לאמא שלי יש מנהג: היא תמיד קוראת את העמוד האחרון של כל ספר שהיא מתחילה. תמיד חשבתי שזה איום ונורא, הרבה לפני שספוילרים הפכו לחטא בלתי נסלח. 

בתקופה האחרונה אני מתחיל לשנות את דעתי. אני קורא עכשיו את "כפרה" המעולה של איאן מקיואן. אחת מהדמויות הראשיות חווה בפרק שאני קורא את תחילת מלחמת העולם השנייה כאחות בבית חולים לונדוני. לא כיף לה. 

מעבר להמוני חיילים עם פציעות מזעזעות מרחף מעליה איום הפלישה הגרמנית. היא מסתובבת ברחוב בתחושה שבכל רגע עולמה עומד לקרוס. פלישה, כיבוש וכל מה שמתלווה להם. 

מתחשק לי לשלוח יד מנחמת, ולספר לה שיהיה בסדר. שענני התבוסה הוודאית יתפזרו בלי להמטיר גשם. אני נורא רוצה לגלות לה את הסוף, מזדהה עם עינוי חוסר הוודאות שהיא נתונה בו. 

אני מניח שאמא שלי צריכה לדעת את הסוף מראש כי החיים זימנו לה מספיק הפתעות קשות. בעת הזו גם אני רוצה לדפדף קדימה. הבו לי ספוילר. עייפתי מחיים על סף עוד מלחמה איזורית או עולמית. אני חרד מהבחירות הקרובות שאולי יסמנו שינוי לטובה ואולי את המשך והאצת ההידרדרות. 

פעם היה בקריאת הכותרות אלמנט של סקרנות, של מעקב אחר עלילה מפותלת ומרתקת, שאיכשהו תסתיים בטוב, בלי לנקוש על הדלת שלי. אבל כדי לתחזק נקודת מבט כזו צריך מרכיב קריטי אחד – אמונה. שכנוע פנימי בסיסי שבסוף יהיה בסדר. השנים האחרונות ערערו את האמונה הזו. כל מה שהייתי רוצה זה להפר איזה חוק קוסמי ולהציץ לרגע לעתיד כדי לדעת מה יקרה. טוב או רע, העיקר לדעת.