השבוע הלכתי לעשות פדיקור וגיליתי קונספירציה חובקת עולם שטלטלה את עולמי.

זה התחיל כשנגה נזפה בי, כי הגיל והאימונים עשו את שלהם ובישראל הולכים לא מעט עם כפכפים. צעדתי למקום הכי קרוב לבית, ומאז פעם ב אני פוקד אותו. ולא נהנה. לא טרחתי לחשוב יותר מדי למה, אבל הפעם, אחרי הטיפול, התקשרתי לנגה, והיא התעניינה. ההבנה היכתה בי תוך כדי תשובה: נוזפים בי שם. תמיד. "תשים קרם", "למה אתה מזניח?", אני תמיד יוצא עם רגשות אשמה.

ונגה אמרה: אבא, ברוך הבא להרגשה של איך זה להיות אישה. 

בום.

מתברר שככה זה עובד. עוד חברות אישרו את הטענה של נגה: בזמן שאני רגיל להסתפר במכונה תוך רבע שעה ולשמוע בסוף ״יש לנו?״ שבע רצון, הן משלמות הון עתק וסופגות עלבונות על יובש ומסיכות (?), ממשיכות לקוסמטיקאית שנוזפת בהן על מצב עור הפנים והרשימה מסתבר ארוכה. עולם שלם של אשמה ותוגה, שמיתרגם לכסף וזמן שמתכלים על רכישת ושימוש במוצרי טיפוח.

הרגשתי כאילו מישהו הרים את המסך וחשף בפניי פיסת יקום שלא הכרתי. כאילו הסתובבתי שמח וטוב לב ברחוב הפסטורלי של היעדר שגרת הטיפוח שלי, בלי לדעת על קיומה של שכונה קשה בלוק ליד. הודעתי לנגה שיאללה, הולכים להילחם בפטריארכיה ולשרוף הכול.

רק שזה לא העניין, או לפחות לא כל התמונה כולה. אם חושבים על זה רגע, יש פה מנגנון יעיל לדיכוי אנושי, לאו דווקא נשי. הצב סטנדרטים לא סבירים סביב מה שטבעי וסביר, הוסף רגשות אשמה ובושה על כל סטייה מהם, וקיבלת מנגנון יפה של שליטה ורווחים. זה יכול להיות תעשיית הקוסמטיקה והבשמים, חדרי כושר ודימוי גוף, אוננות ודת מאורגנת. מישהו תמיד מרגיש אשמה ובושה, מישהו אחר מרוויח מזה ומושך בחוטים.

מה עושים? אין לי מושג. מצד אחד אני כבר עמוק בתוך מחילת הארנב, מצד שני אני גבר אשכנזי שעובד בהייטק, כך שמרווח הקיטור שלי קטן למדי. אני מניח שההתנגדות צריכה להיות עקבית ויומיומית, בעזרת רוח נחושה וארנק קפוץ. ועם פחות קרמים. לא שלא צריך להתקלח ולהתמרח, אבל חייבת להיות בחינה קפדנית של מה נחוץ, ומה סתם נועד להשאיר את האדם הסביר תחת מגפי הקלגסים. ולזכור: אם מישהו מנסה לגרום לך להרגיש אשם, הוא האויב. 

סדריק גרין היה עבורי עוד שם במסגרת המצעד המקאברי של "הותר לפרסום". ואז תומר סיפר שהכיר אותו מרחובות העיר, ולבסוף הגיע הטור הזה שכתב לזכרו חבר לאימוני האיגרוף התאילנדי, ששבר לי את הלב.  

גרין נולד בישראל, גדל בה, התגייס לצבא ונהרג בעזה, אבל עד המוות ריחף מעליו סימן שאלה. ישראלי? את הטור עליו כתב מתאזרח אחר, צרפתי שהתאהב בישראלית, ונאלץ לעבור מסלול מפרך כדי להפוך לאזרח המדינה. ועדיין, כמו שהוא כותב, הוא עקף את גרין בסיבוב. כי פיליפינים ושאר אזרחי עולם שלישי מגיעים לכאן כדי לעשות את העבודות שאני לא ארצה לבצע, לא כדי להפוך לאזרחים. לפני ימי האיגרוף הטור הזה היה נוגע בי פחות. היום אני יודע איזה חיבור רגשי נוצר בין שני אנשים שמנסים להכות אחד את השני באופן מתורבת. בכתיבה ניכרת לגמרי אהבת אמת, ויש שם גם שותפות גורל – שני אנשים שהצליחו לעבור את מחסום הקבלה למועדון הישראלי הסגור.

מיהו יהודי היא שאלה טעונה, שמאחוריה מתחבאת שאלה חשובה לא פחות, מיהו ישראלי. הן לא בהכרח חופפות. עמיתה לעבודה, שעלתה מאמריקה הלטינית, סיפרה לי איך יצאה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה "וואו, כולם פה יהודים". למי שגדל פה זה נשמע מוזר, כמו להסביר לדג מה זה מים. הפעם הראשונה שבה הרגשתי יהודי וישראלי היתה בדרך לטיול הגדול במזרח אחרי הצבא, כשנכנסתי לתא שירותים בשדה תעופה זר ועל הדלת היה חרוט צלב קרס גדול.

ישראל הוקמה כדי לספק מקלט ליהודים, כשהשואה מרחפת מעל. עכשיו נשאלת השאלה מי בדיוק מקבל כרטיס כניסה למקלט הזה. רק יהודים? ואם כן, איך מגדירים יהודים? וכאן מתחילים הזרמים השונים ביהדות לריב, והחרדים מנסים לבסס מונופול, והאמא קובעת וכל הג'אז הזה. לכאורה יש היגיון בלבדוק בציציות ובברית המילה. אמרנו מקלט ליהודים, לא? 

מצד שני, הנאצים שמחו להשמיד גם אנשים שהחזיקו במקביל בעורלה ובכמה יהודים באחד מהענפים המרוחקים של העץ המשפחתי. ויותר מזה – כשחרדים וסמוטריצ׳ים ודומיהם מתעקשים על טוהר הגזע זה מזכיר קצת יותר מדי את הצוררים של פעם. 

אם מישהו נרדף כי טוענים נגדו שהוא יהודון, ישראל צריכה לתת לו מקלט. זה נראה לי החלק הקל. אבל מה לגבי לא יהודים? מה לגבי סדריק גרינים כאלה שנולדים כאן וגדלים כאן וגם נהרגים כאן? אין לי תשובה פשוטה מצד אחד, ואני מבין את הפלפולים המשפטיים והאתיים סביב העניין, אבל בכיתי על סדריק גרין, וברור לי שהוא היה ישראלי יותר מלא מעט אנשים שמסתובבים פה עם תגית פריבילגית של יהודי מדרגה ראשונה, מתבסמים מעליונות מדומה ולא עושים שום דבר טוב לאף אחד. אולי לא צריך לחכות עד שאנשים כמוהו ימותו כדי לקבל אותם למקום הזה.

יש בתל אביב חסר בית שדומה באופן חשוד למנכ״ל שעבדתי תחתיו פעם. מבנה הגוף, הפנים, צבע השיער. גירסה קיצונית ואכזרית של הופרדו בלידתם. בכל פעם שאני רואה אותו אני תוהה לגבי אי הצדק האולטימטיבי הזה. האם בנסיבות אחרות, בשינוי קל של תנאי פתיחה ומהלך חיים, הם היו יכולים להתחלף. המנכ״ל על הספסל בשדרה, חסר הבית עם גג מעל הראש בסיליקון ואלי.

זה נושא שמעסיק אותי לא מעט. הייתי אמור לגדול עם אב אחד, גדלתי עם אחר. עד כמה זה השפיע, האם הייתי היום אדם אחר, המנהל חיים שונים. הילדים שלי מדברים על השפעת ההורים. החל מסתם תלונות וכלה ב״אתם יצרתם אותנו״, רוצה לומר – אתם אחראים להכול (או לפחות לכל מה שרע). מה יחסי המרכיבים בקוקטייל האישיות הזה של אופי, גנים ונסיבות? 

השבוע נכחתי באירוע קרבות איגרוף שארגנה הגר פיינר, האישה והאגדה. הזירה היא מקרה מבחן מעניין לשאלת המה קדם למה: שני מתאגרפים באותו משקל ובאותה רמת ניסיון עומדים זה מול זה. לכאורה תנאי הפתיחה שווים, אבל מהר מאוד אפשר לראות מי התאמן ברצינות ומי עיגל פינה או שלוש, מי הגיע נחוש יותר ומי פחות, מי גמיש מנטלית מספיק כדי לבצע התאמות ושינויים תוך כדי תנועה ותחת מטר חבטות. 

אבל מנטליות ואופי לא מספיקים. המתאגרפים הם אלה שמכים ומתחמקים בזירה, אבל מעליהם מרחפת דמותו של המאמן. או המאמנת: הגישה של הגר לאימונים היא בסגנון עדות הגסטאפו. זו לא השכונה הישראלית הטיפוסית כאן, אלא הקפדה על כל פרט, חזרה שוב ושוב ושוב על טכניקה, אפס ויתורים. ובזירה זה ניכר. קל לראות מי מחזיק ידיים למעלה כדי להגן על הפנים כמו שצריך גם כשהוא עייף, למי יש טכניקה משוכללת, ומי סתם משתולל ולופת את היריב כי אין לו כבר חמצן או מושג מה לעשות. מצד שני, לא כל הלוחמים שלה סיימו את הערב עם היד מונפת אל על.  

מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה עם תשובה שעיקרה כאוס וחוסר ודאות. אם נלהק את המאמן/ת בתפקיד ההורים, ואת הלוחמים בזירה כילדים, ברור שיש כאן ערבובייה שקשה למצוא בה נקודת התחלה וסיום מוגדרים. המתאגרף הוא לא יציר כפיו של המאמן, אבל לא יגיע רחוק בלי כל מה שקיבל ממנו לפני שעלה לזירה. יש כאן תמהיל לא ברור של הכנה ואופי, מנטליות ובחירות שנעשות בן רגע ותחת לחץ, ובסופו של יום גם לחיים עצמם. יום רע, שריר שנמתח, חברה שעזבה. 

כולנו רוצים נרטיב לינארי, כולנו רוצים סיבה ברורה, אבל אין. יש את מה שקיבלת, את מה שבחרת, ואת מה שאתה עושה עם זה עכשיו. ומזל. הרבה מזל. ולשמור פנים, תמיד, ליתר ביטחון.

כשתומר מתחיל להתעצבן עלי אני נרגע. זה הביקור השני שלנו במוקד חירום – אני, הוא והברך שלו שנפוחה מבעיטה לא מכוונת היטב באימון. יום לפני הוא התפתל מכאבים, והרשה לי אפילו לחבק אותו, היום נראה שהאופן שבו אני נושם לא בא לו טוב.

זו נקודת מפנה חמקמקה שנוצרת באזור גיל ההתבגרות, ומשם זה מדרון תלול, המעבר הזה בין אבא רוקסטאר לקרציה. אני מסתכל אחורה בגעגוע אל הזמן הפשוט שבו מצוקות של ילדים היה משהו שנפתר בחיבוק, אולי איזו פחמימה ריקה כשהילד כועס או עצוב מרגיעים אותו, כשהוא מרוצה הכול נחמד.

היום נחמד הוא האויב. אמרת למתבגר שאתה אוהב אותו והוא הגיב ב״אוקי״ סתמי ומעליב? המצב נפלא. קיבלת בחזרה ״גם אני״? פקח עיניים, פרוס אנטנות, משהו לא לגמרי תקין. ואם הוא השתמש בשורש א.ה.ב בעצמו זו אזעקת אמת. משהו אצלו לא בסדר ואתה צריך להיות מוכן לכול.

זה לא עבד ככה כשאני הייתי בגיל הזה. אז היתה דרך מאוד צרה ומסוימת לדבר להורים, אי אפשר היה לריב איתם, את העצבים היה צריך להוציא במקום אחר. כיוון שכך באנו ושינינו, נתנו לילדים שלנו לגיטימציה לבטא מנעד רגשות רחב, איזה יופי, והנה אנחנו חוטפים את זה לפרצוף.

את התפקיד המתגמל של הורה מנחם ומפנק מחליף הג׳וב כפוי הטובה של שק איגרוף. כל דבר שתגיד מוכתם אינהרנטית מתוקף היותך הורה. אותו משפט, אותה אינטונציה, זה לא משנה. זה אד הומינם הורי, אין לי דךר לנצח.

פעם אמרתי לנגה שאין בעיה, אני מחבק את התפקיד שלי. אם צריך אני מוכן להיות שק החבטות שלה, הסלע האיתן שסופג את התסכול והזעם. היא הסתכלה עלי וחשבה רגע. אתה, היא חרצה, אתה יותר הצעצוע זה שלוחצים עליו כשעצבניים. בהצלחה לכולנו.

פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא. 

באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.

ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.

זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי. 

זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה. 

ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.  

אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.

זה היה הצליל יותר מאשר התחושה. אולי דמיינתי את זה, אבל אני נשבע ששמעתי פיצוח כשהאגרוף פגש באף שלי. זה לא כאב נורא באותו רגע, אבל היה ברור שמשהו לא טוב קרה. עצרתי, הורדתי את מגן הראש, והתחלתי לדמם בחינניות על המזרן. הכאב הגיע כשהגר, המאמנת, אחזה בגשר האף שלי בשתי אצבעות, הזיזה קצת ולחצה.

כל זה קרה דקה לפני סוף האימון. הפרטנר האומלל שלי – איש חביב להפליא – היה מבוהל יותר ממני, אבל לא בהרבה. עשיתי פרצוף אמיץ, ארזתי את הדברים והלכתי הביתה. כשהתקלחתי זה נראה כמו הסצינה מפסיכו, ואחר כך ישבתי על הספה עם שקית סנפרוסט על האף, מחכה שהדימום ייעצר סוף סוף, וריחמתי על עצמי, ותהיתי אם יש לי זעזוע מוח, ומה יקרה אם ארגיש רע בלילה ואיש לא יהיה שם לסייע.

למחרת בבוקר האף נראה מעט נפוח, וזהו. כבר חשבתי שבזאת סיימתי אבל לקראת הצהריים הופיעו סימנים סגלגלים קטנים מתחת לעיניים, ועד ליום המחרת הם גדלו למה שנראה כמו שילוב של צבעי מלחמה אינדיאניים ממערבון מסוגנן לשחקן פוטבול בעל חוש אופנתי מפותח. החברה-עורכת-אחות הסבירה לי שמדובר ב-Racoon eyes. כלי דם התפוצצו באף החבול, והדם נוזל לו עם כוח הכבידה למטה, משני צידי החוטם.

בימים הבאים בחנתי את תגובות הסביבה ואת מה שהתחולל אצלי בפנים, שני מישורים שהשפיעו מן הסתם זה על זה. המחשבה הראשונה שלי, כשעמדתי בחדר ההלבשה עם חתיכת טישו תחובה בנחיר ימין והאצבעות של הגר מסדרות לי את האף מחדש, היתה שאולי בזאת סיימתי עם איגרוף, או לפחות עם קרבות אימון. נזכרתי בעצמי לפני כמעט 30 שנה שוכב באמבולנס שמתרחק מהריסות האופנוע הראשון שלי המוטלות על הכביש, ומתלבט אם אקנה אופנוע חדש. התשובה היתה כן. למחרת היה לי ברור שגם לגבי האיגרוף אין לי תוכניות פרישה.

הילדים שלי היו מבועתים ומשועשעים בו-זמנית. תומר כתב לי שהוא לא מרשה לי ללכת לחוג הזה יותר. התגובות של עמיתים לעבודה נעו בין התעלמות מנומסת לבהלה. חלק ניגשו ושאלו אותי בדאגה מה קרה, חקרו אם מדובר בניתוח פלסטי, ואם הכול בסדר. אחרים התעלמו, כאילו הכול כרגיל, מנסים להסתכל בי בלי לבהות בסימנים הסגולים-מצהיבים. ואז, ככל שעניתי והסברתי, צצו אחרים – מתברר שבקומה שלי יש עוד לפחות ארבעה אנשים שמתאמנים בסוג כזה או אחר של מכות. מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים שלא החלפתי איתם מילה, גיליתי שלא כולם חושבים שמדובר במשבר אמצע החיים מגוחך, חלק מבינים ואפילו מעריכים. אחד מהמתכנתים החביבים עלי אמר לי ש״זה הופך אותך מעניין״. הייתי משעמם קודם? 

כשהגעתי לאימון הבא בחנו כולם את הפרצוף החבול שלי ושיתפו בסיפורי מלחמה משלהם. אין מה לעשות, אמר אחד המתאגרפים הכי מוכשרים במכון. אנחנו לא משחקים טניס. חשבתי לעצמי שהוא ניסח עבורי את המהות,  ומסביר למה אין לי כוונה לפרוש, בינתיים. 

מאחורי הבחירה באיגרוף עומד צורך מסוים, כוונה. קבלה של פוטנציאל סכנה, משהו שלא מתאים לי כפי שאני מכיר ומבין את עצמי, כי מה לאזור הנוחות שלי ולאגרוף באף. ורוב הזמן אני נהנה מהאדרנלין והדופמין שכל זה מייצר בלי לשלם מחיר. אבל המחיר הוא חלק מהעניין. אם לא היו תוצאות אפשריות לאגרופים המתעופפים על המזרון, כנראה שלא הייתי נשאר שם. ואם המחיר הוא אף כואב ורגיש וסימנים שגורמים לאנשים ברחוב להביט בי ולתהות אם הסתבכתי עם השוק האפור, מדובר במחיר נמוך למדי. זה ההפך מהדברים שהקיפו אותי בזמן האחרון, מחלות ויגון ושכול. אגרוף באף זה לגמרי לחיות.

כבר לא היה לי אוויר, ותהיתי בייאוש כמה זמן עוד נשאר. הגנבתי מבט הצידה כדי לבדוק וחטפתי ימנית קטנה לפרצוף. היריב שלי לאימון חייך אלי בין כפפות האיגרוף שלו. ״הסתכלת על השעון, אה?״

מאז אני מנסה לאמן את עצמי בלא להסתכל על השעון במהלך אימון. להתעלם מהזמן ומהלכו, להיות זן, כאן עכשיו וברגע, כשלרוב הרגע הזה כולל אגרופים מתנופפים. זה לא קל. סיבוב של קרב אימון יכול לארוך בין דקה אחת לשלוש. זה הבדל תהומי. יש מעט הוכחות חותכות ליחסיות הזמן כמו ביצוע פעולה פיזית קשה ורפטטיבית. קח משקולות כבדות ותתחיל להרים ולהוריד ותגלה שעשר שניות הן נצח. 

היריב שלי לאותו קרב מכונן הוא בן עשרים ומשהו. הוא נולד בכושר, ומאז לא מפסיק להתאמן. זה היה סיבוב הקרבות האחרון לאותו אימון, ובזמן שאני הייתי כבר מותש, משווע לקצת חמצן, הוא דילג בקלילות מסביבי, ואני די בטוח שמדידת דופק היתה מגלה רמה שאני מגיע אליה בישיבה על הספה. 

אחרי שהתאוששתי חשבתי על ההערה שלו, ושאפשר למצוא בה איזו חוכמת חיים קטנה. מין מוסר השכל שתשמע מנזיר קונג פו על פסגת הר מושלג. אין טעם לחפש את השעון, צריך לחיות כל רגע כאילו הוא נצח, להשקיע את כל כולך, ועוד כהנה וכהנה.

זה רעיון יפה, אבל כדרכם של רעיונות שארוזים טוב מדי הוא לא מדויק. אי אפשר לחיות כל יום, כל רגע, כאילו הוא האחרון, ואי אפשר להתעלם מהשעון – לא בזירת האיגרוף ולא בכלל. אנשים שמדברים על לחיות כל יום כאילו מחר נמות ומוצאים את עצמם יושבים במשרד הפנים שלוש שעות בתור בלתי נגמר לא ישרדו את העולם הזה. מתאגרף שלא יסתכל על השעון לא יידע מתי לקחת את הזמן ולאגור אנרגיה, ומתי להתפוצץ על היריב כי הסיבוב תכף נגמר ואין טעם לחכות. הניסיון לשמר מצב של שיא בכל רגע נתון נדון לכישלון. לשיעמום, להמתנה, למנוחה – פיזית ומנטלית – יש תפקיד מכריע בקיום על הכוכב.

הטעות שלי לא היתה המבט העורג אל השעון, אלא הסיבה. הייתי עייף, רציתי שייגמר כבר, ויתרתי. וזה מה שהצדיק את האגרוף לפרצוף – לא העייפות, אלא הכניעה. צריך להתייחס לשעון בכבוד ובחשדנות, לדעת מתי הוא חשוב ומתי מפריע, ובעיקר לא להתעלם ממנו. ארצה או לא, הזמן מתקתק לו שם, ואם איני יכול לעצור אותו, עדיף שאעשה בו שימוש מושכל. ואולי כדאי גם ללכת מכות עם אנשים בגילי. 

זו לא היתה העוצמה כמו הנקודה המדויקת, וגם אז סביר להניח שלא היה קורה דבר אלמלא התנועה של ראש במסלול ה(לא) נכון אל עבר האגרוף. הרגשתי את זעזוע הפגיעה בעצמות יד ימין. הפרטנר שלי נעצר, והתיישב על המזרן סחרחר. הרגשתי נורא, הרגשתי נפלא.

הייתי מרגיש אחרת אם הוא היה מתאמן מתחיל, או צעיר מאוד, או מבוגר יותר. אבל הוא היה בערך בגילי, מנוסה ממני, וכבר יצא לנו להתאגרף לא מעט. חטפתי ועוד אחטוף ממנו, כך שהרגשות המנוגדים שלי היו באיזון כמעט מושלם: אני המחוברת והמתורבת, שמאלני יפה נפש, נגד אלימות וכל הג'אז הזה שנבהל מהאירוע, ומנגד סיפוק אלים שמבעבע מתחת.

רוב הזמן הספארינג, קרבות האימון, הם רק ייצוג של אלימות, דימוי של מה היה אילו כל הנוכחים היו רוצים לפרק זה לזה את הצורה. כולנו ממוגנים היטב, רובנו מכים זה את זה בנימוס יחסי. אבל מתחת לג'נטלמניות המתבקשת מסתובבים היצרים, הטסטוסטרון, הסרטים והטלוויזיה והמציאות שמקיפים אותנו. לא פעם בתחילת הסיבוב שני הצדדים מבטיחים זה לזה שהפעם עובדים לאט וחלש, אבל כמה שניות אחרי, הדופמין והאדרנלין מתחילים לזרום והאגרופים עפים ויאללה בלאגן.

אני חי בסביבה סטרילית, דופק רגוע, ווליום נמוך. בעיתון היו צרחות במסדרונות וזימה באוויר, לטוב ובעיקר לרע. אני לא מתגעגע לבוס הצרוד מצעקות יום אתמול, ולשלל גווני ההטרדות שרצו שם. בקורפורייט אמריקה זה הפוך. אין בעיות, יש אתגרים, אין כשלונות וטעויות, רק הזדמנויות ללמוד ולהשתפר. כולם מנומסים, לא מנבלים את הפה, והכל מזכיר לי משהו שמישהי אמרה לי על תקופת מגוריה בצפון תל אביב – אנשים מסתובבים שם כאילו שכחו שיש להם איברי מין. סטרילי אומרים לכם. 

וזה מצוין, ככה סביבת עבודה צריכה להיות, גם בשביל גבר פריבילג כמוני, בטח בשביל כל השאר. כשאני חושב על מקום התעסוקה העתידי של הבנות שלי העיתון הוא הגהינום, והמקום הנוכחי הוא האידיאל. אבל כל מה שנשמר תחת שליטה ובטמפרטורת החדר במשך רוב שעות היממה צריך לצאת החוצה איכשהו, אם בסיוע החברה הנכונה בשילוב אלכוהול ושאר חומרים, ואם באמצעות כפפות איגרוף ומגן שיניים. 

וכך כשהיד של היריב שלי יורדת ואני מזהה את הפתח אני כבר לא חושב, כי אנחנו עמוק בלהט הרגע, ואני במצב הישרדות אחרי כמה מכות נאות שחטפתי, ואגרוף ימין נכנס מאליו במכת וו לא אלגנטית היישר לפרצוף שלו, ושנייה אחרי קצת לא נעים לי, אבל מתחת לשכבת התרבות הדקה שוטף אותי גל קטן של הנאה קמאית. בפנים שלך, בנאדם.