עוד יומיים והעצבים שלי מרוטים. כל שיחה, ולא משנה איך היא מתחילה, מגיעה לאותו מקום, כמו נחל עכור שזורם לים זועף וסוער. בחירות. בקפה של שישי מישהי התחילה לדבר על פירות כדי להחליף נושא. בננות, כן או לא? חמש דקות אחרי אנחנו חוזרים לדיון על מה יהיה, האם ישבשו, יפתחו במלחמה כדי לדחות, ועוד מכל הטוב הזה.

אלה לא הבחירות הראשונות שמוגדרות גורליות. כבר שנים שהצל של נתניהו מרחף מעל השכונה המטאפורית שאני חי בה, שהשלטון פה מנוגד לערכים ולאמונות שלי. ובכל מערכת בחירות יש איזו תקווה, ואז טעם מר של אכזבה. אבל בארבע השנים האחרונות הכל הקצין. השבעה באוקטובר היה התפרצות הר הגעש הרדום לכאורה של כל מה שהודחק בשלל מבצעים צבאיים, כיבוש זוחל ועוד רעות חולות. ומרגע שהלבה פרצה החוצה אין לחזור לאחור. יש תג מחיר לשקט מדומה.

אם מחפשים נקודת אור אפשר לפנות לחבר לנין ולציטוט המיוחס לו ״כמה שיותר רע – יותר טוב״. בלי פלסטרים, בלי משככי כאבים שמעלימים את הסימפטום ומשכיחים את הבעיה. קיבלנו הצצה לעתיד הפוטנציאלי כאן, חשוך, שמרני וקנאי. לא עוד ממשלת אחדות ותחושה שקרית ונוחה של נורמליות, אלא כל האמת בפנים: מלחמה וניתוק וחיים במדינה מצורעת וקנאית. איראן זה כאן, והמערב מתרחק, והבועה התל אביבית שלי עומדת להידרס על יד D-9 לאומני.

ואני רוצה לחיות במערב. הפחד הגדול שלי מהבחירות הקרובות הוא מההחלטות שאיאלץ לקבל אם התוצאה תהיה עוד מאותו דבר. האם אני יכול להמשיך לחיות כאן עם בן גביר שר ביטחון או ראש ממשלה, למשל. אני לא רוצה להיות מהגר, אני לא רוצה לחיות במקום שזר לי ואני לו. ואני מפחד מחיסול העתיד כאן, לי ולילדי.

ומכיוון שייאוש הוא לא אסטרטגיה מוצלחת, אני עושה את המעט שאני יכול. ביום שלישי אלך להצביע, ואתנדב קצת בדוכן של הדמוקרטים, אירוע די חריג לאיש נהנתן ועצלן שכמותי. אני מקווה שהצלחתי לשכנע לפחות אדם אחד שלא תכנן להצביע להטריח את עצמו לקלפי, ואולי הפוסטים כאן יזיזו עוד אדם או שלושה. ומה יהיה ביום רביעי? אני מקווה שאקום למציאות שיש בה פתאום קרן אור קטנה. קמצוץ של תקווה יספיק לי.