באמצע השבוע גלעד הודיע שאמא שלו מתה. לא ראיתי אותה עשורים, והיא קפאה בזמן עבורי, כמו החברים של תומר מהיסודי, כמו אמהות של חברים ותיקים אחרים. אני מכיר את גלעד מהתיכון. ההורים שלו, כמו של שאר החברים שלי, היו חלק ממנו, חלק מתפאורה, עוד מרכיב במכלול הזה של ״חבר טוב שלי״. 

זו הגדרה חמקמקה, חברים. גם לפני התיכון היו לי חברים, כלומר ילדים שהגעתי אליהם הביתה והם אלי, ואחר כך הלכנו ביחד למסיבות ולסרטים, כל מה שנהוג ומקובל. ופה ושם היו אפילו חברים קרובים, וכאלה שהדברים שעניינו אותי, כמו קומיקס וספרי מדע בדיוני, עניינו גם אותם. אבל תמיד היתה גם איזושהי שכבת בידוד בינם לביני. איזשהו מעגל אחרון שאף אחד לא עבר. 

ואז הגעתי לתיכון, ופגשתי את עמרי וגלעד, ובפעם הראשונה הרגשתי את המעגל הזה נעלם, ואת היעדר הבדידות המוחלט. הרגשתי שמצאתי אנשים שלא רק אוהבים את הדברים שאני אוהב, אלא אוהבים אותם גם בדיוק מאותן סיבות. חברים שדוברים את השפה שלי בדיוק. 

בילינו המון ביחד, עוברים בין הבתים זה של זה, כשההורים מרחפים ברקע. אמא של גלעד היתה אשת קריירה, לא בדיוק דבר נפוץ בסביבת המחייה שלנו, ובשלנית על. הבדיחה שרצה על אבא של גלעד היא שהוא למעשה רוברט דה-נירו במסווה, נח ברעננה בין סרט לסרט. איש מעולם לא ראה את דה-נירו ואבא של גלעד באותו מקום, עובדה שאין להכחיש. היי, היינו אומרים, ראיתם שאבא של גלעד הוציא סרט חדש? 

דה-נירו הזדקן, וגם אבא של גלעד, שלחץ לי את היד בשבעה, לא תואם את התמונה שיש לי בזיכרון. אני מניח שזה נכון גם לגבי שלושתינו. אנחנו גרים במקומות שונים, וחיים חיים אחרים מאוד זה מזה. עם עמרי הקשר נשאר קבוע וקרוב, עם גלעד פחות. בשנים שחלפו ליקטתי עוד כמה חברים שמצאו את דרכם דרך המעגל, דברים השתנו.

אבל כשישבנו ליד שולחן הפחמימות הטיפוסי של השבעה ודיברנו, היה הד של משהו מוכר. גם אם השיחה נגעה יותר במוות ובסימני הגיל ופחות בנושאים שהעסיקו אותנו בהפסקות בתיכון, עדיין היה שם משהו מהשפה המשותפת ההיא, שלי ושל החברים האמיתיים הראשונים שלי. 

בראשון בבוקר קיבלתי את ההודעה: סבתא נפטרה. זה היה אחרי שבוע שבו היתה מורדמת ומונשמת. היא היתה בת מאה, כבר עשור היא לא לגמרי איתנו, וההידרדרות היתה איטית אך ברורה. ולמרות כל זה התגובה הראשונית שלי היתה הפתעה. סבתא מתה? בהלוויה אמרתי לאחי שאתה מתחיל עם שני סטים של סבא-סבתא וצמד הורים, ומשם זה מידרדר. נשארנו עם הורה אחד. 

אז למה הפתעה: אולי כי אני חי ונושם תרבות שלא מקבלת את הסוף, מדחיקה אותו. אני עושה בדיוק אותו דבר, ואז המוות מגיע, נוקש בדלת, איזה הלם. 

אולי זה בגלל שאצלי במשפחה המוות נוטה להיות מפתיע וטראגי. התקף לב משום מקום, כוחות צבא מצריים, כמעט אף פעם לא גלישה טבעית במדרון מתון אל סוף ידוע מראש. אני לא מנוסה מספיק בז׳אנר הזה. 

אולי ההפתעה נובעת מכמות הפעמים שבהן כבר כמעט הספדנו אותה. החמרה במצב ועניין של ימים פה, נפילה ולא בטוח שתשרוד את הלילה שם, ותוך כמה ימים התאוששות פלאית. באיזשהו שלב השתכנעתי שהאישה בת אלמוות. תקבור את כולנו. 

אולי זו הביוגרפיה שלה. בריחה מהצעדה לגטו, אוניית מעפילים שטבעה, גירוש לקפריסין, מלחמת העצמאות בקיבוץ יד מרדכי, ולבסוף בורגנות וניהול גן ילדים. מי ששרדה את הנאצים, הבריטים, צבאות ערב וילדים בטנטרום, לא התרשמה כנראה יותר מדי ממלאך המוות. אבל יש לו סבלנות, הוא תמיד מנצח בסוף, גם אשכנזיות קשוחות במיוחד.

ורק אחרי שהיא נפטרה הבנתי שכבר שנים אני באיזו ציפייה מתוחה, שהפכה לרעש רקע שלא שמים אליו לב עד שהוא נפסק, המתנה מכווצת כתפיים לבלתי נמנע. נוחי בשלום סבתא.

יש משהו מוזר באבל שאין בו כאב, רק עצב שקט. אני מנסה להיזכר בסבתא שהיתה לי והזכרונות של העשור האחרון נערמים ומסתירים את הזמן שקדם להם, את האישה החיונית והסבתא שמקריאה סיפור ומספקת ממתקים ביד נדיבה. זו הקלה גדולה לנשארים מאחור, אבל אני אדם אנוכי. לא צריך לגרור את כל זה עד גיל מאה, אני לא רוצה להחליק לאט במדרון. אני רוצה שיבכו עלי קצת, מה יש. קצת תוגה לא תזיק. 

חברה טובה סיפרה לי על חופשה משפחתית ביוון שכללה רעידת אדמה ופציעה של אחת מבנותיה מחלון שהתנפץ, ועדיין הרגע הגרוע ביותר מבחינתה היה כשנכנסה לחדר ותפסה את ההורים שלה באמצע סקס. 

הבנתי אותה לגמרי. מי רוצה לחשוב על ההורים שלו בהקשר של מין לעזאזל? איכס. רק במחשבה שנייה הגעתי למסקנה שמדובר בכישלון חינוכי חוצה דורות ומהדהד. 

בחזרה ליוון, לשם הגיעו גיבורי הסדרה ״יום אחד״ בפרק שראיתי השבוע. מכיוון שנגה צפתה בסדרה אני כותב לה רשמים ותהיות מדי פעם. אנחנו מתכתבים על ספרים ששנינו קוראים, מוזיקה ועוד נושאים, ובדרך כלל זה מתקבל יפה ומוביל לשיחות מעניינות. הפעם התגובה היתה ״איכס אבאאאא״. ההודעה שגררה את התגובה הזו היתה ״פרק רביעי, הם ביוון, שישכבו כברררררר״.

השאלה היא מה הופך דווקא את הנושא הזה לטאבו. הילדים שלי ואני מדברים על מוות, על זוגיות, על כל נושא שבעולם כל עוד הוא כולל אנשים לבושים, לפחות חלקית. אני חושד שכמו ברוב המקרים אני אשם. יש המון תחומים שבהם חלה התקדמות בין הדורות. מה שהיה טאבו פעם נאמר היום בגלוי, ביקורת על ההורים היא לגיטימית, טיפול פסיכולוגי כבר מזמן במיינסטרים. הילדים שלי אמרו לי דברים שאני בקושי העזתי לחשוב לגבי ההורים שלי. 

עד שזה מגיע לסקס. מה שלא דובר והונכח כשהם היו קטנים, מה שקיבל רק את הטיפול הסטנדרטי של שתיקה וגישה אמורפית ושמרנית, לא יהפוך פתאום לנושא שיחה לגיטימי. בתחום המסוים הזה הפנמתי לחלוטין את הגישה של הדור הקודם ואת מה שמשדרת הסביבה, התקשורת, כולם – תחום אפור של אסור, מלוכלך, לא נושא לשיחה בין בני תרבות, למעט רמיזות נבוכות ובדיחות גסות. 

לא משנה כמה התקדמנו לכאורה, כמה פודקאסטים וטורים על מיניות יצוצו, יש משהו במין, בראשוניות ובחייתיות שלו, במרחק שלו ממילים וחשיבה רציונלית, שנשאר מחוץ למשחק. בעיקר אם הוא מערב הורים. אולי בין היתר כי חלק מסוד הקסם שלו הוא בדיוק זה, הלא מוגדר והאפל, המסתורי והיצרי. ועדיין חבל לי שתחום שלם מודר ולא ידובר כנראה, וגם חבל לי על גיבורי ״יום אחד״ היפים, שאוכלים את הראש אחד לשנייה. שישכבו כבר.

קודם שמענו את הרעש, טרטור המנוע המאיים, ואז הוא פרץ פנימה, דוהר כמו עטלף מהגהינום. 

המגרש היה שקט למדי עד לאותו רגע. אני והצאצאה קלענו לסל בצד אחד, שני ילדים שיחקו בצד השני, ומסביב רק דממת אחר צהריים של רחוב תל אביבי צדדי. ואז הגיע האופנוען. הוא היה כבן 8, רכוב על אופנוע צעצוע חשמלי עם צליל שנע על המנעד שבין מכסחת דשא לבואינג. הוא דהר פנימה, מזגזג על המגרש, עובר קרוב מדי לכדור, קרוב מדי למשחקים בו, קרוב מדי לחיים שלי.

אחריו הגיעו אבא וילד נוסף, רכוב על סקייטבורד. האב נראה נינוח. הם התפרסו על הטריטוריה. החצר של בית הספר לאמנויות גדולה למדי. יש מגרש כדורסל, לידו רחבה ריקה בערך באותו גודל, ועוד שטח קטן ועליו שולחן פינג פונג. היה ברור שהאב המסוים הזה לא מאמין בתוכנית החלוקה. ילד אחד ניצל את מלוא הרחבה לאימוני סקייטבורד, השני טס עם האופנוע על מגרש הכדורסל, משם לרחבה, וחזרה. האב הפטיר מדי פעם קריאות אזהרה כלליות, שלא ישתולל מדי, בלי לרדת לפרטים.

הוא לא נראה איש רע, האבא. לגמרי מתאים לכל הסטריאוטיפים של מרכז תל אביב. אם הייתי רואה אותו ברחוב הייתי מניח שהוא הצביע מרכז ושמאלה, משתתף בהפגנות בקפלן, בטוח שהוא מהטובים. אבל בסופו של דבר אנחנו בישראל. המגרש, הרחוב, כולם טריטוריה, שטח להשתלט עליו, להפגין בעלות. החיים כמאבק בלתי פוסק על המשבצת שעליה אתה עומד, כי מישהו – אמיתי, דמיוני – יחמוד אותה. 

זה נכון בשטחים, זה נכון בעיר הגדולה. אז מה אם יש מקום לכולם. לרגע לא עלה על דעתו של האב להגיד לבן האופנוען להגביל את הדהירה לשטח שבו לא משחקים כדורסל. מה פתאום להגביל? כולם רוצים להשתלט על הכל. בוויכוח על הרחצה המופרדת במעיינות, וגם במגרש הכדורסל. המטרה היא לא להבין איך כולנו נסתדר במרחב ביחד, אלא איך אני אקבל את שלי על חשבונך. מישהו תמיד דורש שיוותרו בשבילו, טוען שמגיע לו יותר. דו קיום על סכינים.

בסופו של דבר הילד התרסק. סיבוב חד מדי, נפילה כואבת, בכי גדול. האב לקח אותו על הידיים, טרטור המנוע נדם. המשכנו לשחק על המשבצת שלנו, עד הפולש הבא.

 למעשה לא קרה כלום, אין דרמה, אפשר להתפזר. ניתוח קצר ופשוט, התייבשות קלה ושכיחה למדי אחרי, עילפון וחבלה קלה במצח, וזהו. סוף טוב והביתה. קורה כל יום. 

שני חצאי ימים ביליתי בבית החולים, משגיח על אמא שלי עד שתשוחרר הביתה. הצוות היה נחמד ומאיר פנים, המקום לא היה צפוף מדי – לא פגשנו את הזקנה במסדרון – אפילו האוכל היה סביר. ועדיין היה משהו נורא בחוויה. בית חולים, מקצועי ונעים ככל שיהיה, הוא מקום נורא. זה בדם שלו.

חוויית האשפוז הלא צפוי היא קריעה, זרוע שאוחזת בך ומנתקת באלימות מהמציאות היומיומית, מאשליית התוכנית והשליטה. בבת אחת לוח הזמנים משתנה והופך תלוי בביקור רופא, מכתב שחרור, בדיקות כאלה ואחרות. מתי יקרו כל אלה? עוד מעט. תלוי בחולים אחרים, במקרי חירום, בשלל נסיבות שאין לך שליטה עליהן. זה כוכב אחר, מציאות שאין בה הפיכה משפטית, פצצות איראניות ושאר זוטות. בכוכב הזה עוסקים בלחץ דם, בנוזלים שנכנסים ויוצאים מהגוף, בחיים ומוות. המוות הוא אופציה סבירה ותמידית.

הרופא האנגלוסקסי החביב מישש ובדק, שאל את אמא שלי שאלות שבאירוע חברתי מתוקן היו גורמות להרמת גבה וביטול כל הזמנה עתידית לקפה, הביט בחבורה שעל המצח שלה ופסק: ״יהיה לך קצת הארי פוטר״. עירוי נוזלים, המתנה לתוצאות של כל מיני בדיקות ואפשר יהיה ללכת הביתה. בינתיים האחיות נעות מכאן לשם, צוות הניקיון שוטף ומחליף, מדי פעם אני צריך לצאת מהחדר כדי לספק מראית עין של פרטיות בסיסית. בית חולים הוא לא מקום לחובבי פרטיות וביישנים, את הכבוד העצמי הבסיסי הזה תשאירו בחנייה.

מחוץ לחדר יש עוד לווינים כמוני שמחכים לעדכונים, ובינתיים משוחחים בטלפון על הכל: הפרשות, סיכויים, חששות. פנים נפולים, עיניים נוגות, לא כולם יוכלו לעזוב את הכוכב בקרוב, או בכלל. מתחשק לי להבהיר שאני רק מבקר פה, תייר מזדמן. 

כשאני חוזר הביתה אני רוצה לשרוף את כל הבגדים שלבשתי. הם הולכים לכביסה ואני נכנס למקלחת רותחת. אחר כך אני יוצא החוצה, לרחוב, ולא מצליח לחזור, שואב כמה שיותר שמש ואוויר נקי נטול מחלות. הכוכב הזר של בית החולים נראה רחוק עד לא קיים, אמא שלי כבר בבית, ועם קצת מזל לא נחזור לשם בזמן הקרוב. או אף פעם. 

מסיבות שונות ולא מוצלחות יצא שהתכנסנו אמא שלי, האחים ואני לשיחה משפחתית. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל חושד שאצל רוב המשפחות הפרקטיקה דומה: נפגשים בשלל אירועים, מדברים הרבה אבל לא אומרים יותר מדי. שיחות חולין, עדכונים, מידע בלתי רגיש מעל לפני השטח.

אבל ברגע שבו פגישה מוגדרת מראש כ״שיחה״, הדברים משתנים. לא באנו כדי לאכול יותר מדי קלוריות ולפטפט על רקע שאון הילדים. באנו עם אתי חפירה. התכנסנו כאן הערב כי משהו בסיסי במשפחה שלנו טולטל והתמוטט. זה מקרב מצד אחד, זה מסוכן מצד שני. ודיברנו. והעלינו תלונות ישנות, ותסכולים של שנים, ותקשורת מוגבלת של עשורים. והיו גם שיחות המשך.

והמסקנה המרכזית שהגעתי אליה הזכירה לי כתבה שקראתי, מז׳אנר סוף העולם, גרסת המדע. מתברר שמתחת לקרחוני אנטרקטיקה שוכנים הרי געש רדומים. שנים ודורות חולפים, וההרים ישנים מתחת לקרח. אלא שההתחממות הגלובלית משנה את כללי המשחק, ושכבות הקרח הנצחיות לכאורה נמסות. המעטה שהסתיר את הרי הגעש מן העולם הולך ונעלם.

מה יקרה כשההרים ייחשפו לאור השמש? הסיכוי להתפרצות יגדל, וההשפעות הסביבתיות צפויות להיות בסדר גודל של חורבן, שמד, סרט אפקטים של מייקל ביי, הצפות ורעידות אדמה וצונמי. בלאגן.

זו מוסכמה אנושית ידועה – אם תפליג מעבר לגבולות הנודעים תיתקל בדרקונים, אם תחפור עמוק מדי תעיר מפלצות משנתן. אם תחקור את החלל החיצון תיתקל בנוסע השמיני. במופלא ממך אל תדרוש, או לפחות תביא רובה. הישאר על השביל המסומן, למה לך צרות?

אני רוצה לדבר על הכול. אני לא בטוח שצריך. לפחות לא עם כולם. לפעמים קל יותר לדבר עם מישהו שקרוב אליך אבל לא יותר מדי. שיחה עם חבר נפש או בת זוג עשויה להכיל יותר מאשר שיחה עם בן משפחה. מתחת לפני השטח לא רובצים מטענים של שנים, הרי געש כבויים שמחכים לשעת כושר. צריך למדוד ולבדוק בזהירות כמה בן השיח מסוגל לספוג. לזכור מה הוא עבר, איתי, לפעמים בגללי. בדרך כלל אני מגלה שאני יכול לומר יותר ממה שחשבתי. לא תמיד. את הקרח צריך לחצוב בזהירות ובמידה. לבה משפחתית רותחת זה עניין לא נעים.

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.

החרדה האמיתית מזדחלת ב-17:21, כמעט לא מורגשת. הרופא אמר שעתיים, כולל הכנה, הרדמה והתאוששות. חלון הזמן הזה נסגר ב-17:20. בחדר ההמתנה מותקן צג, מעין לוח המראות-נחיתות כזה. ליד המספר הסידורי שמייצג את אמא שלי כתוב עדיין ״בניתוח״, בכחול כהה חמור סבר. הדקות חולפות. הסטטוס לא משתנה.

כאב בטן חריף שלא חלף הוביל לביקור במיון בבוקר, ולהחלטה על ניתוח בצהריים. כיס המרה. אני מחפש בגוגל מה זה ולמה צריך את זה. מתברר שאפשר לחיות גם בלי, אז חותכים. אבא שלי, האיש שייסע חצי מדינה כדי להחליף נורה למי מילדיו הבוגרים, אומר שאין סיבה להגיע. בקבוצת הווטסאפ של האחים יש קונצנזוס שהוא מדבר שטויות. אבא שלי כבר בילה בבתי חולים. בחלק מהמקרים זה לא נגמר טוב. אין סיכוי שהוא נשאר להמתין לבד עם החרדות שלו מחוץ לחדר הניתוח. אחי מודיע שהוא מגיע.

לא הרופא של אמא שלי

אני מתכנן לסיים כמה דברים בעבודה ולבוא, אבל מוצא את עצמי בוהה במחשב בלי יכולת להתרכז. אני צריך להגיע ולהיות שם כדי לקבל פרופורציות ולהרגיע את החרדה, חרדת נטישה של ילד שמפחד שאמא שלו תיעלם. בתי חולים מזכירים לפעמים את המובן מאליו, למשל את העובדה שאני אוהב את אמא שלי. אני קם ונוסע.

הסטטוס על הצג לא מתחלף. "בניתוח". אנחנו שקועים במסכים שלנו. הטלפון החכם הוא ידידו הטוב ביותר של הממתין החרד. פה ושם מדברים. על עבודה, על חדשות, על הילדים. אבא שלי נראה רגוע, כמו תמיד. אבל מאחורי המשקפיים אני מבחין בחרדה. או שאני משליך. מדי פעם אני נזכר במה שהרופא החביב אמר לפני שהחתים את אמא שלי על טופס. מונולוג של מהקל לכבד, מניתוח קליל של חצי שעה לשלל סיבוכים אפשריים. אמא שלי הביטה בו והעיניים שלה התרחבו עם כל עליית מדרגה בתיאור של מה שעלול להשתבש. אני מדחיק, מטביע את הבלחי הפחד.

עדיין ״בניתוח״. אני מנהל שיחת עבודה עם צמד אמריקאים מנומסים מהמסדרון. מתנצל, מבהיר שהכול בסדר, עוצר לרגע כשכורזים על ״קוד כחול במיון״. אחי יושב עם הלפטופ ועובד קצת. אבא שלי משוחח עם אישה שמחכה לבנה החייל שייצא מניתוח. אחר כך הוא מדבר עם גבר במקטורן, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, שמסתובב אנה ואנה בחדר ההמתנה. הנעליים שלו מצוחצחות, והוא נראה כאילו הגיע לכאן מפגישת עסקים. הוא לבד. מדי פעם הוא מדבר בטלפון ומעדכן מישהו שאשתו עדיין בניתוח. שעת האפס שלה היא 12.30, שעתיים לפנינו. הוא שואל אותנו למה אנחנו מחכים. אני נזכר בסרטי כלא, האסיר הוותיק ששואל את האסיר החדש על מה הוא יושב. הוא מספר על הניתוח של אשתו, סיפור מסובך ומסוכן בהרבה משלנו, סיפור שלא נראה שיהיה לו סוף טוב.

אני מרגיש את המתח והחרדה מצטברים בכתפיים, בבטן. האיש במקטורן תוהה אם אחרי הניתוח מגיע לחדר ההמתנה רופא כדי לעדכן את בני המשפחה, כמו בסרטים. אני חש צורך עז לפרוץ לחדר הניתוח ולשאול את הרופא מה קורה, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, לתפוס בדש החלוק שלו ולנער אותו קצת תוך כדי. נו כבר. אחי ואבא שלי מעיפים מדי פעם מבט במסך. אנחנו מנסים להבין בפעם המי יודע כמה אם העדכון הוא בזמן אמת, או שאולי יש עיכוב. משהו להיאחז בו.

כמעט שעה אחרי הדדליין מפציע ״בהתאוששות״ על המסך בירוק בהיר ומרגיע. קצת אחר כך מגיע הרופא. נחמד ומסביר פנים. הכול עבר בסדר. כצפוי. למה שלא יהיה בסדר בעצם? אנחנו נפרדים מהאיש במקטורן, שנותר להמתין בדד. אני מאחל לו בהצלחה. אחרי שעה אמא שלי מגיעה למחלקה, מסטולית לגמרי מחומרי ההרדמה ומצחיקה מאוד. היא חוזרת על "כמה טוב שבאתם" בווריאציות שונות כל שלושה משפטים. אחי החמוד אומר שהוא חושב שהוא הדחיק אפילו את זה שהוא מדחיק. אבא שלי נראה אותו דבר, אבל בלי החרדה מאחורי המשקפיים.

יום וחצי של אשפוז, אמא שלי משתחררת הביתה והסיפור נגמר. אני חושב על האיש במקטורן ומקווה לטוב.

אני מנסה להבין אם אני נמנע מלהעביר את קבוצת הווטסאפ של הגן למיוט לצמיתות כי אני באמת חושש להחמיץ פריט מידע חיוני, כגון חולצות לבנות למחר, קופסאות שימורים לתרומה, תחמושת חיה לתרגול מתקפת טרור, או כי אני נהנה להתנשא ולהתעצבן על השיח ההזוי שם.

זה הכול, הנושאים והווליום והכמות. חטיפים בימי שישי, כן או לא? דיון סוער בן 40 הודעות. מביאים מחר סופגניות לגן? התפלפלות של 37 הודעות עם תת-הסתעפויות. תוכנית אמנותית לקייטנה?  יותר מדי טלוויזיה? יום שלם של לכאן ולכאן ולפה ולשם.

הדיונים בקבוצה מתנהלים ללא הרף, ללא משוא פנים וללא הומור. אני לא מבין מאיפה יש להורים את הזמן והסבלנות, ויותר מזה אני לא מבין את הצורך. אני זוכר את עצמי הילד מקשיב לשיחות של מבוגרים על ביטוח ומכוניות ובתים, ונשבע לעצמי שהשיחות שלי עם חברים יהיו על נושאים מעניינים באמת. ספרים וסרטים ומוזיקה למשל. שלושים ומשהו שנים אחר כך אני עומד בזה באופן סביר. והמבחן העיקרי הוא מידת ההשקעה והזמן שאני מבזבז על נושאים משמימים. אם כבר חייבים לדבר על משכנתה, בוא נעשה את זה קצר, טוב?

ילדים זה נושא שיחה חשוב ומרתק. חולצות לבנות וחטיפים פחות. אם הבת שלי תאכל חטיפים בשישי בבוקר הגורל שלה לא ישתנה. לא זה מה שיגרום לה להיות בריאה או כריזמטית, נבונה או גבוהה, מנהיגת העולם החופשי או היפסטרית דלפונה. ויותר מזה, אין דיונים על מה מספרים לילדים בגן על אלוהים, החבר הדמיוני שבשמים, או איך מתווכים את רצח רבין הי"ד. יותר מעניין אותי ההסבר של הבת שלי על כך שאין אנשים רעים בעולם, חוץ מהמצרים, מאשר עוד שקית במבה בשישי או סופגנייה אקסטרה בקייטנת חנוכה.

רוב הדיונים האלה חסרי משמעות. הם בריחה ללוגיסטיקה של כללים וחוקים במקום דיונים במהות, גם כשהם נוגעים בנושאים חשובים כמו האם להזמין את כל ילדי הגן למסיבת יומולדת או רק קומץ חברים מיוחסים, הדיון עובר מהר מאוד לאיך ומה עושים, תוך ירידה לפרטי פרטים, במקום לדבר על העיקרון. לא רק שזה מעייף אותי, זה מעציב אותי. אני מרגיש שאנשים בצד השני כותבים על גלוטן וסוכר במקום על מה ששורף להם את הבטן. הם נכנעים לחיים עצמם, הם מבזבזים זמן קיום יקר על שטויות כי הם בורחים מהמהות.

יש לי חלום, ובו הווטסאפ של הגן מוצף בסיפורים שוברי לב על חרדות הוריות, שיברונות לב קטנים של הילדים, ספקות לגבי העתיד. קבוצת תמיכה נועזת שבה הכול מדובר, בלי טאבו וביקורת, הכול מתקבל ומותר ומעובד ומתגבש לקתרזיס מזכך. שהילדים יאכלו מה שבא להם ולא נורא אם הגננת מאחרת, כי כיף להם ביחד, הם עוד לא מבינים כלום. הניחו לחטיפים ובואו נתחיל לדבר באמת.