אוססס היא כנראה קיצור של ״או נגאי שימס״, שזה בתרגום חופשי מאוד ״בבקשה״ ביפנית. משתמשים בספק-מילה-ספק-נהמה הזו במועדוני אמנויות לחימה בכול העולם (דווקא ביפן יש לה קונוטציות מיליטריסטיות שליליות), כולל במרכז תל אביב, במקום שבו אני מתאמן באיגרוף. באימונים הראשונים, בעודי עומד לא נינוח על המזרן, זה נשמע לי מגוחך. לא היתה לי שום כוונה לסגל לעצמי את המנהג המשונה הזה. הזמן עבר. השבוע הייתי בהדרכה ובכל פעם שהמדריך שאל אם הכל מובן הייתי צריך להתאפק לא לענות לו ב״אוסססס!״.

מדובר במילה ורסטילית וגמישה כמעט כמו ״סבבה״. המאמנת שואלת אם הבנו את התרגיל? אוססס. הודעה על ערב קרבות, חילופי מאמנים, פלישת חייזרים – אוססס. יריב שהצליח להכניס אגרוף יפה לצלעות שלי ואני רוצה להביע הערכה – אוססס. בסך הכל נוח, צליל שסוגר כל פינה. 

אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה התחלתי לדבר את השפה המקומית, הניב של המכות. בתיכון היתה לי מורה לצרפתית שטענה שכשאתה לומד שפה, אתה לומד גם תרבות, ומתחיל להבין את המקומיים טוב יותר. אני מניח שזו הסיבה שלא משקיעים בלימודי ערבית בארץ, אבל זה כבר סיפור אחר. כמו אדם שמגיע לארץ זרה ולאט לאט קולט מילה פה וביטוי שם, הפנמתי את התרבות המקומית מאימון לאימון. חטפתי פחות והגנתי יותר, משהו בתנועה של הרגליים – שמאל תמיד קדימה, ימין מאחור, מרווח קבוע, יציבות! – הפך טבעי, וה-א׳ וה-ס׳ התחילו להתגלגל בגרון.

זה ביטוי מילולי די בודד בשפה שרובה דיבור של הגוף. מכה קלה של כפפה בכפפה לפני שמתחילים, סימון לשותף לאימונים לשמור פנים או להפחית עוצמה, והחיבוק בסוף קרב אימון, שמבחוץ נראה לי זר ומוזר – למה לחבק גבר מיוזע שניסה להכות אותי – ועכשיו זורם ממני בטבעיות, ביטוי להכרת תודה למישהו שהוציא ממני את המקסימום, שהיה איתי בתוך החוויה הלא טבעית והמפחידה הזו. 

אני לא מגדיר את עצמי כמתאגרף, אני לא מספיק מהיר, גמיש, טכני וכל השאר. אבל אני דובר את השפה, והעולם הזה על האנשים שבתוכו ועל המנטליות שהוא מייצר ועל המכות, הפך לחלק מההגדרה העצמית שלי. יותר משלמדתי לתת ג׳ב ולשמור פנים, למדתי תרבות וצורת מחשבה חדשה, וזה נפלא, גם אם כואב לפעמים. כמו שכתוב בגיף שגור שלח לי פעם – אוססס של אהבה. 

יש משהו לא סביר בחבורת אנשים מבוגרים שמתכנסים בשבת בבוקר, בשעה מוקדמת מדי, כדי להתאמן ולהזיע במקום לישון עוד קצת או להתרווח על ספה. 

אחר כך, בבית הקפה, השיחה מרפרפת ליד הנושא, אבל השאלה לא נשאלת. יש משהו לא סביר באימון שלא מן המניין בשבת בבוקר, אנחנו לא אתלטים מקצועיים ולא אנשים שספורט היה דרך חיים עבורם. אנחנו כן אנשים שהגיעו לגיל מסוים, וכאן מתחיל הדיון. האם זה ניסיון נואש לדחות איזה קץ, לשמר איזה רמז לנעורים?

אני נזכר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר בפחד וברתיעה. כי קשה, כי אני גרוע בכדורגל וכדורסל, כי אני איראה מגוחך. ואולי עכשיו הרעל החברתי הזה נוטרל. מה אכפת לי איך אני נראה, אם אני טוב או לא, איפה אני ממוקם באיזו תחרות סמויה עם האחרים שסביבי. אולי בגיל הזה אני משיל מעלי את כל זה ומתמקד בהשוואה לעצמי של לפני שבועיים או חצי שנה, ובשמחת הגוף על התנועה. 

בשיחה בבית הקפה מדברים גם על גבריות וספורט, על חברה ותרבות שהזריקו לי לווריד תפיסות על מה זה להיות גבר-גבר-אחי, שרק עכשיו אני מתחיל להשתחרר מהן. וגם זה לא מעט בזכות המקום שמצאתי לי, שמנוהל על ידי אישה ושאין בו מקום לעודף טסטוסטרון ושיפוטיות נוסח מה-אתה-ילדה?  

וכך באמצע משבר אמצע החיים שלי אני מבין את האושר שטמון בגוף בפעולה, ומצטער קצת שלא התעוררתי לכל זה קודם, ובעיקר שמח על הקהילה שמצאתי, ועל כל שריר תפוס ודואב. 

לפחות לא קמתי בשלוש לפנות בוקר כדי לראות את האיש הזקן נע בחוסר ביטחון, מתנודד  וחוטף. ישבתי עם הקפה של הבוקר, צופה בקרב וכועס על עצמי. אף פעם לא נעים ליפול קרבן להונאה, אבל הפיתוי היה חזק מדי. רציתי להאמין. 

הקרב בין מייק טייסון, 58, לג׳ייק פול, יוטיובר בן 27, היה ההפך מספורט. הבסיס לכל תחרות הוא שוויון, שני צדדים שלפחות על הנייר מזנקים מנקודות פתיחה זהות. טייסון-פול חתר תחת הרעיון הזה, ומכר לי אשליה, בת למשפחת האשליות שהוליווד, משרד הפרסום של העולם המערבי, מוכרת לי מאז ומתמיד – הסיפור של כנגד כל הסיכויים, דוד וגוליית. כי אם זה יכול לקרות על המסך, אולי זה יכול לקרות גם לי?  

קצת מוזר לקרוא לטייסון ״זקן״, האיש מבוגר ממני בשש שנים. אבל במונחי ספורט ואיגרוף זה כבר כמעט סיעודי. הוא לא אמור להיכנס לזירה עם בחור שצעיר ממנו ב-30 שנה. הוא לא אמור להיכנס לזירה נקודה. כשהתחלתי להתאמן באיגרוף הבנתי כמה חשובים גיל, גובה ומשקל וכמה הם משפיעים על הפוטנציאל שלך לחטוף או להחטיף מכות. ילדים בני 17 זזים במהירות כפולה ממני ומבני גילי, הטבע לא משחק משחקים. 

 ועדיין, במשך חודשים אני לא מצליח שלא לעקוב אחרי יחסי הציבור לקרב. מודע לזה שאני משתף פעולה עם עוקץ נטפליקסי לא מתוחכם, ולא מצליח לשחרר. כי מה יקרה אם? אולי בסיבוב הראשון הוא יפתיע, ומתוך קליפת ההווה יצוץ איש הברזל של פעם, וימצא את הסנטר של לוחם הפלסטיק של העידן החדש שמולו, ויאשר לכולנו שהזמן בעצם לא זז כל כך מהר, לא כזה כל יכול, ואולי כולנו נחיה לנצח. 

ובאמת בסיבוב הראשון היו רגעים שבהם זה נראה אפשרי. משהו בתנועה הזכיר את העבר המפואר, ואם הימנית הזו רק תנחת אז אולי. אבל הזמן לא עוצר, אפילו לא מאט, ומהר מאוד היה ברור לשם מה התכנסנו כאן. גבר צעיר מצד אחד, ואיש מבוגר שעתידו מאחוריו מצד שני. זו לא תחרות, סתם מופע קרקס, ואין החזר על הכרטיס, אמונה היא חתיכת סם ומכונת השיווק יודעת לעבוד. הגוף האנושי משתנה ומתכלה, ורק תאוות הבצע שורדת לעד.

מרגרט אטווד כתבה ב״המתנקש העיוור״ שאנשים בוכים בחתונות מאותה סיבה שהם בוכים כשיש לסיפור סוף טוב: הם רוצים נואשות להאמין במשהו שברור להם שהוא לא אמיתי. כולם רצו לראות את טייסון מנצח, על זה התבססו בנטפליקס כשהחליטו להשביע את תאוות הרייטינג שלהם עם אירוע אנטי-ספורט בשידור חי. זה עבד, וטייסון לפחות קיבל צ׳ק נאה. לא קל להזדקן. 

בדיעבד זה היה טיפשי למצוא את עצמי באמצע אימון איגרוף כשהאזעקות התחילו. כמו שאמר לי אחר כך חבר, כנראה שמכות לראש באמת פוגמות בשיקול הדעת. אבל הייתי חסר שקט וחרד מדי. הכותרות דיברו על מתקפת טילים מאיראן ב-12 השעות הקרובות, ומה יכולתי לעשות, לסדר את הבית למקרה של ביקור בליסטי? אימון נראה כמו חלופה מוצלחת. 

יש משהו מפלצתי בהודעות האלה מראש, בדחיסת אקט ברברי של הרג והשמדה למעטפת מאורגנת. כמו ביריון שמודיע שהיום בין ארבע לשש הוא יגיע אלי הביתה ויפרק לי את הצורה, אבל באופן מתון. בלי לשבור יותר מצלע אחת – הרי הוא לא רוצה הסלמה. וכך מודיעים לנו על טילים שמשייטים להם בדרך, אנחנו מכריזים על מטוסים שעוד מעט ימטירו פצצות, הכל מאורגן, מסודר, מנומס. קצת דומה לאיגרוף ולאמנויות לחימה בכלל – אריזה של הדחף הבסיסי לשבור עצמות למערכת של כללים וחוקים.

דיוושתי למכון ברחובות נטושים, לא נותר זכר לנהגים העצבנים שניסו לחצות פקקי ענק כדי להגיע הביתה לפני המשלוח מאיראן. התחלנו באימון, עובדים על תרגיל מראה: אני נותן אגרוף והיריב צריך להחזיר בדיוק אותה מכה. מכיוון שאני יודע מה מגיע אני יכול להתאמן על הגנות ומכות נגד. ואז מתחלפים. תהיתי אחר כך האם גור, המאמן המופלא שלנו, החליט על התרגול המסוים הזה כי הסימבוליות מצאה חן בעיניו.

האזעקות התחילו בערך באמצע האימון. במשך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתאגרפים בזמן שגור מקריא כותרות, אבל מהר למדי נשברנו ופרשנו כל אחד לטלפון שלו, לגלות אם מישהו היה בדיוק בזירת הפיגוע ביפו, להרגיע צאצאים מפוחדים, לבדוק שכולם בטוחים. והאדרנלין התפוגג, והמציאות פלשה, ולא הייתי בטוח מתי לצאת הביתה, כמה זמן לחכות, ואיך אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

אבל נגה היתה תקועה בתחנת רכבת, קצת מבוהלת על הרציף, בלי דרך להגיע למרחב אחר, מוגן יותר או פחות, ופתאום הכול היה ברור. חיכיתי לקצת שקט מאזעקות, דהרתי הביתה, חולף על פני עוד רוכב אופניים בודד וזוג שרץ עם הכלב, הזמנתי מכונית ונסעתי לאסוף את הילדה, מרגיש סוף סוף מועיל ועם מטרה ברורה. 

בערב שכולו בופה של פחדים ודחפים קמאיים, האינסטינקט האבהי היה המנה הכי מוצלחת ומנחמת. ואחרי שהכול נגמר לא רציתי ללכת לישון, מוצף אדרנלין ופחדים שהודחקו, תוהה אם יהיו עוד הפתעות באמצע הלילה. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר סתם ככה, מהלחץ, כי כל הכיף פה. איראן, דונט שוט.

האיש מהמכולת אמר ששמעו את הפיצוץ בחולון, אבל אני ישנתי מעולה ורק בבוקר קראתי את הכותרת על כטב״מ תימני שהתפוצץ באמצע תל אביב, וזה נראה לי כל כך מופרך ולא קשור לכלום עד שכיביתי את מסך הטלפון והלכתי לשתות קפה של שישי.

אני לא יודע למה דווקא הכותרת הזו שברה אותי, יכול מאוד להיות שזה היה הקש האחרון בערימת החציר המפלצתית שאנחנו נקברים תחתיה בשנים האחרונות. הבלתי נתפס של אתמול הוא המובן מאליו של מחר, ולא נראה שאנחנו קרובים לסוף. לפני כמה שנים לתומר היתה פאזת התלהבות רגעית מרחפנים, סבא שלו קנה לו אחד באיביי. עכשיו הם מתפוצצים בבן יהודה. מה לעזאזל. 

פעם מזמן ישבתי בבית בערב ליד האמבטיה שבה שכשכה נגה בת השלוש כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר מבחוץ. אחרי דיון קצר הסכמנו הילדה ואני שמדובר ברעם חזק במיוחד. זה היה באוגוסט, והמאפיין העונתי דאז לא היה סערות קיץ, אלא אוטובוסים מתפוצצים. הרעם ששמענו הגיע מאלנבי. זו היתה תקופה איומה. חישבנו מסלולי צעידה שירחיקו אותנו ממקומות הומי אדם ומזמיני מחבלים מתאבדים, וסבתא שלי היתה פתאום מרוצה שיש לי אופנוע, כי לפחות אם אוטובוס יתפוצץ לידי אהיה ממוגן בקסדה ומעיל עור. 

כבר שנים שהתחבורה הציבורית לא מתפקדת על תקן רולטה רוסית, והשקט המדומה והחלקי של השנים האחרונות השכיח את אותה תקופה מסויטת. הכטב״מ החות׳י החזיר אותי לתחושה ההיא, לפחד תל אביבי יומיומי. אוטובוס אפשר לפחות לשמוע ולראות מרחוק, ויש לו מסלולים קבועים וידועים. אבל רחפן? הצעצוע החמוד ההוא מאיביי? האם אני אמור לצעוד ברחוב עם הראש למעלה, מנסה לקלוט בו זמנית ובכמה מימדים שליחי וולט, תיירים שיכורים על קורקינט חשמלי, רוכבי אופניים שמרוכזים בטלפון ורחפנים אובדניים מתימן?

יש בתקופה הזו יותר מדי מהכול, ואני מניח שלכל אחד יש את נקודת השבירה שלו. שלי היתה בשישי בבוקר, והצריכה ניתוק מצד אחד והתמודדות עם חרדות מצד שני. וזה בסדר. רציתי להימנע מאיגרוף אחרי שלושת הפוסטים האחרונים, אבל בכל זאת – אתה לא מפסיד כשאתה נופל, אתה מפסיד כשאתה לא קם. אני בהחלט מתכוון לקום ולהתמודד עם המציאות, ממש תכף, אולי בלוויית מבט אל השמיים מדי פעם, ליתר ביטחון. 

החלק הכי קשה בקרב התרחש קצת יותר משבועיים לפניו. זה היה אמור להיות עוד אימון קשה, עם תשעה סיבובי קרב בסופו. בשלב הזה כבר הייתי אמור להיות רגיל ומוכן, אבל בסיבוב הרביעי הרגשתי שנגמר לי האוויר. אני לא מצליח לנשום, והפניקה מציפה אותי. איך אני ממשיך עכשיו? אי אפשר לעצור כי מתכוננים לקרב, ומה יחשבו עלי אם אשבר פתאום? המשכתי לסיבוב הבא, ולזה שאחריו, בטוח שבכל רגע אני קורס ומוותר, מנסה לנשום ולבלום את החרדה בו זמנית, ואיכשהו צלחתי את הסיבוב האחרון. 

והלכתי הביתה בתחושת כישלון קשה, ורק בבוקר הבנתי שלהפך, הגעתי לנקודת משבר ועברתי דרכה. את המחסור הזה בחמצן הרגשתי עוד פעם פעמיים בהמשך, כולל בקרב עצמו. את הפניקה לא.

למקום השני ברשימת הרגעים הכי קשים הגיעה בלי מאמץ ההמתנה. ששת השבועות שלפני, אבל בעיקר יום האירוע עצמו. קמתי בשבע בבוקר, עליתי לזירה בתשע בערב, וביניהם השתוללה רכבת הרים רגשית. רגע אחד אני רגוע ומוכן, ובמשנהו אני היסטרי ושוקל הגירה מהארץ, למעלה למטה, נו כבר בוא נגמור עם זה, הו לא זה מתקרב. והזמן נמתח ומתכווץ.

מה שמוביל למספר שלוש במצעד הרגעים הכי קשים בקרב: העלייה לזירה. ארגנתי את הציוד שלי, צעדתי לכיוון זירת האירוע כשאני מזהה פרצופים מוכרים בקהל ונחרד ממה שהם הולכים לראות, לא מבין מה אני עושה שם ואיך אני אמור לתפקד. עליתי לזירה, מבועת, הסתכלתי על היריב שלי עומד בצד השני, והיה לי ברור שזה ייגמר בבכי.

ואז נשמע הגונג, וכאילו מישהו לחץ על מתג הידיים עלו לשמור פנים, הרגליים התייצבו בתנוחה הנכונה, והגוף התחיל לעבוד – מכה, מגן, מתחמק. אין לי מושג לגבי הפרטים, ראיתי סרטון שבו בן דמותי עושה דברים שאני לא זוכר. אבל לכל אורך הקרב הרגשתי לגמרי בשליטה. הפחד והפניקה לא נעלמו, אלא הפכו למעין רעש חלש ומרוחק, ולכלי שימושי: בכל פעם שהרעש גבר, כשהרגשתי מכה שחודרת את ההגנות שלי, זה היה סימן לצופף שורות, לזוז, ולהתחיל מחדש. אין לי מושג אם הייתי טוב יותר או פחות מהאיש בצד השני, אבל אני יודע בוודאות שהייתי הכי טוב שיכולתי להיות. זה לגמרי מספיק. 

הגונג נשמע בפעם האחרונה, חיבקתי את האיש שניסה לשבור לי את האף עד לפני שנייה, ותם ונשלם. ירדתי מהזירה מאושר אל הילדים שלי שבאו לראות את אבא חוטף מכות, ותומר אמר שראו שאנחנו זקנים אבל הייתי מעולה, ונגה אמרה שהייתי יותר טוב מהיריב, ואלו היו המחמאות הכי מוצלחות שיכולתי לקבל. זה היה רק קרב אחד מבין יותר מעשרים באותו ערב, ולא בין החשובים שבהם. אבל זה היה הקרב שלי.

אני אסיר תודה: לאנשים המעולים שהתאמנו איתי, נתנו לי טיפים ועצות, ואז היכו אותי עוד קצת. לגור ורום, אגרופים מפלדה ולב מזהב, שאימנו וכיוונו ודייקו אותי, ואז עמדו בפינה שלי בכל מובן אפשרי, ולאמיר, היריב שלי, שהיה נחמד לפני ואחרי, והכריח אותי לעבוד קשה והחטיף לא מעט בזמן אמת.

ומעל כולם תודה להגר המופלאה, גם על הקרב עצמו, אבל בעיקר על המועדון שבנתה בדמותה – מקסימום מקצוענות, עבודה קשה וכבוד, ואפס טסטוסטרון רעיל ומאצ׳ואיזם, מה שהופך אותו למקום שמתאים גם לאנשים כמוני, ומושך אליו אנשים שתענוג להתאמן איתם. לא הייתי מאמין שאעשה אי פעם משהו כזה, וכיף לגלות שאפשר ללמוד דברים חדשים על עצמך גם אחרי גיל 50: על קושי והתמודדות וגבולות, וכמובן, לפני ואחרי הכל, על כמה חשוב – הכרחי! – לשמור פנים.

יש משהו בלתי נתפס ברעיון שהערב אכנס לתא שטח מוגבל יחד עם עוד אדם שאינני מכיר – נראה איש חביב למדי – נשיק כפפות, ונתחיל להכות אחד את השני במרץ. 

בחמישי התקיים אירוע שקילה. הגענו כדי לראות את המקום שבו יוחלפו מהלומות, גג מרווח בדרום תל אביב, להישקל ולהצטלם. עמדתי שם בין חבורה של נערים וגברים והרגשתי כמו דג על אספלט. מה לי ולזה. כולם מסביב נראו רגועים ושריריים ומוכנים לקרב, ואני רציתי הביתה. אני מניח שמאחורי הפרצופים הקשוחים מסביבי היו עוד כמה מחשבות על בריחה ומסתור. אם אתה לא מפחד, מה זה שווה?

אומרים שצריך לצאת מאיזור הנוחות שלך, אומרים שצריך לחפש אתגרים. אני חושב שאפשר לסמן וי במשבצת הזו בתעודת ההערכה שלי ל-2024. אם ארצה להרחיק יותר מאיזור הנוחות אצטרך להתגייס ללגיון הזרים. אין לי מושג מה יהיה בקרב – אם אקפא, אם אשכח את כל מה שאני יודע, אם אחטוף מכות מיריב שקול ורגוע יותר. אבל במשך חודש וחצי התאמנתי כל יום, והתחייבתי לדבר שמפחיד אותי וזר לי לחלוטין. לא תהיה כאן צניעות מזויפת, אני עף על עצמי על התהליך, בלי קשר לתוצאה הסופית. 

איגרוף הוא יופי של מטאפורה לחיים. השקעה ועבודה קשה והתנהלות מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ומה לא, אבל בעיקר ניסיון – שנועד לכישלון – להיות בשליטה. אחת מהקלישאות הידועות היא שהמכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה אותה מגיעה. למשפחה שלי יש היסטוריה של מכות כאלה, חדות ולא צפויות, החל מהנאצים, דרך הצבא המצרי ועד בכלל. מתבקש שאחפש דרכים להגן ולצפות ולהתחמק ממהלומות כאלה. זה חסר תוחלת. אי אפשר לצפות הכול, ובטח לא להתגונן מהכול.

אבל אפשר לנסות. יש משהו מרגיע בידיעה שאני כבר לא יכול להשתפר, שהגעתי למקסימום לקראת הקרב הזה, ומעכשיו כל שנותר הוא לעשות את הכי טוב שאני יכול בנסיבות. זו אשליית שליטה מצוינת. והערב אצמיד ידיים לסנטר ואנסה לזכור לשמור אותן שם, ולהכות כמו שצריך, ולהגיע במצב סביר לצלצול הסיום. זה לגמרי יספיק. 

היה רגע בזמן שבו הבנתי שזה לא עובד, למרות שחשדתי כבר קודם. הקרב בעוד שבוע ומפלס החרדה עולה ויורד בתדירות ומהירות של רכבת הרים, ואסטרטגיית ההתמודדות שלי היתה: פרופורציות.

שזה בגדול להסביר לעצמי בטון שקול שהיי, אני לא חטוף בעזה, כאן זו לא השואה, כבר קפצתי ממטוס בצבא, נולדו לי ילדים, היתה לי תאונת אופנוע, עשיתי כל כך הרבה דברים יותר מסוכנים ו/או הרי גורל מלהחליף מהלומות בכפפות ומגן ראש עם עוד אדם מן היישוב, למשך שש דקות בסך הכול.

וכל זה טוב ויפה ונכון, ולא מועיל בכלל. 

ישבתי על הספה, חצי שעה לפני אימון, והבנתי שכרגע, בעולם הקטן והצר שלי, זה הדבר הכי מלחיץ בנמצא, ושמה לעשות? יצורים רציונליים אנחנו לא. וכמו שאמר המר״ן ברוס ספירנגסטין על היחס שלו למוזיקה: מצד אחד זה רק רוקנ'רול, ומצד שני זה הדבר הכי חשוב בעולם. 

ונזכרתי בגיל ההתבגרות של נגה, ואיך ניסיתי לעזור להוריד את הלחץ ולאזן באמצעות המילה שהפכה לאחת השנואות עליה, מילת הפ׳, מה שכמובן הוביל לריבים וויכוחים, כי כשאתה בעין הסערה הפרטית שלך זה באמת לא משנה אם היא קטנה ומקומית, אם זה טורנדו שחי רק בסלון שלך בזמן שבחוץ שמש ושמים כחולים. כל אחד ורוחות הסערה שלו.

הלכתי לאימון, חטפתי והחטפתי, ולמחרת בבוקר שלחתי לנגה הודעת התנצלות על פעם. והפסקתי לנסות להדחיק ולעצור, והתחלתי לשחרר וללכת עם זה, לקחת את הלחץ ולתעל אותו בשמאל וימין אל השק. יאללה מכות.

ובסוף האירוע עצמו, זה שלשמו התכנסנו ושעורר בי חרדות, חלף עבר, ודווקא הלפני והאחרי השאירו חותם. 

שנה שביעית, אזכרה לאבא שלי, ובכל פעם אני מתחיל להרגיש את העיקצוץ הזה בשבוע שלפני. קצת חרדה, קצת עצב, ולך תדע מה קשור ומה נובע ממה בימים האיומים האלה.

אז התכוננתי נפשית, והגענו לבית הקברות, ובסופו של דבר היה חם נורא, והייתי עצבני, ומשהו לא התחבר לי במעמד, ואיכשהו הכל התחיל ונגמר והלכנו משם לאכול ביחד ארוחת ערב. ורק אחר כך חשבתי על השיחה שהתפתחה שם לרגע – מה אם אבא היה עדיין חי עכשיו, בתקופת המלחמה. בטח היה רץ לעזור, מסתכן, מתנדב?

וחשבתי על הרגעים הקטנים שבהם הוא צץ לי בראש, כשאני מצליח כנגד כל הסיכויים לתקן משהו בבית, או רואה ברחוב איש מבוגר שמתעקש על חולצת כפתורים מפוספסת בתוך המכנסיים. אני מדמיין אותו מרים גבות כשאני מספר לו שאני מתכנן להשתתף בקרב איגרוף, מפטיר איזה ״טוב״ פולני ספקני, ואז מתייצב ביום האירוע קרוב לזירה, עם מצלמה. 

וכשישבנו ביחד אחרי, כולנו, חשבתי שהוא בטח היה שמח על כל זה, הביחדנס המשפחתי שהיה כל כך חשוב לו, ושכולם נוכחים ובסך הכל בסדר. ושכל מחשבות ה״אם הוא היה חי אז בטח״ הן סוג של מראת געגוע, שבה כל אחד רואה השתקפות של עצמו משולבת בזכרונות מהאדם שהיה, ושטקסים ותאריכים מתפקדים בעיקר כעוגן. 

אני מניח שאם הוא היה פה עדיין הוא היה צמוד לטלוויזיה וזועם. וקצת שמח שנחסך ממנו כל זה. אבל מתגעגע נורא. 

באימון של יום ראשון הגר שאלה אם בעוד חודש אני רוצה לעשות קרב. הבנתי מייד שזו טעות, ואיזה לחץ, ולמה לחטוף מכות בפומבי, ואמרתי שכן, יאללה, קרב. אבל רק אם אני מקבל תוכנית אימונים. 

וכך הפך יוני לחודש שבו אגיע להתאמן שש פעמים בשבוע לפחות, פלוס לחץ נפשי שיילך ויגבר כי מי יודע מה יקרה (מה כבר יקרה? גג צלעות כואבות לשבוע או חמישה), והומור שחור מהחברים לאימונים. למה צריך את זה?

כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי נכנסתי לרשימת המתנה לקורס צניחה. זה היה צ׳ופר מקובל לוותיקים ביחידה שלי, שזה טוב ויפה, אבל לקפוץ ממטוס נראה לי לא סביר. רציתי לומר לא, אבל הייתי בן 20 וקצת, ולך תגיד בגיל הזה, בצבא הזה, שאתה מפחד. וחוץ מזה היי – רשימת המתנה, בטח לא אכנס, תכף השחרור, ויהיה בסדר.

שלושה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי עומד בדלת של הרקולס מקרקש, מסתכל על הקרקע מגובה 400 מטר ולא מצליח אפילו לפחד מרוב שהכול נראה לי מופרך. בגלל זה אף אחד לא קופץ בצניחה הראשונה, את כולם דוחפים החוצה. 

והיה רעש גדול והיטלטלתי לכל עבר, ופתאום מצאתי את עצמי באוויר, בשקט מופלא, מרחף כמו שבן אנוש לא אמור לעשות, האדמה רחוקה מתחתי, שמים מעלי, מחוץ לקיום ולזמן.

כשצעדתי אחר כך עם המצנח מקופל איכשהו על הכתף לכיוון שטח ההתכנסות חשבתי שאם היו משאירים את הברירה בידי הייתי מחמיץ חוויה מופלאה בלי אפילו לדעת מה אני מפספס, והחלטתי שאחרי השחרור אקנה אופנוע, ובאופן כללי מאז אני מנסה להתגבר על האופי שוחר הספות שלי ולעשות מדי פעם משהו שמפחיד אותי. גם לחטוף מכות. 

כתבתי לתומר שאו שאכנס לכושר מוצלח ממש לקראת הקרב, או שאקרוס. ״לך על הראשון״, הוא ענה לי. כנראה שזו הגישה הנכונה, לקחתי. מתחילים.