הנהגת שסיפרה הכל

יצאתי מהמונית בתערובת של הקלה, אכזבה והלם קל. זו היתה נסיעה בת 20 דקות שבהן למדתי על הנהגת יותר משאני יודע על לא מעט מהאנשים שאני מכיר אי אילו שנים טובות. מצד אחד מתיש, מצד שני מי יודע מה הייתי מגלה אם היינו ממשיכים עוד קצת.

לא אני פתחתי בשיחה. אני סנוב של מוניות, ולרוב נהגי מוניות מצדיקים את הגישה הזו. פעם נכנסתי למונית שהתחביב המוצהר של הנהג שלה באפליקציה היה ״בעל טור על אוכל רחוב״. כתיבה ואוכל רחוב, מה יכול להשתבש? ביליתי נסיעה שלמה כשאני נאלץ להאזין לניתוח מקיף על מה ווייז, מקום העבודה שלי, עושה לא נכון. למדתי את הלקח.  

נהגת המונית הזו לא בדקה אם אני מעוניין לדבר או לא. מכת הפתיחה שלה היתה הרחוב שבו חיכיתי לה. מתברר שברחוב הזה בדיוק שוהה חברה טובה של אמא שלה כשהיא מבקרת משיקגו. אותה אמא שנפטרה מסרטן לפני חצי שנה, ובגללה היא לא לוקחת נסיעות לתל השומר כי טרם התגברה על העניין. כשהגענו לפנייה הראשונה כבר עברנו לבעלה – מבוגר ממנה, גרוש עם שני ילדים.

לא תרמתי הרבה לשיחה. מדי פעם השמעתי תגובה מנומסת, פה ושם אפילו שאלתי שאלה. משהו בה הפך את זרם המידע הבלתי פוסק לסביר, לא פולשני. אני מניח שחלק מזה נבע מההגשה. היא דיברה בנונשלנטיות, משתמשת באותו טון רגוע כדי לספר על הבן המתבגר של בעלה מנישואיו הקודמים, ועל טיפול הסרטן של קרוב משפחה נוסף' ביש מזל. שטף של דיבור מדוד ורגוע, לא הייתי יכול לעצור אותה גם אם הייתי רוצה. והאמת שלא מאוד רציתי. היה בה משהו מעורר אמפתיה, קירבה, אמון.

יצאתי מהמונית מסוחרר מרוב מידע. תהיתי מה מניע אותה לחלוק כל כך הרבה עם נוסע שסביר שלא תפגוש יותר לעולם. האם מדובר רק בהפגת שיעמום? חלופה לטיפול פסיכולוגי באמצעות זרים? ואם כבר הפגת שיעמום, אולי כל מה שסיפרה לי לא נכון? אולי בכל נסיעה היא בונה דמות חדשה, קורות חיים אחרים. אולי כל מה שסיפרה מומצא, אולי יש שלד עובדתי ועליו היא מוסיפה קישוטים, שדרוגים, עובדות חלופיות.

ב״עשיו״ של מאיר שליו, הדמות הראשית  הוא טיפוס מפוקפק למדי, שמספר על חיבתו לשיחות עם זרים, שאיתם הוא ״חולק את השקרים הכי אינטימיים שלי״. בסופו של דבר, אולי דווקא במפגש חד פעמי בין זרים גמורים האמת והעובדות חשובות פחות.