זה היה שבוע נהדר, זה היה שבוע קשה. דברים התנהלו כמו שצריך – בעבודה, באימונים, בחיים עצמם – ולהכל נלווה צליל צורם, כמעט בלתי נשמע. הפרעה קטנה בשדה הראייה, רעש רקע מעצבן מהרחוב, צעד קצת לא יציב, לא בקצב. 

ובלילה שבין חמישי לשישי התעוררתי שוב ושוב, חסר שקט ומנוחה. ושכבתי בחושך מנסה למצוא אשמים: לא שתיתי גלונים של אלכוהול, לא אכלתי יותר מדי, קפה אחרון אי שם בצהריים, נכנסתי למיטה בשעה סבירה, למה אני ער בארבע בבוקר.

בקפה שלמחרת לא הייתי טרוט העיניים היחיד. בלילה, כשהחושך וההגנות יורדות, אנחנו מתחילים להתמודד. ואולי בעצם להפך, מפסיקים לתחזק הגנות ונורמליות לכאורה, והכאוס שוטף פנימה. טסתי לאפריקה עם סיום המלחמה, נשמתי אוויר נקי מטילים, וחזרתי היישר לשגרה החדשה. יש לזה מחיר.

השגרה החדשה היא מעטה קרח דק. היא יציבה לכאורה: תמה המלחמה, לכאורה. הפסקת אש בצפון, לכאורה. הספריות פתוחות, אירועים מתרחשים, אפשר לתכנן קדימה. לכאורה. אלא שצליל של אופנוע בלילה עדיין מחדד את החושים ומכווץ את השרירים, והכותרות לא מפסיקות לקפץ מצד לצד: מתקרבים להסכם אבל מתרחקים ממנו, אף אחד לא רוצה להתחיל ללכת מכות שוב אבל הנה זה תיכף קורה, ומיצרי הורמוז, אלסטיים כמו מתעמלת אולימפית, תכף נסגרים/נפתחים. 

ובתוך כל זה אני יושב במשרד ומקבל זימון לפגישה שמתוכננת לסוף מאי ומתמלא זעם לא סביר על מי שזה לא יהיה שמתיימר לחשוב יותר מיומיים קדימה. מאיפה ההיבריס, עזות המצח, לדעת מה ירצו האלים וטראמפ שמניעים את כולנו על לוח דמקה ענק – כי שחמט זה בטח לא – ובהתאם להזמין אותי לפגישה בשלוש בעוד נצח, באמצע השלום עולמי/מלחמת נצח שתכף יגיעו או לא. 

למישהו נוח להחזיק אותי ככה, חרד, מתוח, ידיים על המקלדת ורגליים מוכנות לריצה למקלט. זה משרת אינטרסים, זה ממלא ארנקים, זה ממלא אותי כעס. אני מנסה לנשום, לזכור מי האויבים האמיתיים ומי המדומים, להרים את הראש ולהסתכל קדימה, למרות הכל, גם אל הפגישה ההיא בשלוש, אחרי, לפני או באמצע המלחמה. 

אחרי שאנחנו סוגרים את תאריכי הטיסה לרואנדה וקניה השותף שלי לנסיעת העבודה שואל בעדינות אם שמתי לב שלא נהיה בארץ ביום הזיכרון. שמתי. זו תהיה הפעם הראשונה הרחק מטקסים ובתי קברות. זה משמח, זה מסקרן. 

אנחנו מגיעים לרואנדה בזמן שבארץ מציינים את יום השואה. הזמנו סיור מודרך בעיר הבירה, קיגלי. באתר הופיעה תוכנית מסודרת לסיור, אבל כמו שנבין בהמשך, באפריקה תוכנית היא המלצה לא מחייבת. כך שהאטרקציה הראשונה שאנחנו נלקחים אליה בלי שידענו או הסכמנו היא מרכז הנצחה לקרבנות הטבח של בני שבט ההוטו בבני שבט הטוטסי. ברחנו מיום שואה אחד והגענו היישר למתחרה, מסתובבים במעין יד ושם רואנדי, שומעים סיפורי זוועה על שכנים שהורגים שכנים עם מצ׳טות ורובים. הכל מטרגר, האסוציאציות נעות בין מחנות השמדה לשבעה באוקטובר. מיליון איש נרצחו במהלך מאה ימים, ואנחנו תוהים אם להגיד להם שהשואה שלנו גדולה יותר, מוותרים ועוברים לתחנה הבאה בסיור. יש הרבה מה לראות. 

יום אחרי אנחנו כבר בנמל התעופה הקטנטן בקיגלי, בירת רואנדה. חייל מנופף למונית שלנו בכניסה, מפנה אותה אל מאחורי ביתן קטן ומסמן לנו לצאת. זכרונות ממרכז ההנצחה של אתמול ומחשבות על הוצאות להורג, ואחרי בדיקה שגרתית מאפשרים לנו להמשיך הלאה, לטיסה לקניה. 

בקיגלי הסתובבנו ברחובות כמו, ובכן, תיירים. מצלמה תלויה על הצוואר, טלפונים בידיים. בניירובי זה סיפור אחר. נהג אוסף אותנו משדה התעופה, ואין דבר כזה להסתובב סתם כך ברחוב. בששת הימים הבאים אנחנו משונעים ממקום למקום. במלון ובמשרד יש בכניסה מכונת שיקוף וגלאי מתכות, ועוד לפני שמגיעים אליהם יוצא שומר ובודק את המכונית: מקל עם מראה כדי להציץ בתחתית, תא מטען, דלתות, תא כפפות. רק אחרי כל זה אפשר להיכנס פנימה, לחלל נקי, מעוצב, מערבי. בחוץ? בחוץ עולם שלישי. ברחובות יש ביוב ואין מדרכות או תאורה. עיר של קצוות. 

במשרד אנחנו שואלים את אחד המקומיים אם באמת מסוכן לנו להסתובב ברחוב. הוא חושב לרגע: ״עדיף שלא״. אחר כך הוא שואל אותנו בעדינות על המצב בישראל, ואיך חיים עם טילים על בסיס יומי. ברור שהוא מרחם עלינו, כי איך אפשר לחיות ככה. אנחנו מרחמים עליו, איך אפשר לחיות במדינה שאי אפשר ללכת בה ברחוב  בלי חשש. כולנו צודקים. 

יומיים לפני סוף המסע מגיע יום הזיכרון. אני לא מרגיש כלום, וזה נפלא. בכל פעם שאני מציץ בכותרות אני קצת מופתע להיזכר שהיום הוא ה-יום. חברים שואלים בווטסאפ מה שלומי ביום המסובך הזה, ושלומי מצוין. אני מרגיש כמו אדם שסובל מאלרגיה חריפה, שנסע למקום עם אקלים ידידותי. פתאום אפשר לנשום. זכרונות קשורים למקומות, ואפריקה כל כך רחוקה. 

זו היתה נסיעת עבודה מוצלחת, זה היה מסע מפרך ומרתק, זו היתה הזדמנות להתרחק ממלחמות, לפחות אלה שנוגעות לי. בדרך חזרה אל על מארגנת לי תזכורת לשכונה שבה אני גר והמזוודה שלי נעלמת, ומגיעה רק יומיים אחרי. אי ודאות, דיסאינפורמציה, מערכת אטומה. כמה טוב שבאת הביתה.