ביום שאחרי הבחירות הלכתי למסיבת פורים. משפט מוזר, אבל במציאות הנוכחית האם נותר עוד משהו שאפשר להגדיר כ״מוזר״? מבין שלל הדברים שמטרידים אותי גם לזה יש מקום: התחושה של היעדר מעקה בטיחות, המציאות היא מדרון חלקלק נטול הגנות, ומה שנראה בלתי אפשרי ובלתי נתפס עכשיו הוא המציאות הברורה מאליה של עוד שתי דקות. אין יותר דבר כזה, ״מוזר״.

זו היתה מסיבת פורים שתוכננה למרץ, אלא שגם לאיראנים היו תוכניות. ההנהלה החליטה שטילים או לא, אנחנו נחגוג, והמסיבה נדחתה לאוקטובר. אם כבר אנשים השקיעו בתחפושות אז נתפוס טרמפ על האלווין של הגויים. מי ידע שהתאריך נופל יום¹ אחרי הבחירות? מי יכול לתכנן במדינה הזו משהו? וכך מצאנו את עצמנו באולם לא מלא מדי, ועם אנשים שהגיעו עם תחפושת מושקעת שנרכשה באמזון במקום מושבם בחו״ל קצת לפני שהמריאו לכאן כדי להצביע.

ביום הבחירות עצמו התעלמתי מהמדגם. הטלוויזיה היתה כבויה ואני עסקתי באסקפיזם. כשחבר שלח לי הודעת ״זה לא נראה טוב״ התעלמתי. הלכתי פעם לישון עם פרס ראש ממשלה וקמתי עם ביבי, הטראומה עוד צרובה בי, אינני מעוניין. למחרת בבוקר קראתי את הכותרות ולא הצלחתי להבין את התוגה והנהי. המספרים לא היו מאוד שונים מהסקרים שראיתי לפני, ומכיוון שאני לא גזען מעבר לגבולות הטעם הטוב שמחתי לראות שלצד שבחרתי יש רוב, גם אם יש בו – הו לא – ערבים. והתפשטה בי תחושה משונה של דיסוציאציה, הקולות מסביבי, בפיד וברחוב, דיברו על מציאות אחרת לחלוטין מזו שאני ראיתי. כולם מסתובבים בלי חולצה ולי קר, מי המשוגע, אני או הם?

למחרת הלכתי למסיבה, בלי חשק מיוחד לחגוג, בלי להשקיע בתחפושת. כבר מזמן לא מתחפשים כאן, אנשים השילו מעליהם את מסיכות הממלכתיות, ועוסקים בהסתה, שנאה בחינם וביוקר וריסוק מוסדות על ימין ועל שמאל. ברי סחרוף עלה להופיע מול קהל קטן אך נלהב, ותהיתי אם אתגעגע בקרוב לימים כאלה של נורמליות תל אביבית. וחשבתי שלפחות אין רוב לממשלה היוצאת, זו שאיימה להפוך אותי למהגר בעל כורחי. אפשר להישאר כאן עוד קצת, ולהמשיך לטפח בסתר את חיית המחמד מזן הולך ונכחד, תקווה.

אני לא אוהב נוסטלגיה, אני מפחד ממנה. יש משהו בהתרפקות על העבר שמזכיר לי כריש שהפסיק לשחות. אם אעצור ואביט אחורה זו תחילת הסוף, צריך להתקדם או למות. מוזיקה, טכנולוגיה, תובנות על החיים עצמם, אסור להיתקע.

ערב לזכרו של יוסי אלפנט נשמע כמו מתכון למתקפת נוסטלגיה קטלנית. חגיגה של מוזיקה שהשיא שלה היה לפני 30 שנה פלוס מינוס. ההתחלה לא בישרה טובות: קהל מבוגר שיושב בנימוס ומקשיב לביצועים טובים יותר או פחות של רוק ישראלי מפעם. אני מניח שלא מעט אנשים באולם שמעו את השירים האלה בגירסה המקורית, במועדונים שבהם אף אחד לא ישב. בזה אחר זה עלו זמרים וזמרות, כל אחד ביצע שיר, לפעמים הוסיף איזה משפט מז׳אנר המנוח ואני, והזמין את הבא בתור. זה היה נחמד וקצת עצוב. 

ואז עלה מאור כהן, התחיל לשיר ועצר מייד: ״מה זה פה, סינמטק?״ והורה לאנשים לקום ולהתחיל לזוז, והשתולל וצרח על הבמה, ומשהו באוויר השתנה. פחות ערב זיכרון עם טקס בישבן, יותר הופעה שמזיזים בה את התחת. כהן שאב את הקהל מהעבר, ניער ממנו את קורי העכביש וגרם להם להפסיק לבהות במראה בבבואה שהזדקנה, להתעלם מזוטות כמו זמן או גב כואב, ולקפוץ לצלילי המוזיקה שעיצבה אותם.

וכל מי שעלה אחריו גלש על הגל הזה, מתמודד בגבורה עם תועפות הכריזמה שכהן השאיר אחריו על הבמה. והיה ברור שמי שאצר את הערב ובחר מי יעלה מתי ידע מה הוא עושה, מגביר את הלהבות לאט לאט, עד לעלייתו של המלך הבלתי מעורער, ברי סחרוף, עם ״סדר יום״ האלמותי. 

ובשלב הזה כל האולם כבר עמד, כי גם אם הכיסאות מסומנים זה בכל זאת הופעת רוק, ואני צעקתי ורקדתי ומחאתי כפיים. מבין שיש דרך אחרת להתמודד עם העבר, שלא חייבים להסתכל בתוגה אחורה. והאנשים שסביבי חגגו את בסיסי האם התרבותיים שלהם, שהפכו אותם למה שהם היום, והישירו מבט קדימה, והרימו יד עם אצבע משולשת מול העולם שבחוץ, והזמן והגיל ובכלל. רוקנרול. 

הלכתי להופעה של ברי סחרוף וראיתי את האור שוב, או מחדש, או אולי מההתחלה. אני שונא הופעות נוסטלגיה, ובכל פעם שאני כבר מגיע לראות תחנת תרבות מאפירת שיער מנעורי מתלווה לאירוע חשש כבד. סחרוף היה התפכחות נעימה.

לא מעט מאלילי הרוק שלי מופיעים גם היום. חמי רודנר סיפר בראיון שיש לו חוזה עם המעריצים: הם באים להופעה, הוא מחזיר אותם בזמן לגיל 17. הייתי בהופעה של "איפה הילד" בבארבי וזה היה בדיוק ככה. מכונת זמן שלקחה אותי לסוף התיכון תחילת הצבא, וגרמה לי לזוז ולשיר לצלילים מן העבר, ולשמוח, ולהישאר אחר כך קצת מרוקן. כי אני כבר לא בן 17, כי זו היתה זריקה של סם, רגשות שהוחדרו עם תווית פג תוקף של כמה שעות. וכשהסם יורד והמציאות חוזרת ומזכירה את כל מה שהיה ונגמר ואבד, זה קצת עצוב.

"איפה הילד" נשמעו בדיוק כמו אז, כשרק גיליתי אותם. אבל היום הם בני חמישים ומשהו, שרים באותו עיבוד שירי אהבה פצועים שבטח התאימו להם בול לפני 30 שנה, ועכשיו מתפקדים על תקן מכונת להיטים, מכונת זמן. החיבור שלהם ושלי ל"מה שעובר עלי" הוא נוסטלגי. אין לו תוקף במציאות. זה נכון גם לגבי הקספרים, ו"מוניקה סקס". ואלה עוד המקרים המוצלחים, שמעתי את פורטיס מנסה לשיר בחיפוי כבד של הלהקה שלו ב"אינדינגב". זה היה עצוב ממש.

אבל סחרוף לא שם. מכונת הזמן שלו עובדת הפוך. היא לא שיגרה אותי אחורה בזמן לאשליה מתוקה של נעורים שחלפו. היא הביאה את שנות התשעים אל אני המבוגר, ועדכנה וחיברה אותן לכאן ועכשיו. 

זה לא רק שסחרוף נראה ומתנהל על הבמה כמו מישהו שעדיין רעב ונוכח וקיים, ולא עושה קריוקי למיטב להיטי העבר שלו. וזה גם לא רק העובדה שההופעה מורכבת משירים פחות מוכרים בהגדרה. אלה העיבודים. יום אחרי שמעתי כמה מהשירים שאהבתי נורא פעם מזמן ושכחתי מקיומם עד ההופעה, וגיליתי שהביצועים המוקלטים נשמעים מיושנים, חזקים הרבה פחות מאלה ששמעתי על הבמה. סחרוף לא ניסה להגיש למעריצים את אותה מוזיקה באותה אריזה. מה שנוגן על הבמה היה גירסה אחרת, מותאמת לסוף 2019. כשהוא שר על לילה בודד בבית מלון זה כבר לא נשמע כמו רוקר צעיר שמקטר אלא כמו אדם מבוגר, העיבוד היה מחוספס ובועט, לא קריר וחלקלק כמו ב-"1900?".

אולי זו גם איכות החומרים, אולי השירים של סחרוף היו תמיד פחות נטועים בהווה מסוים. אני בספק. אני חושב שזה האיש, האמן, שנותר רעב, שלא רוצה לוותר, לעצור, להפסיק להתקדם ולהסתפק רק בעבר. זה לפחות מה שעבר אלי בהופעה של יותר משעתיים שעשתה לי טוב, היי טבעי שעדיין לא ירד. איזה נסיך.