אחרי הקריאה הראשונה הייתי בטוח שאני מחמיץ איזו סאטירה חריפה במאמר של קיפניס, לפיו אם יש לך פרופיל סביר הדרך היחידה לא לשרת בצבא היא לברוח לחו"ל או להתאבד. אחרי קריאה שנייה הבנתי שאין. האיש באמת מאמין במה שכתב.

וזה מפחיד. נעזוב רגע בצד את הפן הפרנואידי-גלותי בכתיבה. רק בגלל שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך. זה מפחיד כי קיפניס מצייר תמונה של מדינה שלא היינו רוצים לחיות בה. מדינה טוטאליטרית, מפוחדת, אלימה וחסרת תקווה. עדיף לכבות את האור ולעבור לדוג באלסקה.

קיפניס מתאר את החיים שלנו כשהות מתמשכת במקלט- מעופש, טחוב, מסריח. אבל מדינה דמוקרטית ונאורה לא יכולה להרשות לעצמה לחיות במקלט. היא צריכה להסתכן. והסכנות שהיא צריכה לקחת מורכבות לאין שיעור מאלו שקיפניס מוכן לקבל על עצמו, דוגמת התאבדות חיילים שלא מסוגלים להתמודד עם השירות הצבאי. מדינה חפצת חיים נורמליים צריכה להסתכן בדברים כמו קבלת השונה, הענקת זכויות שוות למיעוטים וחלשים, ועוד. היא צריכה להתמודד עם האתגרים והסכנות שמביאים חופש ושוויון. לא עם אלו שמביא פשיזם חשוך.

קיפניס מספר על תחושת הגאווה שסיפקו לו הגלילון והנעליים האדומות. יופי, המנגנון הצבאי עבד עליו מצוין, ובנה אצלו את תחושת השייכות שכל כך הכרחית לייצור חייל טוב. אני לא זוכר את עצמי גאה ומאושר כל כך במדים. אין לי תלונות מיוחדות על השירות הצבאי, אבל יכולתי להרגיש איך כור ההיתוך הכפוי הזה מכרסם לי לאט לאט את האישיות. יש אנשים שיוצאים מזה בלי שריטה, יש כאלה שפשוט לא מתאימים למערכת. אם הם יישארו בה, היא תהרוס להם את החיים. במקום לבכות על העבר שבו אנשים כאלה גורשו מהחיים הציבוריים, צריך לשמוח שהיום הם מתקבלים לחברה ויכולים לתרום לה בדרכם.

כי מדינה שבה המדד העליון הוא שירות צבאי, ושבה הכל נצבע בשחור ולבן, היא פשיסטית. מדינה שאין בה ניואנסים, שאין בה מגוון של ערכים בעלי חשיבות זהה, תהפוך לדיקטטורה רומסת זכויות. מדינה זקוקה לא רק לחיילים, אלא גם לאמנים, ספורטאים, אנשי רוח, סוחרים ומה לא. היא צריכה להיות חכמה מספיק כדי לוותר על שירות של זמר רגיש או למצוא לו חלופה שמתאימה לכשרונו, כי סתם לשבור אותו ולהרוס את חייו במסלול צבאי שלא מתאים לו זה בזבוז משווע. היא צריכה לאפשר לילד למשפחה ענייה לעזור לפרנס, גם על חשבון השירות הצבאי המקודש. היא צריכה להיות חכמה, ולהתמודד עם המורכבות של חיים נאורים ושפויים.

המזרח התיכון הוא רק חלק מעולם, שמתנהג כולו כמו מערב פרוע. לכולם יש אקדחים, לא רק לנו. ולא מעט מדינות וחבלי ארץ אחרים נתונים במלחמות או סכנה קיומית. אי אפשר להשתמש בזה כתירוץ מתמשך לחיים שמקדשים את החרב, גם אם זה עושה ללא מעט אנשים זקפה לאומית נאה. אם יש למישהו טענות, שיפנה אותן לצה"ל, שלא יודע להתמודד עם הרבדים השונים של האוכלוסייה. לא עם החרדים, שמקבלים פטור גורף, ולא עם אנשים שלא מתאימים למערכת, ונפלטים ממנה במקום שיימצא להם פתרון יצירתי. את הפשיזם תשאירו בצד. כבר ראינו לאן הוא מוביל – בדיוק לחיים במקלט המעופש הזה, שנראה לי שגם קיפניס לא ממש רוצה לגור בו.

בשבת בבוקר השלמנו בריג'ט ואני את ההכנות. גנבנו קרשים מאתר בנייה, קנינו מים באם-פם הקרוב, ארזנו את הכל עם שאר המיטלטלים באוטו שלה ויצאנו למדבר יהודה.

הרעיון היה לישון בשטח, ואז לטייל. בילוי די סטנדרטי לאנשים שהם לא אני, או כך לפחות אני שומע. אבל אני, מה לעשות, לא ישנתי תחת כיפת השמיים מאז – ובכן, מאז בכלל. לא חושב שיצא לי אי פעם. באמת.

אבל בריג'ט היא טיילת נועזת, ואני מנסה להיפתח לנסיונות חדשים. אז יאללה. מצאנו את המקום המיועד – סוג של נקיק במדבר, 3 דקות מהכביש, אבל מוקף בסוג של גבעות ורכסים כך שיש אשליה נעימה של ניתוק מהציוויליזציה. לחלופין, אפשר לדמיין שאתה באמצע מערבון משנות החמישים, וזה רק עניין של זמן עד שקוצ'יז או ג'רונימו יופיעו עם חבורת אפאצ'ים עצבניים.

אני מניח שכל ענייני הדלקת המדורה, הבישולים וכו' הוא די סטנדרטי לכל מטייל סביר. לי זה היה בבחינת חדש ומעניין. אבל כלום לא משתווה לשינה מתחת לכוכבים. באיזשהו שלב החושך ירד, אחר כך המדורה כבתה, ומה שנשאר זה שקט עצום, המון המון כוכבים (חלק נופלים!) וזהו. בריג'ט נרדמה די מהר, אבל אני לא הייתי מסוגל. משהו בלשכב על האדמה (טוב, עם שק שינה בינינו) בלי אף קיר בסביבה, מתחת לשמיים, היה די הזוי.

הייתי רוצה לומר שזה גרם לי לגלות את הצד הקדמוני שלי. הייתי רוצה לספר שהטיול למחרת, אחרי יקיצה טבעית בשש בערך, היה הדובדבן על הקצפת. אבל זה לא נכון. היה נחמד להיות בטבע, היה מעניין, אבל לעזאזל – כמה שמחתי לחזור לעיר. יכול להיות שאני מייצג ניוון של המין האנושי שהסתובב באורבניה יותר מדי. יכול להיות שעוד טיול או שניים זה ישתנה. אבל כרגע, אני מצטער, אני אעדיף בילוי של בר+הופעה, בית קפה וסרט, בריכה או הים של תל אביב, מטר מהבית. נכון שנחמד לגוון פה ושם, ונכון שבריג'ט חושבת שאני חסר תקווה. אבל אני חי בשלום עם העניין. אפשר להוציא אותי מהעיר, אבל כנראה שקשה להוציא אותה ממני.

 יש שירים שאתה מכיר כבר, כך נדמה, באופן גנטי. הם תמיד היו שם, אתה זוכר אותם עוד מלפני שאתה זוכר את עצמך – מהרדיו באוטו של אבאמא בטיולי שבת, שמכוון על "על בטוח" ברשת ג'. ואז, יום אחד, במקרה, אתה פתאום מקשיב למילים. באמת. די ביזאר לגלות מה מסתתר שם, לפעמים, בשירים שהפכו לקלאסיקות כל-משפחתיות שכאלה. חלק מהמסרים לא היה עובר שום ועדת פוליטיקלי קורקט באשר היא.

למשל הקלאסיקה של דיאנה רוס, upside down. דוגמה למילים:

Instinctively you give to me
The love that I need
I cherish the moments with you
Respectfully I say to thee
Im aware that youre cheating
But no one makes me feel like you do

Upside down
Boy, you turn me
Inside out
And round and round

ואם זה לא ברור: מדובר בשיר הערצה לבחור שאולי בוגד ומתייחס לגברת רוס כמו מנייאק ממוצע, אבל, איך לומר, מזיין מעולה. ולכן הכל נסלח, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, רק שיחזור לבקר אותה שוב. פמיניסטי להפליא.

עוד דוגמה:

I saw the light on the night that I passed by her window
I saw the flickering shadows of love on her blind
She was my woman
As she deceived me I watched and went out of my mind
My, my, my, delilah
Why, why, why, delilah
I could see that girl was no good for me
But I was lost like a slave that no man could free
At break of day when that man drove away, I was waiting
I cross the street to her house and she opened the door
She stood there laughing
I felt the knife in my hand and she laughed no more

דלילה, של טום ג'ונס (בקליפ מבצע דווקא כריסטופר ווקן, בגירסה מגניבה למדי), קלאסיקה שאמא ואבא שלכם אולי התמזמזו לצליליה, על גבר קנאי שדוקר את חברתו הבוגדת למוות. חינני כמו ידיעת פלילים בעמוד 17. נראה מישהו מוציא היום לרדיו שיר בוטה כזה על אלימות נגד נשים.

אני זוכר את מעריצי פינק פלויד, כשהייתי בחטיבה ובתיכון, שרים בהתלהבות את מילות השירים מ"החומה", מזייפים באושר מילים אובדניות לגמרי. זה תמיד נראה לי החמצה, לא להקשיב למילים. לך תדע מה מסתתר מאחורי מנגינה תמימה – קסם ויופי, או מפלצת פופ-רוק יצרית ומבעיתה. אז תעצרו רגע ותקשיבו. זה כדאי.

זה משהו שהבנתי סופית אחרי ראיון עבודה מזעזע במיוחד שערכתי למועמד – 20 דקות מחיי שבוזבזו לבלי שוב – זה בדיוק כמו דייט. יש הבדלים זניחים – הסיכוי לסקס אחרי קטן משמעותית, למשל – אבל הדמיון עצום. אני מדבר כמובן מנקודת המבט שלי בלבד, ואני גם לא אושיית הייטק ששולחת אנשים למבחנים מורכבים בשפת תוכנה אניגמטית. אבל היי, זה הבלוג שלי.

בשני המקרים מדובר במפגש עם מישהו שאתה רואה באמת בפעם הראשונה, ובודק אם אתה רוצה להמשיך להיפגש איתו על בסיס קבוע. בשני המקרים הבדיקה מתבצעות באמצעות שיחה, שנועדה לכאורה לבדוק עד כמה ההשקפות שלכם תואמות, ועד כמה אתם מתאימים מבחינה רציונלית. בולשיט. זה הכל אינטואיציה וכימיה, בייבי.

כמו בדייט, גם בראיון עבודה, בדרך כלל אפשר לדעת אחרי 2-3 דקות אם יש חיבור בין הצדדים. אתה צריך לדעת שאתה מסוגל לעבוד עם האיש צמוד, באותו בניין או חלל, במשך רוב שעות השבוע. אם אתה לא סובל אותו, זו בעיה קשה. קשה מדי. יכול להיות שהוא חכם ומוכשר, יכול להיות שהוא יכול לבצע את התפקיד מצוין עם בוס אחר – אבל איתך זה לא יילך. בדיוק כמו בדייט עם מישהי שעל הנייר מתאימה לך כמו ציפית לכרית, אבל בפועל משהו לא מתחבר שם, ואתם נפרדים לשלום בנשיקה על הלחי.

כמו בראיון עבודה, גם בדייט יש חשיבות לאיך שמדברים על מקום העבודה/קשר הקודם וכמה זמן הייתם שם, יש חשיבות לתדירות שבה אתם מדלגים ממקום למקום, לנכונות שלכם לפשרות, לעד כמה הקפדתם להתלבש יפה, ועד כמה האופי שלכם יכול לחפות על זיפים אצלך או רישול בעייתי אצלה. וכמובן להתמדה, נאמנות וכל הג'אז הזה. ועם כל הכבוד לאינטואיציה, בשני המקרים, אם מחליטים ללכת על זה, מדובר בהימור.

הבדל משמעותי אחד חשוב – בשום שלב לא חייבים להכיר עובד ששכרתם להורים.  

מכל הסיפור המבזה הזה של ניצולי שואה שצריכים להתקיים על 80 שקל לחודש שממשלת אולמרט זורקת להם על הדרך, מה שהוציא אותי סופית מהכלים הוא ההתבטאות שיצאה מלשכת רה"מ, על גרירת הניצולים הקשישים להפגין באוגוסט. זו תגובה די חכמה של דובר – לא לתקוף את הניצולים, אלא את הגורמים הציניים שמנצלים אותם, וגוררים אותם להפגין בחמסין. בעיתון היום מיהרו להדגיש שאחד הספונסרים למצעד המחאה היה נעם לניר, מיליונר ההימורים ברשת. כאילו שהעובדה שאת הכסף הוא עשה מרולטה וירטואלית, מונעת ממנו להחזיק בדעה חברתית כלשהי.

זה ציני ומרושע. לא קל להפגין באוגוסט, בעיקר אם אתה קשיש. אבל גם לא קל לחיות על קצבאות מגוחכות, בעוני מנוון. רחמיו של אולמרט היו צריכים להתעורר קצת קודם, יחד עם המצפון, וזה נכון גם לכל מצקצקי הלשון שטוענים שהמחאה עברה גבול, ושזו "פורנוגרפיה של השואה", כמו שכתב נחום ברנע בידיעות היום. הם רוצים מחאה מאופקת, מכובדת, כזו שלא תרעיש או תפריע. מה לעשות שמחאות כאלה לא משיגות כלום באולמרטלנד.

האנשים האלה שרדו מחנות השמדה ואנשי אס.אס. הם יכולים לשרוד עוד חמסין אחד, כדי לקבל את מה שמגיע להם.

פסיכופט רצחנו וחביב

באיחור לא אופנתי בעליל ראיתי סוף סוף את "חסין מוות" של טרנטינו. שמעתי אנשים שהשתפכו על הסרט, ואחרי הצפייה אני בהחלט יכול להבין אותם. באולם היו 7 אנשים בערך, כולל אני ורוני, ושניים-שלושה מהם יצאו באמצע. גם אותם אני יכול להבין – הם באו לקבל סרט אימה של טרנטינו, וקיבלו צ'יק פליק עמוס שיחות בנות, פלוס כמה קטעי אקשן מופרכים ומזוויעים ומצחיקים.

אבל חוץ מהדיאלוגים המשובחים, הבנות ההו-כה-יפות (הקטע בו הדמות המכונה באטרפליי מבצעת לאפ דאנס בדמות הגברית הראשית הוא מהמחרמנים שנראו אי פעם) והאג'נדה הפמיניסטית המפתיעה למדי, יש בסרט הזה עוד משהו – קורט ראסל. מר גולדי הון מקבל שם סוף סוף תפקיד שתואם את מידותיו. אחרי שנים של קריירה מדשדשת ותפקידים משמימים, ראסל, אחד השחקנים שאני הכי אוהב, חוזר לשורשים. כלומר משחק דמות של בנזונה.

חזרה בזמן: אי שם בשנות הילדות, ערוץ אחד שולט, ומשתולל מול הצופים בפרצי יצירתיות מרשימים. יום שישי בערב בתקופה שעוד לא יצאתי עם אף אחת לשום מקום, ובמקום התוכנית שהיתה אמורה להיות משודרת, מתחיל פתאום סרט שאף פעם לא שמעתי עליו – "הבריחה מניו יורק". איפשהו בדקה הראשונה כבר הייתי מרותק. ואז הופיעה על המסך אחת הדמויות הכי מגניבות אי פעם, בעיקר אם אתה חנון – סנייק פליסקן. זיפים ורטייה על העין, ובאופן כללי לוק של עבריין כבד וגישה של פסיכופט עצבני. לא בדיוק דמות הגיבור האמריקאי האידיאלי.

ראסל חזר לתפקיד עוד פעם אחת, בהמשכון מאכזב, ועשה דמות קצת שונה אבל שווה לא פחות בסרט אחר של אותו במאי – ג'ון קרפנטר – שנקרא "צרות גדולות בצ'יינה טאון". נהג המשאית שהוא מגלם שם הוא וולגרי, אלים ושחצן. שוב, לא מישהו שהייתם רוצים שייקח את הילדה שלכם לדייט.

ומאז? די כלום. בעיקר תפקידי איש טוב משמימים בסרטים כל אמריקאים, וכאמור קריירה מדשדשת. ב"טומבסטון" היו קצת ניצוצות. ב"חייל קטלני" הזניח גם. ותו לא. שאר התפקידים של ראסל, גם בסרטים לא רעים, היו מאכזבים.

ראסל לא לבד. קחו את קיפר סאתרלנד לדוגמה. שניים מהתפקידים הראשונים שלו, שבהם היה כל כך מעולה, היו של מנייאקים קרים וחסרי לב. הבריון הפסיכי ב"אני והחבר'ה", וערפד ב"נשיכות קטנות". ההצלחה הזיזה אותו קדימה, למשבצת התפקיד הראשי בסרטים אמריקוקיים, שם שיחק דמויות רגישות ובלתי נסבלות בעליל. הקאמבק הגדול שלו ב-24 בא בזכות תפקיד שמאפשר לו אמנם להיות איש טוב –  אבל כזה שגם מענה, מתעלל ורוצח בדם קר כשצריך. ובדרך כלל צריך.

גם ראסל וגם סאתרלנד ג'וניור הם שחקנים שמצטיינים בגילום תפקידים שאין להם כמעט ביקוש, אלא אם כן לא אכפת לך להיות מתויק תמיד כאיש הרע. כי דמויות ראשיות שאין להן מצפון או אלוהים הן מצרך נדיר באקלים התקין פוליטית של הוליווד והעולם שבו היא מושלת. וזה עצוב. כי מי שיראה את קורט ראסל ב"חסין מוות", מצמרר ומקסים באותה מידה כפסיכופט שאוהב להיכנס בפול ספיד במכוניות של בחורות, יבין כמה מוצלח הוא יכול להיות, אם מישהו רק ייתן לו. פשוט טראגי. כל מה שנותר לעשות זה לקחת את "הבריחה מניו יורק" מהספרייה, לצפות ולהיאנח בתסכול. תקראו לו סנייק, והוא יקרע לכם את הצורה.

את אליס קופר היכרתי שנים בזכות שני הישגים בלבד – הופעת אורח ב"עולמו של וויין", ולהיט הענק של תקופת התיכון שלי, פויזן. בקיצור, רוקר במשקל חצי כבד עם איפור מגוחך ותו לא.

לפני שבוע-שבועיים נתקלתי בו במקום לא צפוי – רשימת 65 שירי המחאה הגדולים של כל הזמנים. בין בוב דילן לבוב מארלי, ניצב לו גם מר קופר, עם השיר only women bleed.

מדובר בבלדה שהופיעה באלבום הסולו הראשון של הרוקר. בין שיר על אלמנות שחורות לשיר על חיבה לשטן, יושבת בשקט בלדה על נשים מוכות, לא פחות. ביזאר כבד, אבל מעורר הערכה. נחמד לדעת שגם מי שהתמחה במופעים שכוללים גיליוטינות, כיסאות חשמליים והרבה דם (מזויף), מחזיק באג'נדה חברתית כזו או אחרת.

קראתי קצת על האיש. הוא נולד כוינסנט דיימון פרנייה, והוביל להקה בשם אליס קופר. השם, טוען המיתוס, נולד מסוג של סיאנס שערך האיש, בו גילה שהוא גלגול של מכשפה בת המאה ה-17 בשם אליס קופר. אחרי חמישה אלבומים הלהקה התפרקה, והסולן שינה את שמו באופן רשמי לאליס קופר, והמשיך הלאה לקריירת סולו נאה למדי. האלבום הראשון שהוציא בגלגול העצמאי היה ברוכים הבאים לסיוט שלי, ממנו לקוחה הפנינה החברתית הזו. תהנו.

יום שני זה יום הספרייה. אמא שלי עם הגמד, ואני הולך עם הצאצאה לספרייה בכלבו שלום. כילד הספרייה היתה אחד המקומות האהובים עלי, ונחמד לגלות שבליעת הספרים בכמות מסחרית עברה בגנים גם לילדה.
 
בזמן שהיא החליטה איזה מספרי השביעייה הסודית לקחת, חיפשתי לה על מדף ספרי הנוער את טום סוייר. היא העדיפה לא לקחת אותו בסופו של דבר – קצת מוקדם – אבל במהלך החיפושים נפלתי על תגלית קטנה – מכרות המלך שלמה, של ריידר הגרד.
 
מדובר בספר הרפתקאות מז'אנר הצייד הלבן באפריקה הלא נודעת, שכל תקינות פוליטית ממנו והלאה. לא ממש מפתיע כשמדובר בספר שנכתב ב-1885. הגיבור, הצייד אלן קווטרמיין, הפך לסוג של גיבור תרבות/פעולה, ומופיע בקומיקס המשובח של אלן מור, The League of Extraordinary Gentlemen (ובסרט הנוראי שעשו לפיו. גם לפי מכרות שלמה נעשה סרט מזעזע, עם ריצ'רד צ'מברליין ושרון סטון הצעירה).
 
אבל כל זה לא משנה. העניין הוא שבסוף הביקור בספרייה, העמסתי את הספר על הערימה של הילדה, והגנבתי אותו בחסותה כדי לקרוא אותו בבית. ולא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא בגלל שבתור ילד, מעולם לא סיימתי לקרוא אותו. מצאתי אותו אצל קרוב משפחה ירושלמי, כשביליתי שם אצל סבאסבתא בחופש הגדול. הייתי חייב להחזיר את הספר לפני השיבה הביתה, לרעננה, אבל לא הצלחתי לסיים אותו – די נדיר בשבילי – ומעולם לא הגעתי אליו שוב, משום מה.
 
והנה עכשיו, אחרי 20 שנה בערך, יש לי את האפשרות לדעת מה קרה בסוף, במכרות היהלומים האגדיים של המלך שלמה, אשר באפריקה. מקווה לסיים לפני שזמן ההשאלה יפוג. יאללה אפריקה.

מישהי, בת זוג, אמרה לי פעם שהיא מרגישה איתי נורא בטוחה. בהתחלה בעיקר נעלבתי. לא רציתי להיות מרגיע ונוח, רציתי להיות מסעיר ומגניב (שזה די מצחיק אנשים שמכירים אותי). כשסיפרתי את זה לידידה היא אמרה שאני אידיוט, ושזו המחמאה האולטימטיבית. שכולן מחפשות מישהו שייתן הרגשה של בית, של מקום בטוח. חצי השתכנעתי.

אני יכול להבין למה זו מחמאה, אבל יש כאן משהו בעייתי. לא מזמן סיימתי את "לב לבן כל כך" של חוויאר מריאס, ספר שכבר המלצתי עליו בבלוג. הוא כותב שם על הנישואים, על השלב הזה בזוגיות שבו במקום להסתכל אחד על השני, הופכים ליחידה אחת ומסתכלים החוצה. וכאן טמונה הבעיה: התפיסה הזו שבן/בת הזוג הם המקום שבו אפשר לנוח, להפסיק להתאמץ. זה לא מופרך לגמרי – לחזור הביתה מיום מתיש פיזית ונפשית ולקבור את הפרצוף בצוואר של מישהי שאתה אוהב זה אחד הדברים היותר טובים שיש. אבל כשזה בא יחד עם ויתור על השקעה ומאמץ, זה רע. כל כך רע, עד שזה הופך למתכון לאקזיט הבא שלכם לעולם הרווקיאדה.

כשאתה משקיע את כל האנרגיה שכל כך דרושה ליחסי אנוש תקינים בעבודה, בחברים, בהורים ואלוהים יודע במה עוד, ואז חוזר מרוקן ומוותר דווקא מול הזוגית שלך, אתה בעצם מתחיל לקדוח עם פטיש אוויר מתחת ליסודות של מה שיש בינכם. דווקא במקום הכי חשוב לא מנסים להבין מה הצד השני צריך, לא מתאמצים קצת כדי לגרום לו או לה להרגיש טוב, מניחים שכל הרגשות כבר ברורים וידועים ומדוברים, ואין סיבה לעבוד קשה. זה נגמר בריבים, ויכוחים על של מי היה הדיסק הזה במקור, ולפעמים גם בעורכי דין יקרים. וזה מיותר. בית זה מקום שאפשר לנוח בו, אבל לא צריך להתבלבל בין מנוחה להזנחה וניוון.

זה כל מה שאני אומר. אני לא מדבר על עצות מפגרות נוסח לאישה, כמו לבשי קומבינזון והדליקי 69 נרות בניחוח מרווה. אני מדבר על מחוות קטנות, על כמה מילים, על המסר הפשוט שעובר לצד השני שאתה רואה אותו, באמת. מסתכל עליו, פנימה, ולא החוצה.

קפטן'ס לוג: אמצע שבוע.

יום שלישי, מחר סוגרים עיתון. עוד אין סיפורים לשער. כתב אחד בבית חולים עם דלקת קרום המוח. עורכת אחרת עם אבא שלה בבית חולים, ועורך נוסף אחרי ניתוח שהסתבך. וזה כבר כמעט חודשיים ככה, כל שבוע טרגדיה/תאונה/ברדק אחר. הורים, ילדים ובני זוג שחולים או עוברים לעולם הבא, כתבים ועורכים שעושים תאונות, חוטפים מחלות, או להבדיל נקראים לאירועים משפחתיים דחופים בחו"ל.

וזה גורם לך, כמו שאמר רוברט פלאנט, לתהות. ולבדוק אם יש לנו תקציב להסרת קללות, זימון גוסט באסטרס ושאר ידעונים, או סתם להחלפת מזוזות. לך תוציא עיתון.