כשצעדתי ברחוב בדרך הביתה הם עוד היו שם. כמה שעות אחרי יצאתי עם הצאצאה לסיבוב גלידה ובמקום בו הם היו נותר חלל. רק המנעול השבור, מושלך על הרצפה, העיד על מה שהתרחש. היו אופניים ואינם.

התחושה הראשונה היתה עלבון. יש משהו מעליב בעובדה שמישהו בא ולקח דבר שהוא שלך. הרגשתי כמו ילד בגן שילד אחר חטף לו צעצוע מהיד. היי, אבל זה שלי! מעבר לזה הטרידו אותי הנסיבות: שעת ערב מוקדמת, רחוב קטן צמוד לשדרות רוטשילד. לא סמטה אפלה, לא השעות הקטנות של הלילה. ככה סתם באמצע היום כמעט. ואם זה יכול לקרות פעם אחת, למה שלא יקרה שוב? למה בעצם שלא יפרצו לדירה שלי, יכייסו אותי ברחוב, ישדדו ממני את הנעליים בזמן שאני יושב בבית קפה? משהו בתחושת הביטחון, בהנחה שיש סדרי עולם בסיסיים, התערער. סתם כך בגלל זוג אופניים. 

הפסקה לצורך הספד קצר לאופניים: שירתתם אותי נאמנה כמעט שבע שנים. השקעתי בכם לא מעט: בחרתי בדגם יקר ומוצלח, ועם הזמן תוקנו תיקונים, הוחלפו חלפים ונוספו מדבקות רבות משמעות מאי אילו אירועים של אנשים אהובים. דיוושתי עליכם לפגישות חשובות יותר או פחות, דייטים, שיחות פרידה, עבודה, סרטים, ומה לא. תודה ושלום, הייתם מעולים.

ממשיכים. לא שבישראל של 2026 צריך ליפול קרבן לגניבת אופניים כדי להבין שהמציאות היציבה של חיינו היא תעתוע, ובכל זאת לקחתי את העניין קשה יותר ממה שציפיתי. קיללתי קצת, כתבתי פוסט שמאחל לגנב מוות איטי ממחלות מין אקזוטיות, וניגשתי לחנות האופניים הקרובה. קניתי זוג זול יותר ומיוחס פחות, השקעתי במנעול שאמור להיות קשוח מקודמו, קשרתי את האופניים החדשים והלכתי לישון. בבוקר, עוד לפני הקפה, ניגשתי למרפסת כדי לבדוק. הם עדיין היו שם. 

אני תוהה כמה זמן יעבור עד שאפסיק לבדוק באובססיביות אם הם נגנבו. אני מרגיש שאני בבנייה מחדש של יחסי האמון עם המציאות הקטנה שלי. המטרה: לחדש את אשליית היציבות, התחושה שדברים מונחים במקומם ובעולם יש חוק וסדר. אני יודע שאין, אבל האשליה חשובה, חסרת תחליף. אי אפשר לחיות עם המציאות בלבד.