אני מאוד נהנה מ״זהב שחור״, הסדרה של כאן 11 על תולדות הראפ הישראלי. נהנה וחושד ותוהה. היא מעלה באוב מוזיקה שבזמן אמת גרמה לי לסערה רגשית ועניין. זו סדרה שעשויה מעולה, מסעירה,  מניפולטיבית ומתעקשת על הסיפור שלה גם אם העובדות לא מסתדרות איתו. אני צופה ולומד על התפתחות ההיפ הופ בארץ הקודש, ומקבל על הדרך שיעור בעיתונות ומחאה.

הספק הראשון צץ אחרי פוסט שהעלה יואב קוטנר בפייסבוק. בפרק הראשון של הסדרה קוטנר מלוהק בתפקיד נציג הממסד השמרני שלא מתחבר לז׳אנר החדש והבועט. ״קצת וולגרי״ הוא אומר לאברי גלעד ב״עד פופ״, העריכה וההקשר מציבים את האמירה כביקורת על שב״ק ס׳. קוטנר שולף את הקטע המלא מהארכיון. לא שב״ק ולא ס׳, האמירה שלו באה בתגובה לשיר Me so Horny של  2 Live Crew הרכב שעשה ראפ מטונף ומיזוגני. כלומר עריכה מגמתית ואנטי עיתונאית שמוציאה את קוטנר רע בשביל סיפור. לא אהבתי. 

ואז הגיע הטור של תאמר נאפר שבו הוא מסביר למה סירב להשתתף בסדרה. כי הוא ראפר פלסטיני מבחינתו, כי הראפ בישראל עושה רעש של כאילו מחאה אבל למעשה נטמע במיינסטרים. ״גיחכתי כשראיתי חלק מהם עולים לבמה עם שירים פרו-צה"ל כשהם לובשים חולצה של מוחמד עלי. הם אהבו את הדימוי של המרד, אבל לא שאלו נגד מי הוא נולד״. למה הוא לא מתראיין לסדרה ואומר בדיוק את זה? ״כי זה הרבה יותר עמוק מפינה קצרה שנערכת. מעבר למשבצת בתוך איזה פרק.״

יש לי בעיה עם נאפר ועם יוצרי הסדרה. הוא בחר לא לדבר, הם בחרו לכבד את זה ולא לדון בסיפור שלו. איזו שתיקה מכובדת ומפוארת. נאפר צודק פעמיים: ראפ היא מוזיקת מחאה, ולהיות ערבי בישראל שהופכת ימנית וגזענית יותר ויותר זה קשה. ולכן, אם אתה אמן מחאה, קח את המיקרופון שנותנים לך ותמחה. רוצה שלא יערכו אותך עריכה מגמתית? תדרוש את זה. התגובות הגזעניות והשטחיות לטור של נאפר (אותו הוא פרסם בפייסבוק) רק מוכיחות שהוא צודק. לא לומר את כל הדברים האלה בסדרה זו טהרנות, זה להשאיר את המגרש לקבוצה היריבה בשם איזה עיקרון נעלה ומטופש. 

ויוצרי הסדרה? הם בחרו לא לספר את הסיפור של נאפר מתוך כבוד להחלטה שלו. איזה יופי. להוציא את קוטנר מהקשרו זה אחלה, אבל לדון בראפ פלסטיני, בהיבט של הז׳אנר כמוזיקת מחאה של מיעוט שמדוכא וחוטף מכות מהמשטרה, פחות. 

אפשר להבין אותם, למה ללכת למחוזות פרובוקטיביים, להסתבך עם גורמי שלטון שיטנפו על כאן 11 והמסרים השמאלניים שלהם, אם אפשר להתמקד בשב״ק ס׳ ששרים על נקבות, ובנימי נים, ראפר פרוע שמחלטר בערוץ הילדים. בפרק הבא יגיעו סאבלימינל והצל. לתפארת המדינה והראפ הציוני ממלכתי.  

השבוע קיבלתי אימייל מספוטיפיי. השורה התחתונה היתה: אתה מקובע מוזיקלית, ואולי כדאי שתרענן את הטעם העבש שלך ותתחיל לשמוע דברים חדשים. הם לא כתבו את זה בדיוק ככה. היו כותרות יפות על סיכום 2018, ולינק שפתח תשעה מסכים מתחלפים שבהם סודר יפה המידע על ההעדפות המוזיקליות שלי. בנוסף קיבלתי שני פלייליסטים. אחד של השירים ששמעתי הכי הרבה, לפי מספר האזנות. השני של שירים מז'אנרים ומבצעים שאני לא שומע בכלל. היי קשיש, אולי תנסה משהו חדש?

מתוך עשרת השירים ששמעתי הכי הרבה ב-2018 רק אחד יצא באותה שנה. עוד שניים מ-2017, ומכאן אני צולל אל סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ותחילת המאה הזו. השיר הכי ישן יצא ב-1981. ז'אנרים? רוק. גיוון מגדרי ואתני? ובכן לא. גברים לבנים. יש שלוש נשים בטופ 10 שלי, שתיים סולניות, אחת חולקת שיר עם גבר. לבן. טום פטי, השם ייקום דמו, שגם היה האמן ששמעתי הכי הרבה.

זה לא נורא, אבל גם לא מאוד משמח. יש דברים שאתה יודע אינטואיטיבית אבל מעדיף לא לקבל להם הוכחה חד משמעית מבוססת דאטה. הטעם המוזיקלי שלי כנראה התגבש והתקבע, ולא משנה כמה אנסה לשמוע דברים חדשים ולהישאר מעודכן, בעיתות של מצוקה נפשית, עייפות או סתם רצון בנעים באוזן אני חוזר למוכר ולידוע. תמיד חששתי מזה, תמיד נרתעתי מהופעות נוסטלגיה, לעצור במקום פירושו מוות, תרבותית לפחות. אבל כנראה שאני לא מתאמץ מספיק, לא רץ בקצב הנכון.

סוכן התרבות המוזיקלי הראשון שלי היה רשת ג'. המוזיקה שהושמעה בבית שלי – בין גבעטרון לדודאים – לא עשתה לי את זה. פה ושם שמעתי ברדיו דברים שנענעו לי את האגן, ומישהו אמר לי שברשת ג' יש מוזיקה כזו. התחלתי לשמוע את שוש עטרי וטוני פיין, ולשלוט בטבלאות המצעד הבריטי וגם האמריקאי. נהנה קצת, סובל קצת מכל היורו טראש שמסביב. ואז אמא שלי חזרה מטיול שנתי וסיפרה שהכיתה שלה דרשה להעביר את הרדיו לגלי צה"ל בצהריים כי יש "מה יש". בדקתי.

"מה יש" היתה תוכנית הומור שהגישו ארז טל ואברי גלעד, לפני שמכרו את נשמתם לצד האפל והפכו לעשירים ובלתי נסבלים. מעבר לזה שצחקתי נורא, שמעתי שם גם מוזיקה אחרת. פחות פופ דבילי, יותר רוק איכותי. החוגה ברדיו עזבה את מחוזות ג' ונשארה על גל"צ, בימים שלפני הפיכתה למיינסטרים מרדים מוחות. אלי ישראלי גילה לי ולשאר הארץ את נירוונה, חברים בצבא השמיעו לי את הפיקסיז ואת הרד הוט צ'ילי פפרז. הרדיו ואנשים בעלי טעם טוב היו הדלת שלי למחוזות חדשים, יחד עם ביקורות מוזיקה בעיתונים, ופה ושם שיר ששמעתי באקראי ב"אוזן השלישית".  

אני ממעט להאזין לרדיו. נהנה פה ושם מהמלצות של חברים וגם משאזאם של שיר מוצלח בבר מדי פעם. הכי כיף – כשהילדים שלי משמיעים לי משהו שלא הכרתי. אבל האור בקצה המנהרה בנתונים של ספוטיפיי נובע מהאפליקציה עצמה. בעשירייה השנייה של השירים ששמעתי השנה יש כבר כאלה שגיליתי באמצעות ספוטיפיי. כי כשהפלייליסט שלי מסתיים, האפליקציה לא עוצרת וממשיכה להשמיע דברים דומים, או קרובים מספיק. בעשירייה הראשונה יש שירים שגיליתי בפלייליסטים של אחרים. היכולת לחלוק ולגלות מוזיקה חדשה השתכללה פלאים. זה לא פותר את קבעונות הז'אנר, אבל זו התחלה.

עכשיו נותר רק לעבור לפלייליסט הנוסף שנשלח אלי – Tastebreakers – ולראות אם אפשר ללמד כלבים זקנים תעלולים חדשים. ולחכות למייל הסיכום של 2019.