החדר היה קצת צפוף, והאנשים בו נראו כמו שהייתם מצפים שייראו בכינוס חברתי של בני 60-70 בעיר כמו שוהם בשישי בערב – בורגנים, סנדלים, כרס פה ושם, מיושבים. כמו בדרך כלל במדינה הספציפית הזו, החזות הזו מטעה.

המטרה שלי בערב הזה היתה זהה למטרה בערבים קודמים, וחסרת תוחלת באותה מידה: לצייר לי דמות של אדם שמת כשהייתי בן פחות משנתיים. זה חסר סיכוי. לא משנה כמה סיפורים תשמע, מכמה אנשים, הדמות האמיתית תמשיך לחמוק ממך. לך תסמוך על זכרונות משולבים בדמיון ובפוטושופ-אבל שמעניק המוות לבני אדם, מוחק את הפגמים הקטנים והגדולים שלהם.

אבל האנשים בחדר ניסו, באופן מרגש ולפעמים מכמיר לב. כולם בוגרי כפר הנוער בן שמן, חלקם הגדול היו אז עולים חדשים, מפולין והונגריה ומרוקו ועוד, מסתגלים לעולם חדש לגמרי, מחוץ לבית, שונה לחלוטין מהמקום בו גדלו. מתמודדים עם זכרונות של אנטישמיות ושואה, עם שפה חדשה, מנטליות אחרת. איפה הם ואיפה הדור המפונק שלי. אבא שלי היה אחד מהם. בן יחיד לניצולי שואה שמנסה להיות יותר צבר מצבר.

רשות הדיבור עוברת מאחד לאחד, מספרים זכרונות בני יותר מ-40 שנה, מתקנים אחד את השני בפרטים הקטנים – שמות של מורים, מי היה הבלם בקבוצת הכדורגל, מי היו בחדר הבנות היפות. רגע אחד צוחקים או מתווכחים על פרט זניח, ודקה אחר כך מישהו משתנק פתאום בגלל זיכרון מטלטל במיוחד. בחיי, כל המדינה הזו פוסט טראומה אחת גדולה.

המשימה שלי נוחלת כמובן כישלון. אני מניח שזה קצת כמו כאבי פאנטום באיבר קטוע. אבל אני כן יוצא עם פיסות מידע חדשות, למשל הדיעות הפוליטיות שלו – מתברר שהאיש היה סוציאליסט. מגניב. וקצת אור על היחסים עם ההורים שלו, הרצון להתנתק מכל מה שהריח מהגולה. זה מכעיס אותי, אותם הרי היכרתי ואהבתי, והוא – הוא תמיד היה בחזקת נעלם. מה פתאום הוא מתנהג ככה לסבא.

בין הסיפורים להקרנת תמונות בשחור לבן (עוד קו לדמות – סטייל לא היה לו, מה זה השפם הזה) לבורקסים ועוגות גבינה מגיעים לחצות, ומתפזרים. אני יוצא עם שלושה מספרי טלפון, באחד על אחד אני בטוח שאפשר יהיה להעמיק יותר, לברר יותר, להקטין את החלל הריק שנמצא במקום שלו. להוסיף עוד כמה קווים לתמונה שאף פעם לא תהיה באמת ממוקדת.

כשנגה היתה בת שלוש בערך היא שאלה מי זה האיש בתמונה בשחור לבן. הסברתי לה שזה אבא שלי, שמת במלחמה כשהייתי קטן יותר ממנה, אבא אחר מהסבא (המצטיין) שהיא מכירה ואוהבת. היא חשבה קצת והתחילה לשאול שאלות. האם הוא היה גבוה או נמוך? גבוה. שיער ארוך או קצר? די קצר. ועוד ועוד. היא ניסתה לבנות לעצמה דמות, לתת ממשות לסיפור על הסבא המסתורי שהתגלה פתאום. גם אני ממשיך, עד היום.

את התשובה לשאלה מספק קפטן נורטון, מפקד ספינת חלל בספר מדע בדיוני של ארתור סי קלארק שסיימתי לא מזמן. שנייה לפני הנימוק, חשוב לציין שהספר, "מפגש עם ראמה", זכה בפרסי הוגו ונבולה ונחשב לקלאסיקת מדע בדיוני.

ועכשיו לתשובה: ציצים.

אי שם במאה ה-22 מפקד ספינת חלל שנשלחה למפגש הראשון אי פעם עם חייזרים (ולא, זה לא ספוילר), הוגה בהשפעה של כוח כבידה אפס על החזה הנשי, ועל מה שכל השפע הזה עושה לכושר הריכוז שלו. אחר כך יש עוד הרהור על היתרונות של סקס בלי המגבלות של כוח המשיכה, הפיזי לפחות, ולבסוף הקפטן חוזר לעשתונותיו ומצליח לנהל שיחת עבודה עם קצינת הרפואה שלו. כי איזה תפקיד פיקודי יכולה כבר אישה למלא.

את "מפגש עם ראמה" פרסם קלארק ב-1972. הספר מעיד על הידע המדעי הנרחב שלו, על היכולת שלו לספר סיפור מהודק ומותח, חוסר העניין שלו בדמויות עמוקות וגיבורים – ועל היכולת המוגבלת של בני האדם לחזות את העתיד. לקלארק מיוחס המשפט על התפקיד של סופר מדע בדיוני – לא לחזות את המצאת המכונית, אלא את פקק התנועה. זה משפט יפה, אבל הוא מחמיץ את חיזוי האופי והנורמות החברתיות של הנהגים.

קומנדר נורטון, מפקד הספינה אנדבר, נשוי בספר לשתי נשים – אחת על מאדים ואחת על כדור הארץ. זה הניסיון של קלארק להיות מתקדם קצת. אבל חוץ מזה לא נראה שבני האדם בספר מעניינים אותו במיוחד – הוא יותר בעניין של המדע, פחות בעניין של הבדיוני, לפחות במובן הזה.

כי קלארק, אסימוב, ניבן ואחרים חוזים עולמות זרים ומוזרים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מתקשים להתנתק מהנורמות של תקופתם. הם יכולים לדמיין מסע בחלל וחייזרים, על בסיס המדע המוכר, אבל מתקשים לחזות לפחות בחלק מהמקרים תמורות חברתיות. זה לא נכון לגבי מדע בדיוני באופן גורף. יש סופרים שמסוגלים לראות דברים באופן רדיקלי יחסית לתקופתם, בלי קשר לז'אנר. אבל הם מיעוט זניח.

באופן כללי, בני אדם מתקשים לחזות תמורות משמעותיות. אפשר לראות את זה בכיכר תחריר במצריים, או בסוריה, ואולי מתישהו גם פה, בכיכר רבין, או המדינה. לחלופין, אולי קלארק צדק. אולי לא משנה כמה נתקדם ונשתנה, תמיד יהיה איזה רמטכ"ל לשעבר שיראה מול העיניים, למרות הקדמה, רק ציצים.

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

את הסיבות הבנתי בדיעבד. לפני כן ספגתי תוכחה נזעמת מחבר, על כמה זה נורא שלא אגיע. וראיתי את כל הסטטוסים בפייסבוק, ואת הכרזה המעוצבת והמוצלחת עם ליברמן וישי שמוצגת כאן למטה. אבל רק אחרי ההפגנה, קצת בסיוע הפוסט הזה, הבנתי למה תחושת הבטן שלי היתה נגד.

יש לי בעיה עם תחושת המשחק, על חוקיו הקבועים והברורים, ימין תוקף, שמאל מגיב. ויש לי בעיה עם ההשוואות ההיסטריות משני הצדדים, לאירועים היסטוריים לא רלוונטיים לחלוטין למה שקורה כאן. שואה? פשיזם? השמאל בתפקיד האנטישמיים של אירופה הקלאסית? נו.

אני אקצר: ליברמן הוא איש מתועב. פחות בגלל שהוא גזען או פשיסט, יותר כי הוא ציניקן ומקיאווליסט. האיש רוכב על גל של שנאה והפחדה בדרך לשני יעדים: הצלחה פוליטית, והתחמקות מכתבי האישום שמחכים לו. אני לא מאמין שהוא מעוניין להחליף את שיטת המשטר בארץ. אני לא חושב שהמטרה שלו היא לתפוס את השלטון ולהקים כאן סוג של רייך יהודי שייצא למסע כיבושים והשמדת עם. אני כן מאמין שההצהרות שלו נועדו בעיקר לעשיית הון פוליטי, ושהראיון שלו במוסף לשבת היה עוד נדבך בדה-לגיטימציה לפרקליטות. תובעים אותי? זו רדיפה פוליטית של השמאל.

ולא שאין מקום למחאה, ולא שההצהרות האלה לא מסוכנות. לליברמן ולישי יש מניות בליבוי השנאה לזרים בכלל ולערבים בפרט. אבל מה לעשות שהם זקוקים לשמאל כמו שהשמאל זקוק להם. המחאה של השמאל וההתקפות עליהם רק מסייעות להם מול הקהל הביתי. בין היתר בגלל ההשוואות המטורפות משהו לשואה, למשטרים אפלים, וכו' וכו'. יש השוואות קצת יותר מתאימות: מדברים על מקארתיזם? יש מצב שאנשים שמזוהים עם השמאל יתקשו למצוא עבודה במקומות מסוימים? אנחנו לא ממש שם. מדברים על דרום אפריקה? זה אולי הכי קרוב, אנחנו חיים במדינה עם אפליה, חלקה דה פקטו, מקצתה בחקיקה, של חלק מיושביה. גרמניה הנאצית? נו באמת. אנחנו לא גרמניה של 1939, שסוחבת על גבה את ההשפלה האיומה של מלחמת העולם הראשונה, משבר כלכלי מטורף ואנטישמיות מבוססת ועתיקה. ההשוואה קצת מופרכת.

אין כאן איום אמיתי על הדמוקרטיה. אין כאן מפלגה שמפעילה פלוגות בריונים, וזורעת טרור והרס ממשיים. ליברמן מדבר, והרבה. אבל זהו פחות או יותר. מעבר לזה הוא דואג להצעות חוק שייפסלו בסוף בבג"ץ, או ייקברו, ולוועדות חקירה שלמעשה אין להן שיניים. הפשיסטים המפורסמים בהיסטוריה גם עשו, לא רק נסעו לחופשה בבלארוס. אבל קל ונוח לדבר על פשיזם: זה מעצים את האיום מצד הימין, ומנגד גם מאפשר מנוחה מסוימת. הרי השמאל מרוסק, ואין מה לעשות, וכו' וכו'. לא משנה שמפלגות מרכז – אפילו ביבי – מצהירים היום מה שפעם רק השמאל הקיצוני טען.

ולא משנה שהשמאל לא מנסה בכלל לטפל בנושאים סוציו-אקונומיים, למשל, ולבנות את עצמו כחלופה אמיתית לימין. כמו מפלגת העבודה: קל יותר לשבת בשוחות המוכרות ולהתמסר לרחמים העצמיים. ובאופן כללי, מעצבן אותי שמנסים להפחיד אותי, מימין ומשמאל. ויש לי תחושה שמשני הצדדים יש אנשים שקצת נהנים מדי מכל העניין.

בשורה התחתונה ליברמן וישי הם עדיין חלק מהמשחק הדמוקרטי המקומי. רצוי מאוד להפגין נגדם ונגד המדיניות שלהם. יש בעיה אמיתית עם היחס הצבוע לעובדים הזרים, יש בעיה אמיתית עם אפליית האזרחים הערבים, יש בעיה אמיתית וקשה עם הפער בין העשירים לעניים – אבל כאמור, הנושא הראוי של ישראל כמדינת רווחה סוציאל דמוקרטית אמיתית לא יוציא מפגינים לרחוב. הסיבה הראויה היחידה לצעוד בקינג ג'ורג' היא כנראה השנאה לליברמן, הפחד ממנו, והעצבים על ההצהרות שלו. עצבים מוצדקים, לגמרי, עיין ערך הטור המצוין של דרור פוייר. אבל זה משחק שלא בא לי להשתתף בו.

קחו את הכרזה היצירתית והמוצלחת שם למעלה, ודמיינו בה אנשי שמאל. משהו כמו רבין בכפיה או מדי נאצי. מזעזע לא? או השוואה של ממשלת שמאל לבולשביקים, לסטלין. טיפה מופרך. אין כאן הכנה לשואה גירסה 2.0. יש כאן מספיק סיבות אמיתיות להפגנה ומחאה ופעולה. ולא רק דיבורי הסרק של החשוד ליברמן.

בגרדיאן הרימו פרויקט יפה לסיכום השנה. הנה, כאן. מאוד אינטרנטי ומגניב. כשהתחלתי לרפרף עליו נתקלתי שוב בסיפור ההוא עם אוליבר סטון – הטענה שלו שהיטלר היה שעיר לעזאזל. יחד עם עוד כמה התבטאויות, זה הספיק בשביל רצח אופי זריז לסטון, כולל האשמות באנטישמיות. אלא שהפעם קראתי לא רק את הכותרת.

סטון הוא פרובוקטור לא קטן, וכנראה לא יזיק לו דובר צמוד. אבל הנה מה שהוא אומר באמת: ההמונים לא מבינים את הסביבה שממנה היטלר צמח, הם לא מבינים את הקשר בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. והוא צודק. המורה שלי להיסטוריה בתיכון – יהודי וימני – אמר דברים דומים. ההשפלה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה היתה אחד מהגורמים למלחמת ההמשך.

במילים אחרות – היטלר לא היה דמון שצץ יש מאין, אלא מישהו שצמח על רקע חברתי, כלכלי והיסטורי. וסטון היה צריך לדעת שזה לא קונספט שעובר בכותרת, בטח לא כשזה מגיע ממישהו כמוהו. הטענה המהותית באמת כאן, היא שאין דרך ללמוד מההיסטוריה אם לא מסתכלים עליה בהקשר הרחב. אם לא לומדים למשל, שגזענות ופחד מזרים הולכים יפה יפה עם משבר כלכלי, ומה שיוצא בסוף הוא פאשיזם. הרבה יותר נוח להסכים שהיטלר היה חתיכת נבל ולשכוח ממנו, מאשר להשליך ממה שקרה בגרמניה הנאצית למה שקורה בגבול ארה"ב-מקסיקו, או בהפגנות בדרום תל אביב ובת ים.

בשורה התחתונה זה חלק מהסיכום של הגרדיאן לגבי העיתונות ב-2010 ובכלל: היכולת ההולכת ופוחתת להתמודד עם מסרים מורכבים, וציד המכשפות האוטומטי ברגע שמעיזים לומר משהו מחוץ לקונצנזוס השמרני.

נשמע כאילו הגרדיאן סיכם את השנה התקשורתית בישראל, לא?

ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות – ספר מצוין – יש משפט מעולה, שהולך בערך ככה: ההיסטוריה הופכת את מה שהיה בזמן אמת מבולבל, כאוטי ולא צפוי, למשהו שלא יכול היה להיות אחרת. בדיעבד.

אלא שההיסטוריה אלסטית, מתברר כנדיה קומנצ'י בשיאה. כבר כמה ימים שמלחמת יום הכיפורים מככבת בכותרות, כולל תמונות בשחור לבן ותגובות קוהרטניות למחצה של אסי דיין בתפקיד הבן של. מה שמרשים אותי ברעש סביב הפרוטוקולים, הוא האפשרות ליצור שינוי של ממש בתפיסת האירועים ובני האדם שהיו מעורבים בהם או חוללו אותם.

קחו את דדו למשל – הרמטכ"ל שהמלחמה הזו צרבה בתודעה כאחד האחראים לכישלון. ממה שפורסם עולה תמונה אחרת – של האיש היחיד שראה את הנולד, דרש לגייס מילואים ואפילו להנחית מכת מנע, ונהדף על ידי דיין ופוליטיקאים-מצביאים יהירים אחרים.

הפואנטה כאן היא לאו דווקא העובדות, אלא המהות התקשורתית שהן יוצרות. יכול להיות שהכותרות הללו ישנו את דמותו ההיסטורית של הרמטכ"ל התשיעי. יכול להיות שאחרי 37 שנים בהן הפך שמו לחלק מהכישלון, הוא יזכה לפתע בתדמית אחרת.

ולכו תדעו מה ייחשף כשנגיע לתאריך העגול 40 שנה למלחמה.