראתי את אבי לן.

מכל העלק חשיפה הזו, הדבר שהכי דיבר אלי היה ההקדמה של ריקי כהן. חשיפה? לפי כהן הבלוג שלה הוא הכי מצונזר בעולם. היא לא באמת מתיימרת לחשוף. ובשורה התחתונה, גם שאר המשתתפים במשחק לא באמת חושפים משהו מטלטל: דבורית שרגל מתוודה כמה קשה לה לכתוב את הפוסט, ואז משתפת אותנו בחמש עובדות שבעיקר מחמיאות לה. יוגה כל יום, צמחונית, שעון פנימי (לא הביולוגי המלחיץ, אלא הזן המעורר), דיבור מגיל מוקדם ואידיאולוגיה מגובשת. נו. אפילו אבי לן לא מצליח לגרום את התחושה של אי נעימות שהוא כה מתמחה בה. איבוד בתולים בגיל 19. שויין.

אני לא מתיימר להשתתף במשחק. ולא רק כי לא הזמינו אותי (אושיית בלוגים אני לא). אני יכול לכתוב כאן הרבה דברים, אבל כמו שכתבה כהן בצדק – חשיפה אמיתית לא תהיה פה. ברגע שאתה כותב בשם מלא, בזהות גלויה, אתה מצנזר, בודק, מודע לקהל שלך. גם הנטייה של אבי לן לזעזע בכל מחיר באה לדעתי מאותו מקום מודע. זה הצד השני של מטבע 10 האגורות של כולנו.

געגועים לג'ניפר גארנר

כשאני כותב פוסט בבלוג יושבות לידי הולוגרמות של המון אנשים שאני מכיר, ושיש סיכוי שיקראן את היצירה. אנשים שעבדו איתי פעם, אנשים שעובדים איתי היום (כן חגי, גם אתה), גרושתי או נשמות טובות שמכירות אותה, הורים של ילדים שמכירים את הילדים שלי, אקסיות, הבחורה המתוקה שאני יוצא איתה עכשיו, חברתי המופלאה ר', ועוד ועוד. וזה עוצר את ריצת האצבעות על המקלדת. הפוטנציאל לפגוע, להביך, לחשוף דברים שאנשים מסוימים לא צריכים לדעת, גדול מדי.

כתבתי גם בשם בדוי, במקום אחר. אופרה אחרת לגמרי. אפילו תחת חסות הפסודונים יש מודעות כלשהי, חשש שבעולם הדיגיטלי הפרוץ מישהו יגלה אותי מסתתר מאחורי הזהות הבדויה. ועדיין, היכולת לחשוף באמת, דברים שאתה מתבייש בהם, דברים שמביכים אותך, גדולה לאין שיעור.

יש משהו נעים ונכון בכתיבה בשם שלך, עם תמונה וכל שאר סממני הזיהוי. נעים יותר להיות באור, מאשר להסתתר בצללים. יש גם משהו מאתגר בבדיקה עד כמה הגבולות אלסטיים, עד כמה אתה מצליח לחשוף באמת. אבי לן מוצלח בזה יותר, אני הרבה פחות. אבל חשיפה אמיתית? מדובר ביהלום נדיר שהסיכוי למצוא אותו כאן קלוש למדי. זה לא הופך את רשימות לאכסניה מעניינת פחות – אולי להפך. זה רק עניין, כמו המון דברים בחיים, של תיאום ציפיות.

הם חיסלו את קפטן אמריקה. לישראלי הממוצע זה לא אומר הרבה, אבל בארצות הברית הצעד של חברת הקומיקס מארבל, זו שהמציאה את ספיידרמן והאקס-מן, עורר רעש לא קטן. קפטן אמריקה, חייל העל של ארצות הברית, מת, בצעד שמזכיר את מותו של סופרמן ב-1993. רגע, אתם אומרים, סופרמן מת ואפילו לא היינו בשבעה? ומה עם הסרט של בריאן סינגר מהשנה שעברה? ובכן, בעולם הקומיקס, כמו בעולם הדרמות היומיות מבית יס/הוט, מוות הוא בדרך כלל עסק זמני.

הקפטן בפוזה. קצת דרמה קווין

התחלתי לקרוא קומיקס אי שם ביסודי. היתה לי אנגלית טובה, והייתי מספיק גיק. רעננה, בית הגידול שלי, תמיד היתה סוג של מגנט לאנגלו-סקסים. תוצאת הלוואי – המון חנויות ספרים יד שנייה, עם קופסת קרטון מלאה חוברות קומיקס. בני גילי הסתכלו עלי עקום, אבל אני הייתי עסוק בלהתלהב מהצבעוני-צבעוני הזה. בחטיבה כבר פגשתי עולה חדש מסקוטלנד (כן, היה לו מבטא מגניב) עם ערימת חוברות בבית. בתיכון היכרתי עוד אחד או שניים, ואפילו בצבא.

את הקפטן לא אהבתי אף פעם. הדמות שלו תמיד היתה קצת מגוחכת, לא מספיק אפלה, וכמעט אף פעם לא כתבו אותו טוב. דווקא בשנים האחרונות היתה לו עדנה: פה ושם הציגו אותו באופן מורכב וברוטאלי יותר. אז עכשיו להרוג?

קצת סדר: קפטן אמריקה מת בסופה של סאגת civil war, "מלחמת האזרחים". פעם בכמה זמן מריצה מארבל (בדומה למתחרה די.סי, בעלת הזכויות על סופרמן ובאטמן), מיני סדרה שמהווה סוג של אירוע תקשורתי. העלילה מסתעפת לשאר הסדרות הרגילות של החברה, ובאופן כללי אמורה לתת בעיטה בישבן למכירות. וכמו תמיד בתרבות הפופ, לא קשה למצוא הקשר למציאות שבה אנחנו חיים. מלחמת האזרחים של מארבל מתחילה כשניסיון של גיבורי על לעצור חבורה של יריבים מצוידים בכוחות דומים, מסתיים באסון שגובה את חייהם של ילדים. וכדי להדגיש: חבורת הגיבורים במקרה הזה משתתפת בתוכנית ריאליטי טלוויזיונית, והנבל שגורם לאסון משתמש בכוחו המיוחד כדי ליצור פיצוץ עז שמחסל אוטובוס הסעות מבית הספר. תקשורת, בום גדול ואזרחים מתים – מי אמר טרור-פוסט-ניין-אילבן ולא קיבל טי שירט של אל קעידה.

הממשל האמריקני מגיב לאירוע בחקיקת חוק שמחייב גיבורי על לחשוף את זהותם ולקבל רשיון. רוצים להתרוצץ בבגדים צמודים על גגות גורדי השחקים של ניו-יורק? קחו מספר וחכו לפקיד שיתפנה. גיבורי העל נחלקים לשני מחנות: מצדדי החוק, ואלו שלא מוכנים להוריד את המסיכה. קפטן אמריקה, סמל הלאום, מנהיג דווקא את המורדים. ושוב, קשה להחמיץ את האמירה הפוליטית נגד הכרסום בחירויות הפרט תחת ממשל בוש. במארבל הצהירו על כך בפומבי: הסיפור שלהם עוסק במלחמה בטרור שהוכרזה אחרי הפיגוע בתאומים. בסופו של הסיפור הקפטן מסגיר את עצמו למשטרה, מובל לבית המשפט – וחוטף כדור מצלף מסתורי. דם על המדרגות, קאט.

כמה מילים על הקפטן: סטיב רוג'רס (למי שימצא שם אמריקאי יותר מובטח מנוי לכל החיים לקנטאקי פרייד צ'יקן), חלשלוש טוב לב, מתנדב להשתתף בניסוי צבאי בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא שותה נסיוב שהופך אותו לחייל-על – חזק, מהיר, בלונדיני – קפטן אמריקה. הכל טוב ויפה, ורוג'רס מכסח נאצים להנאתו במלחמה, אבל במסגרת מבצע הירואי הוא נופל לאוקיינוס, גופו קופא בתוך קרחון קטן, ושורד שם שנים עד שהוא מופשר בתקופתנו אנו, בה הוא ממשיך להילחם ברשע באמצעות המגן העגול בצבעי הדגל שלו. סוג של פריזבי שכואב במיוחד לחטוף בראש.

לאורך השנים הופיע הקפטן בלא מעט סדרות. הוא תמיד היה דמות בעייתית – פטריוט עם ניחוח פשיסטי קל, תלבושת קצת מצחיקה וכוחות לא ממש מרשימים יחסית לחבריו באורוות הסטרואידים של מארבל. מצד שני, הוא היה גיבור תרבות לא קטן. תוכלו למצוא הפניות לדמות בסרטים כמו איזי ריידר ובשירים כמו פרדייז סיטי של גאנס אנד רוזס. חלק מהכותבים ניצלו את היותו כל אמריקאי בעל מראה ארי מטריד כדי להעביר ביקורת על אימפריית בוש. אחרים סתם כתבו סיפורים משעממים. היה גם ניסיון כושל להעביר את הקפטן לקולנוע, בזמן שמארבל הלכו על הפקות זולות ומגוכחות. לאור המגה-הצלחות של השנים האחרונות, סביר שהקפטן יזכה לעיבוד קצת יותר יקר ומושקע בקרוב.

בכל מקרה, הקפטן מת. בינתיים. כל מי שקרא יותר מחוברת קומיקס אחת יודע, שגיבורים לא מתים. הם בדרך כלל גם לא מתחלפים. כמו בטלנובלות, בקומיקס אין מערכה שלישית, אין סוף באמת. יש רק אשליה של סוף. קשה לקחת ברצינות את ההספד של אחד מיוצרי הדמות, ג'ו סימון בן ה-93, שמסר לעיתונות כי "אנחנו באמת צריכים אותו עכשיו". האיש מכיר את חוקי המשחק. בעוד כמה חודשים, אולי שנה, בדיוק בזמן לעוד סדרת אירוע תקשורתי מחממת מכירות, יתברר שהאיש שנורה על מדרגות בית המשפט היה כפיל. או שהקפטן שובט בחשאי לפני מותו. או שבנו האובד החליט לקחת על עצמו את התפקיד. בכל מקרה, אחרי 60 שנה בדפוס, אל תצפו ממארבל לוותר על הנכס. אחרי הכל, מה עם מכירת הזכויות לאחד מאולפני הסרטים הגדולים? את תרנגולת ביצי הזהב האדומה-כחולה-לבנה הזו לא יחסלו כל כך מהר.

כולם רוצים לדעת מה קורה בסוף. אלא אם כן הם מאוד מאגניבים, או סובלים מבגרות-יתר. כשזה מגיע לספרים אני מכיר אנשים (כן אמא, אני מתכוון גם אלייך) שקוראים קודם כל את הסוף. ב"כשהארי פגש את סאלי" לבילי קריסטל יש הסבר טוב לזה: למקרה שהוא ימות לפני שיסיים את הספר. אישית, אני חייב לקרוא ספרים לינארית, בלי לדלג מילה קדימה.

בהקדמה ל-the dark tower של סטיבן קינג, הספר שאני קורא עכשיו, יש התייחסות מעניינת לעניין הסקרנות והמוות. קינג כתב את סדרת המגדל האפל שלו במשך 33 שנה. בהפסקות כמובן: בין לבין הוא כתב ספרים נוספים, התעסק עם אלכוהול וסמים ועבר תאונת דרכים כמעט סופנית. אחרי שהשתקם וחזר לחלק חתימות, נתקל לא פעם במעריצים שסיפרו לו על התגובה הראשונית שלהם לידיעה על התאונה – עכשיו אף פעם לא נדע איך הסדרה נגמרת.

במשך השנים קיבל קינג לא מעט מכתבים מקוראים שרצו לדעת מה קורה בסוף הסאגה. קינג מביא שתי דוגמאות משעשעות/מצמררות: אישה בת 80 ומשהו כתבה לו שימיה ספורים, יש לה עוד כשנה לחיות. ברור לה שקינג לא יספיק להשלים את הסדרה תוך זמן קצר כל כך – ולכן היא מבקשת שיגלה לה מה קורה בסוף. היא לא תספר לאיש. מכתב אחר הגיע מנידון למוות בבית כלא אמריקאי, שביקש גם הוא לדעת כיצד מסתיימת הסדרה, והבטיח לקחת איתו את הסוד לקבר.

לא יודע אם אצלח עוד 6 כאלה, אבל בינתיים הספר הוא טראש מהנה להפליא. לפחות ברור לי שהעסק גמור, וגם אם קינג ימות מחר, או אם יימאס לי לקרוא אותו, מישהו אי שם בחוץ יוכל לענות לי על השאלה הנצחית – מה קורה בסוף.

 אין לי מכונית. את מיקי, עורך המגזין בעיתון, זה זיעזע. "איך תיסע בשבת לטייל בנחל עמוד?", הוא שואל. אין לי שום רצון לנסוע בשבת לנחל עמוד. אין לי שום צורך באוטו. בתל אביב אפשר להגיע לכל מקום ברגל, מקסימום קו 5 או מונית. אבל עדיף ברגל, רצוי עם אוזניות.

אני מת על זה, על ההליכה, במזג אוויר טוב, עם מוסיקה בתוך הראש. סוציומט, מיזנטרופ – שטויות. אני הולך ברחוב עם פסקול פנימי. והכל נראה אחרת, מקבל קצב אחר, מרגיש אחר. שמייח. מחפש ספסל בשדרות רוטשילד. אני אוהב את הנוף. עמית שהם כתב בטור מבריק ב"הארץ" על הוויית העיר, החיים שמתנהלים ברחוב, המאמצים שמוקדשים להופעה החיצונית בתחום המחיה הזה – בניגוד לפרברים, שם ממוקדים המאמצים בג'יפ ובעיצוב הבית.

אני מוצא ספסל ממוקם נכון, עם צל, יושב עם אוזניות וספר. יש משהו מלחיץ בישיבה הזו. אתה מודע לזה שבוחנים גם אותך, מבקרים את הספר שאתה קורא, תוהים לגבי בחירת הבגדים. צריך לנטרל את זה. אני קורא, מרים מדי פעם את העיניים לרחוב. אנשים שמדגמנים מראה לא מתאמץ שהושקעה בו לא מעט מחשבה, הורים עם עגלות, חרדים שמשתלבים מצוין בנוף האקלקטי, בחורות יפות (שמעוררות תסכול וחוסר שקט כשאתה לבד, וסתם תחושה נעימה אם יש מישהי שתיפגש איתה מאוחר יותר), ווירדואים, הומלסים. לפעמים עובר מישהו על סגוויי, לפני שבוע זה היה בחור על מין נעליים עם קפיצים שזינק מעל העגלה של תומר, ועמדנו ומחאנו לו כפיים. אף פעם אי אפשר לדעת מה תראה.

וכל הזמן יש לי הופעה בתוך הראש. זה מדהים מה שמוסיקה עושה למצב הרוח. באופן עקרוני אני תמיד נותן נקודות זכות לאנשים שמסתובבים עם אוזניות ברחוב. יכול להיות שבראש שלהם מתנגן משהו איום ונורא, דיסק שלא הייתי משתמש בו בתור תחתית לקפה, אבל בעצם ההשקעה הזו יש משהו ראוי להערכה. אני אוהב אנשים שמשקיעים בהנאה מהחיים, בקצת ערך מוסף לקיום היומיומי. האיש שהולך מולי עם האוזניות החליט שהוא רוצה ליווי מוסיקלי, בחר מה מתאים לו לשמוע עכשיו, השקיע באוזניות ובנגן דיגיטלי, השקיע בנפש. הוא החליט שההליכה לא תהיה רק מסע ליעד מסוים, אלא חוויה. זה לא שאין לי כבוד לשקט – לפעמים צריך גם אותו. אבל רעש עושה לך טוב, מותק.

הפסקול של היום היה the apples in stereo, שעושים נעים. קחו את הדיסק האחרון שלהם, new magnetic wonder, ותקשיבו לשיר הרביעי. תנסו לא לחשוב על הביטלס תוך כדי.

הספר על הספסל היהthe dark tower  של סטיבן קינג. מזמן לא קראתי משהו שלו, ועכשיו, כשרציתי משהו קליל ואסקפיסטי, זה התאים בדיוק. בהקדמה קינג מספר על מקורות ההשראה לסאגה שהוא טווה – שילוב של שר הטבעות והטוב הרע והמכוער. לך תתווכח עם זה. 

אחרי המתנה מורטת עצבים שודר ביום שני הפרק השביעי של העונה השלישית של אבודים בארה"ב. בבלוג המעולה פופ קנדי פתחו דיון בנושא, ובעלת הבלוג, וויטני מת'יסון, עיתונאית יו.אס.אי טודי, הפנתה את הגולשים שהחמיצו לצפייה בפרק אונליין.

הייתי מאוד שמח לעשות את זה, כולל פרסומות מותאמות למזרח התיכון, אבל ABC לא נותנת לי. הודעה מנומסת מסבירה לי שאני לא מהיבשת הנכונה, רק נתיני ג'ורג' בוש יכולים לצפות בפרק. לי יש שתי אפשרויות:

1. לחכות המון זמן עד שהעונה השלישית תגיע להוט, ואז (כיוון שאין לי הוט) לערוץ 10. להתאים את לוח הזמנים שלי לימי ושעות השידור, ולחכות המוןןןן זמן בין פרק לפרק. אם הסדרה תגיע לדי.וי.די לפני כן, אוכל לרכוש אותה תמורת סכום נאה מאוד, או לשכור אותה. כל זה אי שם לקראת סוף השנה, או תחילת 2008, אני מניח.
2. להוריד את הפרק באימיול, עכשיו ומייד.

לא התלבטות קשה מדי. יש משהו מרגיז ומטופש בקווי הגבול המלאכותיים שחברות התקשורת מנסות למתוח בפנינו. הוט ויס שמשתמשות בסדרות דגל כנשק במלחמה על המנויים, רשתות הענק האמריקאיות שמנסות להסתגל למציאות האינטרנטית אבל בסך הכל מרחיבות את הגבול הקיים לעוד טריטוריה, בלי להשתנות באמת. והמצב כאן עוד סביר יחסית למה שקורה בתעשיית המוזיקה.

זה לא הגיוני. בעולם של היום אין שום סיבה אמיתית למגבלות האלו. השליטה הבלתי מעורערת שהיתה לתאגידים על יכולת הבחירה של הצרכן נשחקת במהירות מדהימה, וכבר כמעט לא קיימת. כבר היום אין שום סיבה להיכנע לתכתיבי מנהלי התוכניות ולצפות בסדרה החביבה עליכם דווקא בערוץ ובשעה שהם קבעו. ואחרי שהתרגלתי לעובדה שאני יכול להחליט בדיוק מה, מתי ואיפה לראות, יש משהו מאוד מקומם פתאום בתכתיבים שנראו טבעיים כל כך פעם.

וזה לא נכון רק לרשתות הטלוויזיה. תאגידי התקשורת הענקיים שמרוויחים הון מטלפוניה, ספקיות האינטרנט שיאבדו לקוחות פרטיים כשהאינטרנט האלחוטי יגיע לכל מקום – כמעט בכל תחום הגבולות נפרצים, והחוטים נחתכים.

פרק 7 מצוין, דרך אגב.

תמיד מעניין אותי איזה חלק מהברדק התקשורתי סביב הפרשיות המרנינות האלה מחלחל למטה ומגיע לנגה, בתי המופלאה. מעבר לחרדות הפרטיות שלי, יש בזה משהו בתשובה שלדעתי הפרטית לגמרי (אני, בניגוד ליאיר לפיד, לא ממש מהווה מכון מחקר של איש אחד) מסמל את התפיסה של האירועים האלה ברמה המאוד בסיסית אצל כולנו. תורידו קצת קליפות, והתפיסה של רובנו לא הרבה יותר מתוחכמת מזו של ילדה בת 7 (מאוד מוכשרת וחכמה, כמובן, במקרה שלי).

יום אחרי הנאום המופלא של קצב הלכנו הביתה, נגה, חברה שלה ותומר,  האח הקטן. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אם דיברו איתן על מה שקורה עם הנשיא בכיתה. היה נדמה לי שיולי תמיר אמרה שכן, שידברו. אבל נגה טענה שלא. הנשיא לא הוזכר בכיתה, אבל היא יודעת שהוא "נגע לבנות בציצים בלי רשות". כאן  נכנסה חברה שלה לתמונה: "לא, זה בני סלע". מכאן המשיך הדיאלוג, כשאני בעיקר מנסה לנשום באופן סדיר במקביל לגלי הצחוק. נגה: "אז אולי הם עובדים באותו בניין, בני סלע ומשה קצב?" החברה: "כן, הם עובדים בבניין הכלא!" נגה: "לא, בבניין הציצים".

כמה ימים אחרי נשלחה הילדה לטפס במעלה המדרגות לדירה של אמא, להביא חוברת שנשכחה וחיונית להשכלת הילדה, אם להאמין לבית הספר. כשחזרה סיפרה לי שבאיזשהו שלב כבה האור במדרגות, והיא פחדה שבני סלע, משה קצב ואורי גלר ירדפו אחריה. איך נכנס המכופף לרשימת נוגעי-הציצים-בלי-רשות אני לא יודע, אולי משהו במבט המטריד שלו בפרומואים. אבל בכל מקרה, בשורה התחתונה, קצב ובני סלע מככבים ברשימת האנשים המפחידים של ילדות כיתה ב' באיזור שנקין. מה זה אומר על הצורה שבה הם נתפסים בקרב אוכלוסייה קצת יותר מבוגרת? לא יודע. אולי כלום, אולי הרבה מאוד.

חשבתי ללבוש כתום, אבל הנחתי שהרופא והאחיות לא יעריכו את ההומור. וזו בדיחה די טיפשית בכל אופן.

בסופו של דבר עקרו לי אתמול את השן. היה די מזעזע. מה שמשונה הוא שעם כל ההתקדמות של המדע וכו', עקירת שן היא בסופו של דבר עדיין איש שדוחף לך סוג של פלאייר לפה, ושולף בכוח שן, משל היתה בורג תקוע. יש סמי הרדמה לא רעים, והמכשירים נראים הרבה יותר היי-טקיים, אבל בכל זאת. הייתי מצפה לקצת יותר. מילא התהליך, אבל כל העניין הזה של כאבים ונפיחות אחרי + התמכרות לאדוויל – קצת מיושן לא?

דרכים להעברת הזמן: העונה השישית של הסופרנוס. יצירת מופת. וסרט אימה מטריד מאוד, the descent. שש נשים חובבות אקסטרים ספורט מחליטות לצאת לטיול במערות. ברור לצופה (ואם הן היו רואות קצת יותר סרטים, היה ברור גם להן) ששום דבר טוב לא ייצא מזה. מה שמגניב כאן הוא מערכת היחסים בין הנשים, שמתגלה כבעייתית לא פחות משלל הצרות שהן נקלעות אליהן. הבמאי הוא ניל מרשל, שאחראי לעוד סרט אימה בריטי מפתיע – dog soldiers. בשני המקרים לא מדובר בסתם מפחידנים מטופשים, אלא בסרטים עמוקים קצת יותר, שמסרבים לספק סתם סוף מתוק ונוח ונשארים בראש גם אחרי הצפייה. בקיצור, בפעם הבאה שעוקרים לכם שן ויש לכם זמן. מומלץ.