היה לי בוס בעיתונות שלימד אותי המון על ניהול ופוליטיקה. בניהול הוא היה חדל אישים. האיש נכנס לתפקיד, ושייט בלי לעשות כלום ושום דבר. מדי פעם בישיבות מערכת הוא היה מודיע בקול רפה על תוכניות. והן היו אחלה, לגמרי בכיוון הנכון, ושאפתניות ומעידות על מחשבה בגדול. אבל בלי פרטים ושלבי ביצוע, וכלום לא התגשם.

בשלב מסוים התעוררה בעיה עם כתבת שלא ממש סיפקה את הסחורה, והיה צריך לקבל החלטה. הבוס הודיע שהעניין ייפתר בשלושת החודשים הקרובים, ושבועיים אחרי בישר שהוא עוזב. במסיבת הפרידה שערכו לו הללו את כישוריו והישגיו. את הבעיה של הכתבת פתרה המחליפה שלו, שבלי יותר מדי הצהרות התחילה להזיז עניינים ואנשים.

אבל בפוליטיקה האיש הבין דבר או שניים. הוזמנתי לישיבת סיעור מוחות שנועדה לגבש החלטה לגבי מוסף חדש. זה היה מספיק זמן אחרי שהאיש נכנס לתפקיד, וכבר היה ברור במי מדובר. ישבנו יחד עם בכירי העיתון, ופתאום גיליתי אדם אחר. הדיבור הפך לסמכותי ותקיף, הטון היה של אדם בקיא ומבין, בחיי, חומר של מנהל כוכב. איזה יופי.

חשבתי עליו לא מעט השבוע. אני קורא על הקרקס ההזוי והגזעני שמתנהל בבית הנשיא, ועל אנשים שנדרשים להצהיר הצהרות, ואיך אפשר לשבת עם מישהו שלא מוכן לומר שחמאס הוא ארגון טרור, והרשתות החברתיות ועיתונאים ופרשנים שמתעסקים בשטויות איומות.

כי באמת שקשה לי לתאר כמה זה מעניין לי את התחת, הצהרות. בסוף מה שיקבע את איכות החיים שלי, את עצם הקיום שלי פה, הם מעשים. זה שמנהיג מכריז שיחסל את חמאס, או יספק חינוך חינם מגיל אפס, או יארגן לי טיסות מוזלות לירח, זה נחמד וחסר כל חשיבות. אני אשמח לממשלה של אנשים שאשכרה פועלים כדי שיהיה פה טוב יותר. נגיד שרת תחבורה שמוטרדת מזה שתאונות הדרכים שוברות שיאים כל שנה, שר חינוך שיתעניין במערכת המתפרקת שהילדים שלי נמצאים בה, ועוד כהנה וכהנה. תניחו לי עם הצהרות, דברו אלי בתוצאות ומספרים.